Sevachim 100a — Talmud auf Deutsch

לא קשיא

:

כאן

, הברייתא ששנינו בה: אונן אינו משלח את פסחו,

שמת לו מת בארבעה עשר, וקברו בארבעה עשר

.

כאן

, המשנה ששנינו בה: אונן טובל ואוכל את פסחו לערב,

שמת לו מת בשלושה עשר, וקברו בארבעה עשר;

והחילוק הוא:

מת לו מת בארבעה עשר וקברו בארבעה עשר

אינו משלח את פסחו, כי

יום מיתה

שהוא מדאורייתא

תפיס

אף את

לילו מדאורייתא

.

מת לו מת בשלושה עשר וקברו בארבעה עשר

, הרי זה טובל ואוכל את פסחו לערב, כי

יום קבורה

שהוא

מדרבנן, אינו תפיס לילו אלא מדרבנן

, והקילו חכמים במקום כרת.

אמר

תמה

ליה רב אשי לרב מרי

שביאר את דברי רבי שמעון בליל יום קבורה:

ואלא

תיקשי לדבריך,

הא דתניא

בברייתא המובאת לעיל:

אמר לו רבי שמעון

לרבי יהודה שאמר: אנינות לילה שלאחר יום המיתה מדאורייתא היא:

תדע

שאנינות לילה דרבנן,

שהרי אמרו: אונן טובל ואוכל את פסחו לערב, אבל לא בקדשים

,

והרי אם כדבריך, שאף רבי שמעון לא אמר שהאונן משלח את פסחו אלא ביום הקבורה,

נימא ליה

רבי יהודה לרבי שמעון:

אנא קאמינא לך יום מיתה דאורייתא, ואמרת לי את יום קבורה דרבנן

, כלומר, אף אני לא אמרתי אלא בליל יום המיתה שהוא מדאורייתא, ואתה משיבני מליל יום הקבורה, שאף אני מודה בו שאינו אלא מדרבנן!?

ומסקינן: אכן

קשיא

תירוצו של רב מרי.

התירוץ הרביעי:

אביי אמר: לא קשיא

סתירת המשנה בפסחים לברייתא, כי:

כאן

, הברייתא האוסרת לאונן לשלוח את פסחו, בכגון

שמת

לו המת

קודם חצות

ערב הפסח.

כאן

, המשנה המתרת לאונן לשלוח את פסחו, בכגון

שמת

לו המת

לאחר חצות

ערב הפסח; והחילוק הוא:

אם מת לו המת

קודם חצות ד

עדיין

לא איחזי לפסח

[לא היה ראוי עדיין לקרבן פסח],

חיילה עליה אנינות

, כלומר, אנינותו אוסרת עליו מלהביא את הפסח.

אבל אם מת לו המת ל

אחר חצות, ד

כבר

איחזי לפסח, לא חיילא עליה אנינות

לאוסרו בהבאת הפסח.

שואלת הגמרא:

ומנא תימרא דשני לן

[מנין לנו מקור לחילוק]

בין קודם חצות, בין לאחר חצות?

דתניא

: כתיב [ויקרא כא]: "אמור אל הכהנים בני אהרן, לנפש לא יטמא בעמיו. כי אם לשארו [זו אשתו] הקרוב אליו, לאמו ולאביו ולבנו ולבתו ולאחיו. ולאחותו הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש, לה יטמא".

ומפרשת הברייתא: "

לה

[לאחותו הבתולה]

יטמא

",

מצוה

. ואם

לא רצה

, ליטמאות לאחותו או לאחד משאר הקרובים,

מטמאין אותו על כרחו

.

ומעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב הפסח, ולא רצה ליטמא לה, ונמנו אחיו הכהנים וטימאוהו בעל כרחו

.

ורמינהי

, והרי הקשינו סתירה לכאורה, על המבואר בברייתא זו שמשום מצות טומאת קרובים מבטלים את מצות הפסח, מברייתא אחרת השנויה בענין נזיר שמבואר שם לא כן [ומישוב הסתירה מוכרח החילוק בין קודם חצות לאחריה]: כתיב בפרשת נזיר [במדבר ו]: "כל ימי הזירו לה' על נפש מת לא יבא. לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם במותם, כי נזר אלהיו על ראשו":

"נפש" אלו הקרובים.

"מת" אלו הרחוקים.

"לאביו" [בא ללמד] לאביו אינו מטמא, אבל מטמא הוא למת מצוה [מת, שאין מי שיטפל בקבורתו].

"לאמו" [בא ללמד] שאם היה כהן והוא נזיר, לאמו הוא דאינו מטמא, אבל מטמא הוא למת מצוה, [כלומר, אף שיש בו שתי קדושות, מכל מקום מיטמא הוא למת מצוה].

"לאחיו" [בא ללמד] שאם היה כהן גדול והוא נזיר, לאחיו הוא דאינו מטמא, אבל

מ

טמא הוא למת מצוה [כלומר, אף שיש בו שתי קדושות, ולא עוד אלא שיש בו קדושה יתירה של כהן גדול, מכל מקום מיטמא הוא למת מצוה].

