Sevachim 99b — Talmud auf Deutsch

ומגריפה

[כלי להפרדת גרוגרות מדובקות]

בתוכו

של הסל.

ואמר: לבי על הסל ו

הגרוגרות שבתוכו לשומרם בטהרה,

ואין לבי על המגריפה

שתישמר בטהרה.

הרי

הסל

והגרוגרות שבתוכו

טהור

, ואפילו לקדשים כיון שלא הסיח דעתו מהם,

ו

אילו

המגריפה טמאה

מדרבנן, לענין קדשים ותרומה, משום היסח דעתו.

והוינן בה:

ו

הרי כיון שהסיח דעתו מן המגריפה והיא עצמה טמאה מדרבנן לענין קדשים,

תטמא מגריפה לסל

לענין קדשים!?

ומשנינן:

אין כלי מטמא כלי

.

ואכתי הוינן בה:

ותטמא

המגריפה ל

מה שבתוכו

, שהרי המגריפה נוגעת בגרוגרות עצמם!?

אמר

תירץ

רבא: באומר: שמרתיה

למגריפה

מדבר המטמאה

טומאה הראויה לטמא את אחרים,

ולא שמרתיה מדבר הפוסלה

בטומאה שאינה מטמאת את אחרים,

[ואם תאמר: כיון שהמגריפה שמורה מלטמא אחרים, אם כן למאי נפקא מינה שהיא טמאה!? ראה מה שביאר רש"י בחגיגה כ א].

הרי למדנו: אף שמירה לחצאין שמירה היא.

איגלגל מילתא ומטאי לקמיה דרבי אבא בר ממל

, נתגלגלה הקושיא על משנתנו, ממה ששנינו "אונן ומחוסר כפורים צריכים טבילה לקודש", ואשר נדחקה הגמרא ליישבה, לפני רבי אבא בר ממל.

אמר להו

רבי אבא בר ממל: וכי

לא שמיע להו

, לאלו שהקשו את הקושיא על משנתנו מן המשנה בחגיגה,

הא דאמר רבי יוחנן אמר רבי

: תרומה שנגעה בשני לטומאה נעשית שלישי לטומאה מן התורה, ואסור לאוכלה. אבל אינה מטמאת את האדם האוכלה, ואולם חכמים גזרו כי האדם

האוכל

מאכל שהוא

שלישי של תרומה עצמה

,

אסור

הוא

לאכול ב

תרומה, כי באכילתו הוא נעשה שלישי לטומאה, מדרבנן, כמו דרגת הטומאה של המאכל שאכל.

ו

מכל מקום,

מותר

הוא

ליגע

בתרומה.

אלמא

, הרי מוכח, שמצינו במעלות שעשו חכמים, ש

באכילה עבוד רבנן מעלה

, ואילו

בנגיעה לא עבוד רבנן מעלה

.

הכא נמי

, כשעשו חכמים מעלה בקדשים להצריך את האונן טבילה, רק

באכילה עבוד רבנן מעלה

שלא יאכל קדשים עד אשר יטבול כטמא, אבל

בנגיעה לא עבוד רבנן מעלה

.

שנינו במשנה: אונן נוגע ואינו מקריב

ואינו חולק לאכול

.

ורמינהי

סתירה לכאורה, ממה ששנינו במסכת פסחים [צא ב]:

אונן טובל ואוכל את פסחו לערב, אבל לא בקדשים

. כי לדעת התנא של המשנה אנינות לילה שלאחר יום המיתה אינה אסורה אלא מדרבנן, ורק את פסחו התירו לו חכמים, ומשום שאם נאסרנו באכילת פסח, שמא יימנע מעשיית הפסח ויתחייב כרת, ולא העמידו חכמים את דבריהם במקום כרת. מה שאין כן בשאר קדשים, אסור הוא לאכול אף בערב שלאחר יום המיתה. ותיקשי על משנתנו המתרת לו לאכול בקדשים לערב!?

אמר רב ירמיה מדיפתי: לא קשיא

:

כאן

, משנתנו המתרת לאונן לאכול בערב בקדשים עוסקת

ב

ליל

פסח

שהוא זמן אכילת קרבן פסח, כי אז מותר הוא אף בשאר קדשים, וכדמפרש ואזיל.

כאן

, זו ששנינו: אבל לא בקדשים,

בשאר ימות השנה

.

ומפרשינן טעמא:

ב

ליל

פסח, איידי דאכיל פסח, אכיל נמי בקדשים

. אך

בשאר ימות השנה דלא חזי, לא חזי

[כיון שאינו ראוי, אינו ראוי],

ומאי

"

אבל לא בקדשים

" ששנינו בפסחים, שמשמע לכאורה שבשעה שאוכל הוא את הפסח אסור הוא באכילת שאר קדשים?

היינו,

אבל לא בקדשים של כל השנה כולה

, ומיהו בליל פסח מותר הוא אף בשאר קדשים.

רב אסי אמר, לא קשיא

:

כאן

, מה ששנינו "אבל לא בקדשים", מיירי בכגון

שמת לו מת

רק

בארבעה עשר

[בערב פסח],

וקברו

אותו

בארבעה עשר

, כלומר, במוצאי יום המיתה והקבורה שהיה בערב פסח, וכל שכן במוצאי יום המיתה והקבורה שהיה בשאר ימות השנה.

כאן

, משנתנו המתרת לאונן לאכול בקדשים, בכגון

שמת לו מת

כבר

בשלשה עשר, ו

רק

קברו בארבעה עשר

, כלומר, במוצאי יום הקבורה שאינו יום המיתה, בין שהיה זה בערב פסח ובין אם היה זה בשאר ימות השנה; והחילוק הוא:

מת לו מת בארבעה עשר וקברו בארבעה עשר

, כיון שמת ביום זה:

יום מיתה

שאנינותו מדאורייתא,

תפיס

אף את

לילו מדרבנן

ואסור הוא באכילת קדשים [מלבד פסח שהתירו לו חכמים].

