Sukkah 20b — Talmud auf Deutsch

שהן טמאות

טומאת מדרס הואיל והן מיוחדות לשכיבה ולא לתשמיש אחר.

ו

לא נחלקו על מחצלות

של טבריא, שהן טהורות

מטומאת מדרס הואיל וקשות הן ואין דרך לשכב עליהן.

על מה נחלקו?

-

על

מחצלות של

שאר מקומות.

מר סבר, כיון דליכא דיתיב עלייהו,

כלומר, כיון שרוב בני אדם אינם רגילים ליחד מחצלות אלו לשכיבה, לפיכך

כד

מחצלות של

טבריא דמיין.

ומר סבר, כיון דמקרי ויתבי עלייהו,

יש מיעוט אנשים שיושבים עליהן,

כ

מחצלות

דאושא דמיין

העשויות לשכיבה.

אמר מר: כל החוצלות מטמאין טמא מת, דברי רבי דוסא.

ומקשה הגמרא:

ו

הרי

התניא,

שנינו בברייתא שהובאה לעיל:

וכן היה רבי דוסא אומר כדבריו

של רבי ישמעאל ברבי יוסי, הסובר שמחצלת של קנים וחילת אינה מקבלת טומאה ומסככין בה, לפי שאין דרך לשכב עליה. ואם כן מוכח, שמחצלת שאינה מיועדת לשכיבה אף שמקצת אנשים שוכבים עליה אין היא ככלי לקבל טומאה.

ומתרצת הגמרא:

לא קשיא

:

הא

דאמר רבי דוסא כל החוצלות טמאין טמא מת, מדובר במחצלת

דאית ליה גדנפא.

שיש לה שפה סביב גבוהה מעט ועשויה כבית קיבול העשוי לקבל פירות, ולפיכך דינה ככלי גמור לקבל טומאה.

ו

הא

דאמר רבי דוסא מחצלת מסככין בה, מדובר ב

דלית ליה גדנפא,

ולפיכך אינה חשובה כלי לקבל טומאה אלא אם כן עשויה ממש לשכיבה, שאז נחשבת היא ככלי גם לענין טומאת מת.

מקשה הגמרא:

מיתיבי

לרבי שמעון בן לקיש, המפרש שחוצלות היינו מחצלות, ממה ששנינו:

חוצלות של שעם

[מין קנים],

ושל גמי ושל שק

[שערות עיזים],

ושל ספירא

[שערות סוס שמספרין מצוארו וזנבו],

מטמא טמא מת, דברי רבי דוסא.

וחכמים אומרים: אף מדרס.

בשלמא למאן דאמר ש

חוצלות היינו

מרזובלי,

ילקוטי הרועים העשויים ככלי קיבול, ובזמן שאין הרועים שוכבים עליהם הם משמשים ככלי קיבול ממש, לפיכך חוצלות

של שעם ושל גמי

מטמאין טומאת מת, כי אף על פי שהם אינם ארוגים יפה, ויש בהם רווח בין קנה לקנה, מכל מקום,

חזו לכינתא דפירי,

ראויים הם לקבלת פירות גדולים.

וכמו כן מובן, שמחצלת

של שק ושל ספירא

טמאין טומאת מת הואיל ו

חזו לגולקי וצני.

ראויים הם לשמש כשקים לקטניות ופירות דקים.

אלא למאן דאמר

חוצלות היינו

מחצלות ממש,

אם כן,

בשלמא

מחצלות

של שק ושל ספירא, חזו לפרסי

[ראויים הם לפורסן כוילון כנגד הפתח], שכן במסכת ביצה דף יד ב מבואר, שוילון נידון ככלי לקבל טומאה ואינו נחשב כחלק מקירות הבית,

ו

כמו כן ראויים הם לשמש כ

נפוותא

[נפות לנפות בהן את הקמח].

אלא

מחצלות

של שעם ושל גמי, למאי חזו?

ומתרצת הגמרא:

חזו לנזיאתא.

ראויות הן לכסות את הגיגית שעושים בה את השיכר.

איכא דאמרי

[יש להקשות להיפך]:

בשלמא למאן דאמר

חוצלות היינו

מחצלות ממש,

של שעם ושל גמי

-

חזו לנזיאתא. של שק ושל ספירא

-

חזו לפרסי ונפוותא.

אלא למאן דאמר

מאי חוצלות,

מרזובלי, בשלמא של שק ושל ספירא

-

חזו לגולקי וצני. אלא של שעם ושל גמי, למאי חזו?

ומתרצת הגמרא:

חזו לכינתא דפירי.

תניא: אמר רבי חנניה: כשירדתי לגולה

[לבבל]

מצאתי זקן אחד, ואמר לי: מסככין

בבודיא

[מחצלת], כיון שסתמה לסיכוך ולא לשכיבה ואין היא חשובה כלי לקבל טומאה.

וכשבאתי אצל רבי יהושע אחי אבא הודה לדבריו.

אמר רב חסדא: והוא דלית ליה

לאותה מחצלת

גדנפא,

שאם יש לה שפה סביב, הרי היא כשאר כלים העשויים לתת בתוכן פירות וכדומה, שמטמאין במת.

אמר עולא: הני בודיתא

[מחצלות]

דבני מחוזא, אלמלא קיר

[גדנפא]

שלהן

-

מסככין בהו.

תניא נמי הכי: מסככין בבודיא, ואם יש להן קיר

-

אין מסככין בהן.

הדרן עלך פרק סוכה

--- title: "חברותא - סוכה — פרק שני - הישן תחת המטה" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02344.html#HtmpReportNum0001L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0001L5" --- פרק שני - הישן תחת המטה

Оригинал главы פרק שני - הישן תחת המטה

מתניתין:

הישן תחת המטה בסוכה לא יצא ידי חובתו

, הואיל ואוהל מפסיק בינו לבין הסוכה ונמצא שאינו יושב בסוכה [רש"י וריטב"א ].

אמר רבי יהודה: נוהגין היינו, שהיינו ישנים תחת המטה בפני הזקנים ולא אמרו לנו דבר

, ובגמרא יתבאר טעמו של רבי יהודה.

אמר רבי שמעון: מעשה בטבי עבדו של רבן גמליאל שהיה ישן תחת המטה

בסוכה,

ואמר להן רבן גמליאל לזקנים: ראיתם טבי עבדי שהוא תלמיד חכם, ויודע שעבדים פטורין מן הסוכה

כנשים הואיל ומצות עשה שהזמן גרמא היא,

לפיכך ישן הוא תחת המטה

.

ולפי דרכינו למדנו

, כלומר: אף על פי שלא אמר לנו לשם לימוד, אלא לשיחת חולין בעלמא שהיה משתבח בעבדו לבדיחותא בעלמא, למדנו על פי דרך בדיחותו:

שהישן תחת המטה לא יצא ידי חובתו

.

גמרא:

שנינו במשנה: הישן תחת המטה בסוכה לא יצא ידי חובתו:

ומקשינן:

והא

סתם מטה

ליכא עשרה

טפחים תחתיה, ואמאי אסור לישון תחתיה ?!

תרגמא שמואל

למשנתנו:

במטה

גבוהה

עשרה

.

תנן התם

לגבי אוהל המביא את הטומאה:

אחד חור שחררוהו מים

, כגון שהיתה שפה גבוהה על הנהר, והמים נכנסים ועושים נקב ארוך -

או

חור שחררוהו

שרצים

[כגון חולדות ותנשמת] -

או שאכלתו מלחת

, הארץ מליחה ומתבקעת מאליה -

וכן מדבך

של

אבנים

אבנים גדולות ערוכות זו על זו, ופעמים שהאחת סדורה על שני אבנים המופרדות זו מזו, ונעשה שם חלל -

וכן סואר של קורות

, קורות ערוכות על גבי קרקע זו על גב זו ועומדות לבנין, ויש שם הרבה נקבים ביניהם -

אם יש באחד מאלו טפח על טפח ברום טפח או יותר כשיעור אהל לטומאה, ויש שם כזית מן המת וכלים מן הצד האחר תחתיו, הרי זה

מאהיל על הטומאה

לטמא את הכלים מדין אוהל [ריטב"א].

רבי יהודה אומר: כל אהל שאינו עשוי בידי אדם

המתכוין לעשותו אוהל

אינו אהל;

אינו מאהיל על הכלים כלל, והרי הטומאה בוקעת ועולה כנגדה עד לרקיע, [ריטב"א].

ומפרשינן:

מאי טעמא דרבי יהודה?