Sevachim 99a — Talmud auf Deutsch

שנינו במשנה: טבול יום ומחוסר כפורים אינן חולקין בקדשים. אונן אינו חולק לאכול לערב:

גמרא:

ודנה הגמרא:

מנא הני מילי

, שאינם חולקים בקדשים?

אמר

פירש

ריש לקיש: דאמר קרא

[ויקרא ו יט] בפרשת חטאת, "

הכהן המחטא אותה, יאכלנה

". לימד הכתוב כי רק

כהן המחטא

[הזורק את דם החטאת]

אוכל

. אבל כהן

שאינו מחטא, אינו אוכל

.

ומדייק ריש לקיש שאי אפשר לפרש את הדבר כפשוטו, שהרי יש לתמוה:

ו

כי

כללא הוא

שכל מי שלא עבד אינו נוטל חלק!?

והרי משמרה

של כהנים

כולה

,

דאין מחטאין

, שהרי אין כל בני המשמר זורקים את דם הקרבן אלא רק כהן אחד מהמשמר הוא שעובד בקרבן המתחלק,

ו

מכל מקום כל בני המשמר

אוכלין!?

ובהכרח שיש לפרש כי

ראוי לחיטוי קאמרינן

, הראוי לחיטוי אוכל, שאינו ראוי לחיטוי אינו אוכל. אבל המשמרת כולה, שראויה כולה לחיטוי, אינה בכלל המיעוט.

ואין אתה יכול לומר שהכתוב בא למעט מאכילה את כל מי שאינו ראוי לחיטוי, ש

הרי כ

הן

קטן, דאינו ראוי לחיטוי ו

מכל מקום

אוכל!?

אלא

בהכרח,

מאי

"

יאכלנה

", שנתמעטו אלו שאינם ראויים לחיטוי? -

יחלקנה

. וכך דרשינן: כהן ה

ראוי לחיטוי

, הרי הוא

חולק

. אבל כהן

שאינו ראוי לחיטוי

, כגון טבול יום מחוסר כפורים ואונן,

אינו חולק

. וגם הקטן בכלל זה, שאם כי מותר הוא לאכול, הוא אינו חולק, אלא אוכל מחלק אביו.

הרי למדנו, שטבול יום מחוסר כפורים ואונן אינם חולקים בקדשים, כמבואר במשנתנו.

ואכתי מקשינן:

הרי בעל מום, דאינו ראוי לחיטוי ו

מכל מקום

חולק

, וכמפורש במשנתנו!?

ומשנינן: לפיכך חולק

בעל מום

, כי

רחמנא רבייה

[התורה ריבתה אותו] לחלוקה בפירוש, שנאמר [ויקרא ו כב] בפרשת חטאת, "

כל זכר בכהנים

יאכל אותה", ולכך אמר הכתוב "כל זכר",

לרבות בעל מום

, שגם הוא חולק בקדשים, וכמבואר לקמן קב א.

ומקשינן:

ואימא

"

כל זכר

" לא בא לרבות בעל מום אלא

לרבות טבול יום

שחולק בקדשים לאכול בערב!?

ומשנינן:

מסתברא, בעל מום הוה ליה לרבויי, שכן אוכל

[ראוי הוא לאכול], תאמר בטבול יום שאסור לאכול.

ומקשינן:

אדרבה! טבול יום הוה ליה לרבויי

[היה לנו לרבות],

דלאורתא מיהת חזי

לחיטוי [הרי לערב יהא ראוי לחיטוי], תאמר בבעל מום שאף לערב לא יהא ראוי לחיטוי!?

ומשנינן:

השתא, מיהא, הא לא חזי

טבול יום לחיטוי. ומה שלערב יהא ראוי לחיטוי אינו מוסיף, ואדרבה מסתבר יותר לרבות את בעל המום, כיון שראוי עכשיו לאכילה.

רב יוסף אמר

טעם אחר מדוע אי אפשר לרבות טבול יום לחלוקה:

מכדי

, הרי

מאי

"

יאכלנה

"? בהכרח שהכוונה היא "

יחלקנה

", וכפי שנתבאר לעיל. ואם כן

ליכתוב רחמנא

"

יחלקנה

".

מאי

"

יאכלנה

", למה אמרה תורה "יאכלנה"? אלא

שמע מינה

, להשמיענו בא הכתוב:

ראוי לאכילה חולק, שאינו ראוי לאכילה

, כגון טבול יום,

אינו חולק

.