מת לו מת בשלושה עשר וקברו בארבעה עשר

, שביום זה לא מת אלא נקבר לבד,

יום קבורה

שכל אנינותו אינה אלא מדרבנן,

לא תפיס

את

לילו מדרבנן

, ומותר הוא בכל הקדשים. הגמרא מפרשת את המשנה בפסחים; ושואלת:

מאן תנא אנינות לילה מדרבנן

, מי הוא התנא הסובר שאנינות לילה שלאחר יום המיתה אינה אלא מדרבנן, ולכן אוכל הוא את הפסח לערב?

ומפרשת הגמרא: כדעת

רבי שמעון היא

משנה זו.

דתניא: אנינות לילה

שלאחר יום המיתה

מדברי תורה

היא,

דברי רבי יהודה

.

רבי שמעון אומר: אונן

, כלומר, אנינות לילה

אינו מדברי תורה, אלא מדברי סופרים

. הוסיף רבי שמעון:

תדע

שאנינות לילה אינה אלא מדרבנן,

שהרי אמרו: אונן טובל ואוכל את פסחו לערב, אבל לא בקדשים

. ולכך מותר אונן לאכול את פסחו בערב, משום שאנינות לילה אינה אלא מדברי סופרים, וכפי שנתבאר לעיל.

ומקשינן:

ו

כי

סבר רבי שמעון אנינות לילה מדרבנן

בלבד היא, ולכן מביא הוא קרבן פסח ואוכלו בערב!?

והתניא: רבי שמעון אומר: אונן אינו משלח קרבנותיו

,

מאי לאו אפילו בפסח

, הרי שאינו מביא קרבן פסח!? ומשנינן:

לא

, אלא

לבר

[חוץ]

מפסח

.

ואכתי מקשינן:

והתניא: רבי שמעון אומר

:

כתיב [ויקרא ג א]: "ואם זבח שלמים קרבנו", ללמדנו:

"

שלמים

":

כשהוא שלם

הוא

מביא

שלמים,

ואינו מביא

שלמים

כשהוא אונן

.

מנין לרבות

אף

את התודה

שאין האונן מביא אותה?

מרבה אני את התודה, שכן נאכלת בשמחה, כשלמים

, כלומר, היות ואדם יוצא ידי חובת שלמי שמחה בחג בהבאת תודה כמו בהבאת שלמים.

מנין לרבות

אף

את העולה

שלא יביאנה אונן?

מרבה אני את העולה, שכן באה בנדר ובנדבה כשלמים

.

מנין לרבות

אף

בכור ומעשר ופסח

שאין האונן מביא אותם, אף שאינם באים בנדר ונדבה?

מרבה אני בכור ומעשר ופסח, שכן אינן באין על חטא

כשלמים.

מנין לרבות

אף

חטאת ואשם

, שהם באים על חטא, שלא יביאם האונן?

תלמוד לומר

"ואם

זבח

שלמים קרבנו", לרבות אף את החטאת ואת האשם, שהם נשחטים ובכלל "זבח" הם.

מנין לרבות

אף את הקרבנות מן

העופות

שאינם נשחטים ואינם בכלל "זבח",

והמנחות, ו

המתנדב את

היין

[כדלעיל צא ב],

ו

את

העצים

ו

את

הלבונה

, שאין אונן מביא אותם?

תלמוד לומר

"

שלמים קרבנו

", ללמד:

כל קרבנות שהוא מביא, כשהוא שלם הוא מביא, ואינו מביא כשהוא אונן

.

קתני מיהא

בברייתא זו שאף את ה

פסח

אין האונן מביא לדעת רבי שמעון; וזה הוא דלא כמבואר לעיל לדעת רבי שמעון שהאונן משלח קרבן פסחו ואוכל לערב!?

על קושיא זו מתרצת הגמרא חמשה תירוצים:

התירוץ הראשון:

אמר

תירץ

רב חסדא

:

פסח, כדי נסביה

[בחינם נקט התנא פסח בדבריו], כי את הפסח משלח האונן ואוכל לערב. התירוץ השני:

רב ששת אמר: מאי

"

פסח

" ששנינו בברייתא? היינו

שלמי פסח

, כלומר חגיגת ארבעה עשר שמביאים בני החבורה כשהחבורה מרובה, כדי שייאכל הפסח על השובע; אבל פסח עצמו יכול האונן לשלח.

ומקשינן עלה:

אי הכי

, דבשלמי פסח עוסקת הברייתא,

היינו שלמים

, ואין צריך ריבוי מיוחד לרבותם!?

ומשנינן:

תנא שלמים הבאין מחמת עצמן

היינו סתם שלמים,

ותנא

גם

שלמים הבאים מחמת פסח;

וצריך התנא ללמדנו בשניהם שהאונן אינו מביא אותם: כי

סלקא דעתך אמינא: הואיל ו

שלמי פסח

מחמת פסח אתי, כגופה דפסח דמי

[מחמת הפסח הוא בא, ואם כן כגוף הפסח הוא], וכשם שאת הפסח מביא האונן, כך גם את השלמים הבאים מחמתו,

קא משמע לן

.

התירוץ השלישי:

רב מרי אמר

ליישב את הקושיא, שמן המשנה בפסחים מתבאר שאונן משלח את פסחו, ובברייתא אחרת מבואר שאונן אינו משלח את פסחו: