Behorot 10a — el Talmud en español

ומקשינן על טעמו של רבי יוחנן:

אי הכי,

שמשום איסור הנאה אינו מטמא טומאת אוכלין לרבי שמעון, תיקשי מה ששנינו בברייתא:

בשר בחלב

שהוא מקבל לרבי שמעון טומאת אוכלין משום שהיתה לו שעת הכושר. שהרי

מאי איריא

משום

דהיתה לה שעת הכושר?

ו

תיפוק לי ד

בשר בחלב

אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים הוא

, ולמה לא יטמא טומאת אוכלין?

ד

הא

תניא: רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון: בשר בחלב אסור באכילה ומותר בהנאה, שנאמר

גבי בשר בחלב [דברים יד]: "

כי עם קדוש אתה לה

'

אלהיך

לא תבשל גדי בחלב אמו",

ולהלן

[שמות כב ל]

הוא אומר

: "

ואנשי קודש תהיון לי

, ובשר בשדה טריפה לא תאכלו, לכלב תשליכון אותו".

מה להלן אסור באכילה ומותר בהנאה

שהרי אמרה תורה "לכלב תשליכון אותו",

אף כאן

גבי בשר בחלב

אסור באכילה ומותר בהנאה

-

וכיון שלדעת רבי שמעון עצמו בשר בחלב מותר בהנאה, ממילא מטמא הוא טומאת אוכלין, אף אם לא היתה לו שעת הכושר!?

ומשנינן:

חדא ועוד קאמר

, כלומר הטעם שנשנה בברייתא הוא טעם נוסף, והכי קאמר:

חדא

[טעם ראשון שבשר בחלב מטמא טומאת אוכלין]

דאוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים הוא

, וכשאר אוכל שמטמא טומאת אוכלין הוא.

ועוד,

כי

לדידיה נמי

[לישראל עצמו]

הרי היתה לו שעת הכושר

.

ומשנתבאר טעם הברייתא שהוא משום איסור ההנאה, הרי למדנו שפטר חמור לאחר עריפה אפילו לרבי שמעון אסור הוא בהנאה, שהרי:

ואם איתא ד

פטר חמור אף

לאחר עריפה שרי רבי שמעון

בהנאה,

ליתני

בברייתא:

ומודה רבי שמעון

לרבנן

בפטר חמור ובשר בחלב

ששנינו בהם בברייתא לדעת חכמים, שהם מטמאין טומאת אוכלין -

שמטמאין טומאת אוכלין

, כיון שפטר חמור הרי מותר הוא בהנאה, ומודה בו רבי שמעון!? אלא ודאי, שלאחר עריפה אסור הוא בהנאה, ואם כן, אין מודה רבי שמעון בפטר חמור, שהרי טומאת אוכלין בפטר חמור לא תיתכן אלא לאחר העריפה, שאינו חי, וכבר נאסר בהנאה אפילו לרבי שמעון.

ודחינן: לעולם סובר רבי שמעון שפטר חמור מותר בהנאה אף לאחר עריפה, ו

אי דחשיב עליה

דפטר החמור לאוכלו,

הכי נמי

שלרבי שמעון מטמא הוא טומאת אוכלין, כיון שמותר הוא בהנאה.

ומיהו

הכא,

בברייתא,

במאי עסקינן,

בפטר חמור

דלא חשיב עליה

לאכילה, שכך הוא בסתם, ואם כי חכמים מטמאים אותו טומאת אוכלין, רבי שמעון חולק וסובר שאינו חשוב אוכל ואינו מטמא, ולכן לא שנינו "ומודה רבי שמעון בפטר חמור".

ומפרשינן:

וטעמא מאי מטמאי רבנן

את פטר החמור טומאת אוכלין אף שלא חישב עליו לאכילה, והרי אינו אוכל!?

אמרוה רבנן קמיה דרב ששת: הואיל ואיסורו חישובו.

איסור שאסרה התורה את אכילתו משום נבילה ומשום בהמה טמאה, מוכיח ששם אוכל עליו, וראוי הוא למאכל הגוי.

ורבי שמעון

סובר:

לא אמרינן איסורו חישובו

, ולשיטתו אין פטר חמור מטמא טומאת אוכלין, ולכן לא שנינו בברייתא שהוא מודה בו שהוא מטמא טומאת אוכלין, אף שחשוב אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים.

