Sukkah 21a — Talmud auf Deutsch

כי

יליף

בגזירה שוה "

אהל

" "

אהל

"

ממשכן

-

כתיב הכא

גבי אהל בטומאת מת:

זאת התורה אדם כי ימות ב

"

אהל

" כל הבא אל האוהל וכל אשר באוהל יטמא שבעת ימים -

וכתיב התם

ביריעות העזים שכיסו את המשכן:

ויפרוש את ה

"

אהל

"

על המשכן

-

מה להלן

במשכן - אוהל

בידי אדם

היה,

אף כאן

בטומאת מת - אוהל

בידי אדם

בעינן.

ומפרשינן:

ורבנן

החולקים על רבי יהודה, טעמם: משום ד"

אהל

" "

אהל

"

ריבה

, כלומר: אהלים הרבה כתובים בפרשת אוהל בטומאת מת, לרבות אוהל העשוי מאליו.

ומקשינן:

ו

כי אטו

סבר רבי יהודה: כל אהל שאינו עשוי בידי אדם אינו אהל?!

ורמינהו

:

שנינו במשנה במסכת פרה: מטמאין היו את הכהן השורף את הפרה האדומה, ומטבילין אותו מיד, והיה שורף את הפרה קודם שהעריב שמשו; והטעם שעשו כן כדי להוציא מליבן של צידוקים שהיו אומרים, דוקא כשהעריב שמשו הרי הוא כשר.

והואיל וטבול יום כשר בפרה, עשו בה חכמים מעלות הרבה כדי שלא יזלזלו בה; ותיקנו שכל מעשה הפרה יהיו בכלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה שאינן מקבלין טומאה; והכהן השורף את הפרה הזקיקוהו חכמים לפרישת שבעה ימים קודם שריפתה, ואין אחיו הכהנים נוגעין בו, ומזין עליו מאפר פרה אדומה כל שבעה כדי לטהרו.

ועוד תיקנו מטעם זה מעלה יתירה במילוי המים למי חטאת, שיהיו שומרין את ממלאי המים שמירה יתירה ואפילו מטומאת התהום, כלומר: שמא ייטמאו מטומאת קבר שהוא בקרקע, שבוקעת הטומאה ועולה עד לרקיע. ולא היו עושין שימור זה אלא בממלא מי חטאת אבל לא בשורף את הפרה, שהרי אי אפשר לשומרו מקרי, לפי ששריפת הפרה אינה אלא בגדול הרואה קרי, ולקרי שלא בהרגשה לא היו חוששין, וכיון שכן אף מטומאת התהום לא היו משמרין אותו, מה שאין כן למילוי המים היו לוקחים תנוקות עד בני שבעה או שמונה, שאין לחוש בהם שמא ראו קרי [ריטב"א, וראה תוספות].

חצירות היו בירושלים על גבי הסלע, ותחתיהם חלל מפני קבר התהום

[ספק קבר] , ועל ידי החלל שעל הקבר אין הטומאה בוקעת ומטמאת את היושב על הסלע.

ומביאין נשים עוברות ויולדות שם

על גבי הסלע,

ומגדלות בניהם שם לפרה

.

ו

כשהיו נצרכים למלאות מים ממעין השילוח כדי לקדש מי חטאת, היו

מביאין שוורים ועל גביהן דלתות, ותינוקות יושבין על גביהן

כדי שלא ייטמאו בקבר התהום, שהדלתות חוצצות בפני הטומאה,

וכוסות של אבן

שאינם מקבלים טומאה

בידיהם

, שכל מעשיה של הפרה היו בכלי אבנים וכיוצא בזה שאינם מקבלים טומאה -

הגיעו

התינוקות

ל

מעין ה

שילוח, ירדו

התינוקות

לתוך המים, ומילאום

לכוסות שבידיהם ממימי השילוח,

ועלו

התינוקות

וישבו להם

על הדלתות -

והולכים עד שמגיעים להר הבית, וכשהגיעו להר הבית היו יורדים והולכים ברגליהם, שהר הבית והעזרות חלול היה תחתיהם מפני קבר התהום, ובפתח עזרה היו נוטלין את האפר ונותנין במים שבכוסות [מאירי].

רבי יוסי אומר

: לא היו התינוקות יורדים מן השוורים, אלא:

ממקומו היה משלשל

וממלא, מפני קבר התהום;

ואילו חכמים סוברים: "מילוי" בעינן ולא שישלשל בחבל.

ותניא: רבי יהודה אומר: לא היו מביאין דלתות אלא שוורים

שכריסם רחבה, והוא היה האוהל להפסיק מן הטומאה.

ותיקשי לרבי יהודה, הסובר אוהל שאינו עשוי בידי אדם אינו אוהל, מדברי עצמו בברייתא זו:

והא שוורים, דאהל שאינו עשוי בידי אדם הוא, וקתני: רבי יהודה אומר: לא היו מביאין דלתות אלא שוורים!?

כי אתא רב דימי, אמר רבי אלעזר

: עד כאן לא קאמר רבי יהודה אלא באוהל הרחב טפח, אבל

מודה רבי יהודה

בכריסן של שוורים שהוא אוהל הרחב

כמלא אגרוף

, והוא אגרופו של בן אבטיח שהוא גדול כראש כל אדם.

תניא נמי הכי: ומודה רבי יהודה בשקיפין

[סלעים הנופלים ומתפרקים ברוח ויש חור גדול במקום עקירתן]

ובנקיקי הסלעים

[ביקועי הסלעים], שאף על פי שאינו אוהל העשוי בידי אדם הוי אוהל, הואיל ורחבים הם כמלוא אגרוף.

ותמהינן:

והרי דלת דיש בה כמה אגרופין

מן הקרקע ועד הדלת [רש"י ],

וקתני: רבי יהודה אומר: לא היו מביאין דלתות אלא שוורים

. וקא סלקא דעתין, כי לא היו מביאין דלתות מפני שאין דרך אוהל בכך, ואם כן תיקשי כל שכן שוורים [רש"י ]?!

אמר אביי

: הכי קאמר רבי יהודה:

לא הוצרכו להביא דלתות

, אלא בשוורים עצמן די; אמנם אף דלתות שפיר דמי.

רבא אמר

: לעולם הכי קאמר רבי יהודה:

לא היו מביאין דלתות כל עיקר

, אלא שאין הטעם כדסלקא דעתין, אלא:

שמפני שדעתו של תינוק גסה עליו

[מרגיש עצמו בטוח] ביושבו על דלת ואינו ירא ליפול, יש לחוש:

שמא יוציא ראשו או אחד מאבריו, ויטמא

בקבר התהום

ולפיכך היו מביאין שוורים ולא דלתות, כי מתוך שהוא ירא ליפול מהם אינו מוציא ראשו מעבר לרוחב השור, ואינו נטמא.