Sanhedrin 82a — Talmud auf Deutsch

לא פגעו בו קנאין, מהו

עונשו של הבועל את הגויה?

אינשייה רב לגמריה

[שכח רב מה שגמר מרבו בדבר זה, ולא ידע להשיבו].

אקריוהו לרב כהנא בחלמיה

[הקריאו מן השמים לרב כהנא בחלום] את הפסוק ממלאכי [ב יא]:

"

בגדה יהודה, ותועבה נעשתה בישראל ובירושלים, כי חלל יהודה קדש ה

'

אשר אהב, ובעל בת אל נכר

, יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ער ועונה מאהלי יעקב, ומגיש מנחה לה' צבאות".

אתא

[בא] רב כהנא ו

אמר ליה

לרב:

הכי אקריון

[כך הקרוני].

אדכריה רב לגמריה

[נזכר רב על ידי זה את מה שלמד מרבו]; וכך למד:

"

בגדה יהודה

":

זו עבודת כוכבים, וכן הוא אומר

[ירמיה ג כ] "אכן בגדה אשה מרעה [בבעלה]

כן בגדתם בי בית ישראל

[לעזוב אותי ולילך אחר אלהים אחרים]

נאום ה

'".

"

ותועבה נעשתה בישראל ובירושלים

":

זה משכב זכור; וכן הוא אומר

[ויקרא יח כב]: "

ואת זכר לא תשכב משכבי אשה, תועבה היא

".

"

כי חלל יהודה

[את עצמו, שהיה]

קדש ה

'":

זו זונה

[מופקרת לזנות]; כלומר: מפקיר קדושתו והולך לרדוף זונות,

וכן הוא אומר

: "

לא תהיה קדשה

[זונה, המחללת את קדושתה]

מבנות ישראל

".

"

ובעל בת אל נכר

":

זה הבא על הגויה

.

ו

הרי

כתיב בתריה

אחר כל אלו, ובכללם הבועל את הגויה: "

יכרת ה

'

לאיש אשר יעשנה ער ועונה

[הנו"ן בסגול]

מאהלי יעקב, ומגיש מנחה לה

'

צבאות

", וכך הוא נדרש:

אם תלמיד חכם הוא

, יכריתנו ה', ושוב

לא יהיה לו ער

[חריף]

בחכמים, ועונה בתלמידים

.

אם כהן הוא

, יכריתנו ה', ושוב

לא יהיה לו בן מגיש מנחה לה

'

צבאות

.

אמר רבי חייא בר אבויה

:

כל הבא על הגויה כאילו מתחתן בעבודת כוכבים, דכתיב

"

ובעל בת אל נכר

",

וכי בת יש לו לאל נכר, אלא זה הבא על הגויה

, הרי שזה כמי שמתחתן באל נכר.

ואמר

עוד

רבי חייא בר אבויה

:

כתיב [ירמיה כב יח] "לכן כה אמר ה' אל [על] יהויקים בן יאשיהו מלך יהודה, לא יספדו לו... קבורת חמור יקבר [כלומר: כמו שלא יקבר החמור כשימות בדרך, אלא יעזבוהו שם, כן יהיה ענין יהויקים, כי יוליכוהו בגולה, וימות בדרך, ויהיה לו קבורה כמו שיש לחמור], סחוב [את יהויקים לאחר מותו] והשלך מהלאה [מחוץ] לשערי ירושלים [ולא יקבר כלל].

כתוב על גולגלתו של יהויקים

"

זאת ועוד אחרת

", כלומר: נקמה נעשית בה כבר, ועוד אחרת תיעשה בה; ומפרש לה ואזיל.

זקינו דרבי פרידא

[הוא רבי חייא בר אבויה],

אשכח ההוא גולגולתא דהות שדיא בשערי ירושלים, והוה כתוב עלויה

"

זאת ועוד אחרת

" -

[זקינו של רבי פרידה מצא גוגולת בשערי ירושלים, שהיה כתוב עלה "זאת ועוד אחרת"]

קברה, והדר נבוג, קברה, והדר נבוג, אמר: האי גולגלתא של יהויקים, דכתיב ביה

[קבר זקינו של רבי פרידה את הגולגולת, ושוב בצבצה ויצאה, ושוב קבר ושוב בצבצה, אמר: זו היא ודאי גולגולתו של יהויקים, שנאמר בו]:

"

קבורת חמור יקבר, סחוב והשלך מהלאה לשערי ירושלים

".