בעי ריש לקיש: בעל מום

שריבתה אותו התורה לחלוקה אף על פי שאינו ראוי לחיטוי,

והוא טמא

שאינו חולק בקדשים,

מהו שיחלקו לו?

וצדדי הספק הם:

כיון ד

בעל מום הרי

לא חזי

[אינו ראוי לחיטוי],

ו

מכל מקום

רחמנא רבייה

, אם כן,

לא שנא

, אין זה משנה שהוא גם טמא, כי

מה לי בעל מום

לבד,

ומה לי בעל מום והוא טמא

, בין כך ובין כך יש לרבותו.

או דילמא

, רק כהן ה

ראוי לאכול, חולק

. אבל כהן

שאינו ראוי לאכילה

, כגון זה שהוא טמא,

אינו חולק?

אמר רבה: תא שמע

מהא דתניא:

כהן גדול מקריב אונן

שלא כשאר כהנים שאין מקריבים כשהם אוננים,

ו

אולם

אינו אוכל, ואינו חולק לערב

כשאר כהנים אוננים,

הרי

שמע מינה

ממה שכהן גדול אינו חולק, אף שראוי הוא לחיטוי, כי

ראוי לאכילה בעינן

, ואין הדין תלוי בראוי לחיטוי. ואם כן, אין לומר כיון שבעל מום חולק הוא הדין שיחלוק כשהוא טמא, כי בעל מום חולק משום שהוא ראוי לאכילה ולא איכפת לן במה שאינו ראוי לחיטוי, אך כשהוא טמא ואינו ראוי לאכילה, מנין לנו שיחלוק.

ומסקינן: אכן

שמע מינה

שבעל מום טמא אינו חולק.

בעי רב אושעיא: טמא

[טבול יום או מחוסר כפורים]

בקרבנות ציבור

, הדוחים את הטומאה, וראוי אף הטמא לחיטוי אך לא לאכילה,

מהו שיחלקו לו

לאכול לכשייטהר?

וצדדי הספק הם:

מי אמרינן

: "

כהן המחטא

"

אמר רחמנא

שהוא חולק בקדשים,

והאי

, טמא בקרבנות ציבור שהותרה טומאה אצלם,

נמי מחטא הוא

, ואם כן חולק הוא,

או דילמא

, כהן ה

ראוי לאכילה

הוא ש

חולק

, אבל כהן

שאין ראוי לאכילה, אינו חולק?

אמר רבינא: תא שמע

ממה ששנינו:

כהן גדול מקריב אונן ואינו אוכל, ואינו חולק לאכול לערב

.

שמע מינה: ראוי לאכילה בעינן

, וכמבואר לעיל.

ומסקינן: אכן

שמע מינה

.

שנינו במשנה:

אונן נוגע, ואינו מקריב

:

ומקשינן: וכי

אונן נוגע

בקדשים!?

ורמינהי

סתירה לכאורה ממשנה בחגיגה כא א:

אונן ומחוסר כיפורים

שהביא כפרתו ונטהר לגמרי מן התורה, הרי אלו

צריכים מ

דרבנן

טבילה

תחילה כדי להתירם

לקודש

, אבל לא לתרומה,

הרי מבואר שהאונן טעון טבילה, ואינו מותר ליגע בקדשים!?

אמר רבי אמי אמר רבי יוחנן: לא קשיא

:

כאן

, במשנתנו,

בש

כבר

טבל

בתוך זמן אנינותו.

כאן

, במשנה בחגיגה,

בשלא טבל

בתוך זמן אנינותו.

ומקשינן:

וכי טבל

בתוך זמן אנינותו

מאי הוי

[מה תועלת יש בזה],

הא הדרא עליה אנינות

, כלומר, הרי אף לאחר שטבל עדיין הוא אונן, ואין טבילה מועלת לו אלא אם יטבול לאחר שתסתיים אנינותו, ואם כן, משנתנו העוסקת במי שלא נסתיימה אנינותו, אכתי תיקשי: למה מותר הוא ליגע בקדשים!?

ד

הרי

אמר רבה בר רב הונא: אונן שטבל

קודם שנסתיימה אנינותו,

אנינותו חוזרת עליו

, כלומר, לא הועיל בטבילתו, לפי שעדיין אונן הוא.