ו

מקשינן

לרבנן: מי אמרינן איסורו חישובו!?

והא תנן

במסכת טהרות [א א]:

שלשה עשר דברים נאמרו בנבלת עוף הטהור

, באיזה אופן יהיה בה דין טומאת אוכלין, שאם נגע בה שרץ ונגעה היא באוכלין אחרים נטמאו; וביניהם:

צריכה מחשבה

לאוכלה; ו

אינה צריכה הכשר

מים להיות ראויה לקבלת טומאה כשאר אוכלין.

והשתא תיקשי:

ואי

לרבנן

איסורו חישובו, למה לי

בנבלת עוף הטהור

מחשבה

, והרי אסורה היא משום נבילה, והאיסור מחשיבה לאוכל אף בלי מחשבה, וכמו שאמרו חכמים לגבי פטר חמור!?

ומשנינן:

הא מני,

משנה זו בטהרות,

רבי שמעון היא

, שהוא הרי חולק וסובר שאין איסורו חישובו.

תא שמע

קושיה על סברת איסורו חישובו לדעת חכמים, ממה ששנינו במסכת עוקצין ג ג:

נבלת בהמה טמאה בכל מקום

[בין בכרכים ובין בכפרים] -

ונבלת עוף

אפילו

טהור, והחלב

[שומן] של נבלת בהמה ואפילו טהורה

בכפרים

-

כל אלו

צריכים מחשבה

להחשיבם אוכל כדי לטמא טומאת אוכלין, כי בסתמא אינם עומדים לאכילה,

ואינם צריכים הכשר

כשאר אוכלין הצריכים הכשר מים כדי לקבל טומאה.

והשתא תיקשי:

אי אמרת איסורו חישובו, למה לי מחשבה

בכל אלו, והרי כולם אסורים משום נבילה, ונאמר "איסורו חישובו"!?

ומשנינן:

הא מני

משנה זו

רבי שמעון היא

, שהוא אינו סובר "איסורו חישובו".

תא שמע

ממה ששנינו עוד במשנה במסכת עוקצין שם:

נבלת בהמה טהורה בכל מקום

[בין בכפרים בין בשווקים שבכרכים],

ונבלת עוף טהור והחלב שבשווקים, אינן צריכין מחשבה ו

אף

לא הכשר;

ומשמע:

הא

נבלת בהמה

טמאה בעיא מחשבה

, ותיקשי: הרי איסורו חישובו!?

וכי תימא

ליישב:

הא מני רבי שמעון היא

שאינו סובר "איסורו חישובו"; והרי כך אי אפשר לומר, כי:

הא מדסיפא

דההיא משנה בעוקצין

רבי שמעון הוי, רישא לאו רבי שמעון

היא!?

ד

הא

קתני סיפא

דההיא משנה:

רבי שמעון אומר: אף

נבלת

הגמל הארנבת השפן והחזיר, אינן צריכין לא מחשבה ולא הכשר

, ואף שבהמות טמאות הן.

ואמר רבי שמעון: מה טעם?

הואיל ויש בהן

מקצת

סימני טהרה

, שחלקם מעלי גרה אף שאינם מפריסי פרסה, וחלקם מפריסי פרסה אף שאינם מעלי גרה, ולכן חשובים הם כנבלת בהמה טהורה שאינה צריכה מחשבה.

הרי מבואר שהסיפא רבי שמעון היא, ואם כן משמע שהרישא אינה בשיטת רבי שמעון בדוקא, ותיקשי: הרי איסורו חישובו, ואפילו נבלת בהמה טמאה לא תהיה זקוקה למחשבה!?

אלא,

מכח הוכחה זו, שאין אומרים איסורו חישובו,

אמר רבא

ליישב את הקושיא שהוקשתה לעיל: כיון שרבי שמעון ורבנן שנחלקו בפטר חמור אם מטמא הוא טומאת אוכלין - נחלקו בפטר חמור שלא חישב עליו לאכילה, אם כן מאי טעמייהו דרבנן שהם מטמאים אותו טומאת אוכלין, והרי אינו אוכל:

דכולי עלמא

ואפילו רבנן

לא אמרינן איסורו חישובו

, וטעמיייהו דרבנן הוא:

ואי דערפיה מיערף

[אם כבר נערף פטר החמור]

הכי נמי

שאפילו רבנן לא היו מטמאים אותו טומאת אוכלין כיון שלא חישב עליו לאכילה -