אמר

זקינו של רבי פרידא:

מלכא הוא, ולאו אורח ארעא לבזויי, שקלה, כרכה בשיראי, ואותביה בסיפטא

-

[גולגולתו של מלך היא, ואין דרך ארץ לבזותה, נטלה לגולגולת כרך אותה בבגדים, והניחה בביתו בארגז] -

אתאי דביתהו חזיתה, נפקת, אמרה להו לשיבבתהא; אמרי לה: האי דאיתתא קמייתא היא, דלא קא מנשי לה! שגרתא

דביתהו

לתנורא, וקלתה

.

[באה אשת זקינו של רבי פרידא, ומצאה את הגולגולת המונחת בארגז, ולא ידעה של מי היא; יצאה וסיפרה את המעשה לשכנותיה; אמרו לה השכנות: גולגולת זו של אשתו הראשונה של בעלך, שאינה נשכחת מלבו; הסיקה האשה את התנור, ונטלה את הגולגולת והשליכתה לתנור המוסק].

כי אתא

זקינו של רבי פרידא, וראה את אשר נעשה לגולגולת,

אמר: היינו דכתיב עלויה

[זה הוא שכתוב על הגולגולת] "

זאת ועוד אחרת

", כי מלבד שלא נקבר, אף שרפוה באש.

כי אתא רב דימי

מארץ ישראל,

אמר

:

בית דינו של חשמונאי גזרו: הבא על הגויה חייב עליה משום נשג

"

א;

כלומר: הרי הוא נענש עליה, משום:

נ

דה [כי מיאוס וחילול לקדושת השם הוא].

ומשום

ש

פחה, שהרי הגויה ביחס לכנסת ישראל כשפחה לגברת.

ומשום

ג

ויה, כלומר: הרי אמרה תורה [דברים ז] על שבעה עממין "ולא תתחתן בם, בתך לא תתן לבנו, ובתו לא תקח לבנך. כי יסיר את בנך מאחרי, ועבדו אלהים אחרים", וממאמר הכתוב "כי יסיר" למדנו לרבות את כל הגויות המסירות; ומיהו כשבא באקראי על הגויה אין בו איסור דאורייתא, שלא אסרה תורה אלא דרך חיתון, אך בית דין של חשמונאי גזרו לפרוש ממנה משום איסור זה.

ומשום

א

ישות [אשת איש], אם היתה נשואה.

אבל

כי אתא רבין

מארץ ישראל

אמר

: הרי הוא נענש עליה

משום נשג

"

ז

, דהיינו:

נדה, שפחה, גויה, זונה

אבל משום אישות לית להו

, שסתם גויה מופקרת, ואינה מיוחדת לבעלה ולא דמיא לאשת איש.

ואידך

, וטעמו של רב דימי שהזכיר גם אשת איש, הוא משום ד

נשייהו ודאי לא מיפקרי

[את נשותיהם ודאי שאינם מפקירים].

אמר רב חסדא

:

הבא לימלך

אם לפגוע במי שבא על הגויה -

אין מורין לו

לפגוע, שלא נאמרה הלכה זו אלא למקנא מעצמו, ואינו נמלך. כתיב [במדבר פרק כה]: וישב ישראל בשטים, ויחל העם לזנות אל בנות מואב. ותקראן לעם לזבחי אלהיהן, ויאכל העם וישתחוו לאלהיהן. ויצמד ישראל לבעל פעור ויחר אף ה' בישראל [שלח בהם מגפה]. ויאמר ה' אל משה, קח את כל ראשי העם [חלק להם בתי דינים לדונם דיני נפשות על עוון פעור], והוקע אותם [את העובדים לפעור] לה' נגד השמש [כלומר: יסקלום ויתלום לעין כל, שכל הנסקלים נתלים], וישוב חרון אף ה' מישראל. ויאמר משה אל שופטי ישראל, הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור. והנה איש מבני ישראל [הוא זמרי בן סלוא נשיא שבט שמעון] בא, ויקרב אל אחיו את המדינית [כזבי בת צור] לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל, והמה בוכים פתח אהל מועד. וירא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, ויקם מתוך העדה ויקח רומח בידו. ויבא אחר איש ישראל אל הקובה [אל האהל] וידקור את שניהם [משום ש"קנאין פוגעין בו"], את איש ישראל ואת האשה אל קבתה, ותעצר המגפה מעל בני ישראל. ויהיו המתים במגפה, ארבעה ועשרים אלף".