אלא

,

לא קשיא

:

הא

, דחגיגה, מדובר בכגון

דאסח דעתיה

[הסיח דעתו] משמירת גופו מן הטומאה, מאחר שבלאו הכי אסור הוא בקדשים מפני אנינותו, והיסח הדעת הרי פוסל בקדשים.

הא

, משנתנו, בכגון

דלא אסח דעתיה

.

ומקשינן: אם מדברת המשנה בחגיגה בכגון שהסיח דעתו, תיקשי:

היסח הדעת

, הלוא אף

הזאת שלישי ושביעי

, כטמא מת,

בעי

, ולא די לו בטבילה!?

דאמר רבי יוסטאי ברבי מתון אמר רבי יוחנן: היסח הדעת צריך הזאת שלישי ושביעי

,

ואם כן בהכרח, שהאונן אסור אף כשאין ידוע לו שהסיח דעתו, ומשום חששא שמא הסיח דעתו, וכיון שאינו אלא חששא בעלמא, לא החמירו עליו כשאר היסח הדעת להצריכו הזאת שלישי ושביעי; ואם כן תיקשי משנתנו!?

ומשנינן: לעולם אין האונן אסור אלא בכגון שהסיח דעתו, ומכל מקום

לא קשיא

:

הא

, דבעינן הזאת שלישי ושביעי, בכגון

דאסח דעתיה מטמא מת

[מטומאת מת].

הא

, דאונן צריך טבילה, בכגון

דאסח דעתיה מטמא שרץ

[מטומאת שרץ], אבל מטומאת מת לא הסיח את דעתו.

ואכתי מקשינן:

טמא שרץ

, כלומר, גם אם נאמר שהמשנה בחגיגה עוסקת במי שיודע שהסיח דעתו מטומאת שרץ בלבד, הרי גם יקשה:

טמא מעליא הוא

מדרבנן, ואפילו

הערב שמש נמי בעי

להיות מותר באכילת קדשים, ולא די לו בטבילה!?

אלא בהכרח, שהמשנה בחגיגה עוסקת במי שאינו יודע שהסיח דעתו, אלא חששא בעלמא הוא, ולכן, לא החמירו חכמים להצריכו אף הערב שמש. ואם כן תיקשי משנתנו!?

ועוד

תיקשי: אם עוסקת המשנה בחגיגה בכגון שידוע לו שהסיח דעתו, הרי

אפילו תרומה נמי

אסור מלאכול, שהיסח הדעת פוסל אף לתרומה. ואילו המשנה בחגיגה אינה מחייבתו בטבילה אלא לקודש ולא לתרומה!? אלא בהכרח שהמשנה עוסקת אף בלא היסח הדעת ידוע, ומכל מקום הטעינוהו טבילה, ואם כן תיקשי משנתנו!?

אמר רבי ירמיה

: לעולם עוסקת המשנה במסכת חגיגה בכגון שידוע לו שהסיח דעתו, אלא שלא הסיח דעתו באופן שיחייב אותו הערב שמש ואף לא טבילה לתרומה, כי הכא במאי עסקינן,

באומר: נשמרתי מדבר המטמאני

טומאה דאורייתא שהיא טעונה הערב שמש,

ו

אולם

לא נשמרתי מדבר הפוסלני

מדרבנן לאכילת קדשים' ואינו מטעינני הערב שמש. ולכן, רק לקודש הוא טעון טבילה. ואף לקודש אינו טעון אלא טבילה ולא הערב שמש.

ומקשינן:

ומי איכא נטירותא לפלגא

, וכי תיתכן שמירת טהרה שאינה שמירה גמורה אלא לחצאין, ומאופן מסוים של טומאה, שתחשב שמירה ולא תחשב היסח הדעת? והרי ודאי מסתבר שבאופן זה הרי הוא כמי שהסיח דעתו לגמרי מן הטומאה, ומן הדין שיהא טעון אפילו הזאת שלישי ושביעי ואף לתרומה.

ומשנינן:

אין

, אכן יש שמירה לחצאין, ולענין מה שנשמר הרי הוא טהור, ולענין מה שהסיח דעתו הרי הוא טמא.

והתניא

[בניחותא]:

עודהו הסל

של גרוגרות

על ראשו

, כלומר, מי שהיה לו סל גרוגרות על ראשו.