"

ולאחותו

"

מה תלמוד לומר

:

אם אינו ענין לנזיר, תנהו ענין לענין אחר:

הרי שהלך לשחוט את פסחו

שביטולו הוא בכרת,

ולמול את בנו

[או שהיה הולך למול את בנו כדי שיוכל לקיים את מצות הפסח, שהרי מילת בניו מעכבתו מן הפסח],

ושמע שמת לו מת

מקרוביו,

יכול יטמא

לו?

אמרת, לא יטמא!

ואף שחייב הוא ליטמא לקרוביו, כיון שהוא בכרת על מצות הפסח.

יכול כשם שאינו מטמא לאחותו, כך אינו מטמא למת מצוה? תלמוד לומר

"

ולאחותו

",

לאחותו הוא דאינו מטמא, אבל מטמא הוא למת מצוה

, ואף שתתבטל מצות הפסח.

ועל כל פנים מבואר מברייתא זו שחובת הפסח אוסרת עליו מליטמא; ואם כן תיקשי מברייתא זו על הברייתא הקודמת שנתבאר בה שאין מצות הפסח דוחה את החיוב ליטמא לקרובים!?

אלא לאו, שמע מינה

שחובת הפסח אוסרת עליו מליטמא, וטעם הברייתא הראשונה משום אנינות הוא, שהרי כשמת לו הקרוב אונן הוא, ואונן אינו משלח את פסחו, ולכן מיטמא הוא לקרובים אפילו בערב פסח, כי אנינותו הפקעתו מפסח. ולפי זה מתיישבת סתירת הברייתות:

כאן

, הברייתא הראשונה המחייבתו ליטמא לקרובים אפילו בערב הפסח, בשמת לו הקרוב

קודם חצות

, שאנינותו מפקעתו מלעשות את הפסח, ולכן מיטמא הוא לקרובים אפילו בערב פסח, כי בלאו הכי אינו יכול לעשות את הפסח.

כאן

, הברייתא השניה, שאוסרתו ליטמא אפילו לקרובים כדי שלא תתבטל מצות הפסח, בכגון שמת לו הקרוב

לאחר חצות

, שאין אנינותו מונעתו מלעשות את הפסח, כיון שנתחייב בפסח קודם לאנינותו, ולכן אינו מיטמא לקרובו שלא תתבטל מצות הפסח,

הרי מבואר מכח סתירת הברייתות החילוק שנתבאר לעיל לענין אנינות בין קודם חצות לבין אחר חצות.

ומקשינן עלה:

ממאי

שכך הוא ישוב סתירת הברייתות, בענין טומאת קרובים בפסח, כאשר אמרת, ותלמד מכאן שהאנינות מפקעת מן הפסח כשחלה עליו קודם חצות, ואינה מפקעת מן הפסח לאחר חצות,

דילמא לעולם אימא לך אידי ואידי

[שתי הברייתות] בכגון שמת לו המת

לאחר חצות

, וסתירת הברייתות תתיישב כך:

והא

, הברייתא השניה שאוסרתו מליטמא לקרובים, שלא תתבטל מצות הפסח,

רבי ישמעאל

היא, החולק על המבואר בברייתא הראשונה שיש חיוב ליטמא לקרובים, ולכן אינו מיטמא להם כשתתבטל על ידי זה מצות הפסח.

והא

, הברייתא הראשונה המחייבתו ליטמא לקרובים ואף שתתבטל מצות הפסח, הלוא

רבי עקיבא

היא הסובר "לה יטמא" מצוה, וכיון שמצוה היא לכן מיטמא הוא לקרובים ואף שתתבטל מצות הפסח,

ושוב לא תלמד מסתירת הברייתות שיש חילוק לענין אנינות בפסח בין שנעשה אונן קודם חצות לבין אם נעשה אונן לאחר חצות!? וכ

דתניא

: "

לה יטמא

"

רשות, דברי רבי ישמעאל

.

רבי עקיבא אומר: חובה

. ומשנינן:

לא סלקא דעתין

לפרש את הברייתא השניה כרבי ישמעאל,

ד

הא

רישא דההיא ב

רייתא

רבי עקיבא קתני לה

[הרי את הרישא של הברייתא רבי עקיבא הוא שאמרה].

דתניא: רבי עקיבא אומר

:

"

נפש

" -

אלו הקרובים

.

"

מת

" -

אלו הרחוקים

.

"לאביו" -

לאביו אינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה

.

"

לאמו

" -

שאם היה כהן והוא נזיר, לאמו הוא דאינו מטמא, אבל מטמא הוא למת מצוה

.

"

לאחיו

" -

שאם היה כהן גדול והוא נזיר, לאחיו הוא דאינו מטמא, אבל מטמא הוא למת מצוה

.

"

ולאחותו

"

מה תלמוד לומר? הרי שהלך לשחוט את פסחו ולמול את בנו, ושמע שמת לו מת, יכול יטמא? אמרת, לא יטמא

.

יכול, כשם שאינו מטמא לאחותו, כך אינו מטמא למת מצוה? תלמוד לומר

"

ולאחותו

",

לאחותו הוא דאינו מטמא, אבל מטמא הוא למת מצוה

.