איתמר נמי, אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הבא לימלך אין מורין לו

-

ולא עוד, אלא שאם פירש זמרי

מן האשה

והרגו פנחס

אחר פרישתו [ולא כפי שהרגו בשעת מעשה מדין "קנאין פוגעין בו"] הרי פנחס

נהרג עליו

.

ואילו

נהפך זמרי והרגו לפנחס, אין

זמרי

נהרג עליו, שהרי

פנחס "

רודף

"

הוא

, וניתן להורגו. כתיב:

ויאמר משה אל שופטי ישראל

הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור; וכתיב בתריה: "והנה איש מבני ישראל בא... ", וכך היה מעשה:

הלך שבטו של שמעון, אצל

נשיאם

זמרי בן סלוא

, ו

אמרו לו

:

הן

שופטי ישראל -

דנין דיני נפשות, ואתה יושב ושותק!?

מה עשה

זמרי?

עמד וקיבץ עשרים וארבעה אלף מישראל

,

והלך אצל כזבי

בת צור שהיה נשיא מדין,

אמר לה

: "

השמיעי לי

לזנות"!

אמרה לו

כזבי לזמרי:

בת מלך אני, וכן צוה לי אבי

"

לא תשמעי, אלא לגדול שבהם

"!

אמר לה: אף הוא

על עצמו אמר -

נשיא שבט הוא, ולא עוד אלא שהוא גדול ממנו

[כלומר: גדול אני ממשה],

שהוא

[זמרי] בא מ

שני לבטן

הוא שמעון, שהיה בנה השני של לאה,

והוא

[משה] בא מ

שלישי לבטן

הוא לוי, שהיה בנה השלישי של לאה.

תפשה

זמרי לכזבי

בבלוריתה, והביאה אצל משה

, ו

אמר לו: בן עמרם! זו אסורה או מותרת?

ואם תאמר

: "

אסורה

היא",

בת יתרו

שהיתה גויה -

מי התירה לך!?

נתעלמה ממנו

[ממשה]

הלכה

שנאמרה לו בסיני "הבא על הגויה קנאים פוגעים בו"

\-

געו כולם בבכיה, והיינו דכתיב

"

והמה בוכים פתח אהל מועד

".

וכתיב

: "

וירא פנחס בן אלעזר

, ויקם מתוך העדה ויקח רומח בידו":

מה ראה?

ונחלקו אמוראים בדבר:

אמר רב: ראה מעשה ונזכר הלכה, אמר לו

פנחס בן אלעזר בן אהרן למשה:

אחי אבי אבא

[משה אחי אהרן אבי אביו של פנחס היה]! וכי

לא כך לימדתני ברדתך מהר סיני: הבועל את גויה קנאין פוגעין

בו!?

אמר לו

משה לפנחס:

קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא

[קורא האיגרת, הוא יהיה השליח לקיים את האמור בה], כלומר: כיון שאתה הזכרת את ההלכה, לך אתה לבצעה!

ושמואל אמר: ראה

, כלומר: נזכר פנחס בפסוק האומר

ש

"

אין חכמה ואין תבונה ואין עצה נגד ה

", ולמדנו:

כל מקום שיש חילול השם

שלא יראו הרואים וילמדו להתיר את הגויה -

אין חולקין כבוד לרב

[למשה], ולפיכך הורה הלכה בפני רבו, ולא המתין ליטול רשות ממשה.

רבי יצחק אמר

[פירש בשם]

רבי אלעזר: ראה שבא מלאך והשחית בעם

.

כתיב "

ויקם

[פנחס]

מתוך העדה

[סנהדרין, הם ראשי העם ושופטי ישראל שדנו את העם על עוון פעור]

ויקח רומח בידו

",

מיכן

ממה שאמר הכתוב "ויקם ויקח"

ד

משמע: עד עתה לא היה רומח בידו -

שאין נכנסין בכלי זיין לבית המדרש

מקום מושבם של הסנהדרין.

שלף

פנחס את

שננה

, כלומר: הרומח עשוי מלהב התקוע בתוך עץ, וכדי שלא ירגישו שהולך הוא להרוג, שלף פנחס את הלהב מן העץ,

והניחה באונקלו

, החביאה תחת מלבושו,

והיה

פנחס בא אצל זמרי, כשהוא

נשען והולך על מקלו

[על העץ של הרומח לאחר שניטל ממנה שננה], כדי שלא יהו מכירים בו בני שבטו של שמעון, שלהרוג הוא בא.