Sanhedrin 82b — Talmud auf Deutsch

וכיון שהגיע אצל שבטו של שמעון, אמר

להם בלשון המשתמעת לשני פנים, ובתמיהה: "

היכן מצינו ששבטו של לוי

[הוא שבטו של פנחס]

גדול משל שמעון!?

"

וכיון ששמעו כן,

אמרו

שבטו של שמעון - שהבינו כאילו היה אומר להם: אף אני אעשה כמוכם, כי אטו שבטי גדול פרוש וטהור יותר משבטכם - לאלה אשר על הפתח:

"

הניחו לו

ליכנס לקובה, כי

אף הוא לעשות צרכיו

[תשמיש]

נכנס;

וודאי ש

התירו פרושין את הדבר

, שהרי אף פנחס עושה כמותנו".

אמר רבי יוחנן

:

ששה נסים נעשו לו לפנחס

באותה שעה:

אחד: שהיה לו לזמרי לפרוש

מן הגויה קודם שיהרגנו פנחס

ולא פירש

.

ואחד: שהיה לו

לזמרי

לדבר

ולזעוק לבני שבטו שיבואו לסייעו,

ולא דיבר

.

ואחד: שכוון

פנחס

בזכרותו של איש ובנקבותה של אשה

, וכשראו כולם אותם כשהם דבוקים זה בזו על הרומח בידו של פנחס, ידעו כולם שניתן רשות לקנאי לפגוע בו, ולא יאמרו: שנאה היתה בלבו עליו.

ואחד: שלא נשמטו מן הרומח

ונפרדו זה מזו לאחר הדקירה, וכדי שיראו כולם אותם דבוקים זה בזו.

ואחד: שבא מלאך והגביה את המשקוף

, כדי שלא יצטרך פנחס כשיצא מן הקובה להשפיל את הרומח שהיו תקועים בו, כי אז היו נופלים מן הרומח.

ואחד: שבא מלאך והשחית בעם

, ונטרדו בני שבטו של זמרי, ולא הרגוהו.

בא

פנחס

וחבטן

[כלומר: השליכם מן הרומח בכח]

לפני המקום, אמר לפניו: "רבונו של עולם!

וכי

על אלו יפלו עשרים וארבעה אלף מישראל

"!?

שנאמר

"

ויהיו המתים במגפה ארבעה ועשרים אלף

".

והיינו דכתיב

בתהלים קו "ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים. ויכעיסו במעלליהם, ותפרץ בם מגפה.

ויעמוד פנחס ויפלל

ותעצר המגפה".

ו

אמר רבי אלעזר

: "

ויתפלל

"

לא נאמר, אלא

"

ויפלל

",

מלמד כביכול שעשה פלילות

[ריב]

עם קונו

.

ביקשו מלאכי השרת לדוחפו

לפנחס על שעשה ריב עם קונו.

אמר להן

הקב"ה למלאכי השרת:

הניחו לו! קנאי בן קנאי הוא

, משבט לוי הוא ואף אביו קינא במעשה שכם דינה,

משיב חימה בן משיב חימה הוא

, נכדו של אהרן הוא, שנתן את הקטורת כשיצא הקצף במעשה קורח.

התחילו שבטים מבזין אותו

: "

ראיתם בן פוטי זה, שפיטם אבי אמו

[יתרו, שהיה כהן מדין]

עגלים לעבודת כוכבים, ו

הוא

הרג נשיא שבט מישראל

".

בא הכתוב וייחסו

לאהרן כנגד מה שייחסוהו ליתרו, כמו שנאמר אחר מעשה זמרי:

"

פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן

, השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם, ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי".

אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: הקדם לו שלום

לפנחס,

שנאמר

[שם] "

לכן אמור, הנני נותן לו את בריתי שלום

. והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם, תחת אשר קנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל".

וראויה כפרה זו

שעשה פנחס

שתהא

מכפרת והולכת לעולם

.

אמר רב נחמן אמר רב

:

מאי דכתיב

"

זרזיר מתנים או תיש ומלך אלקום

[האל"ף בפת"ח, והקו"ף בשורוק]

עמו

"?

ארבע מאות ועשרים וארבע

כמנין "זרזיר" -

בעילות בעל אותו רשע אותו היום

-

והמתין לו פנחס

מלהורגו

עד שתשש כחו

של זמרי מרוב בעילות, שנאמר "מתנים - או תיש [המתין עד שתש כחו] ":

והוא

פנחס

אינו יודע ש

אינו צריך להמתין, ומשום שהקדוש ברוך הוא ששמו "

מלך אלקום

"

עמו

.

ו

במתניתא תנא

[בברייתא שנינו] לפרש את הכתוב באופן אחר:

ששים

בעילות בעל,

עד שנעשה כביצה המוזרת

[והיינו "זרזיר"] מחמת רוב בעילות שבעל, ותשש כחו, [והיינו "תיש"] ולא היתה שכבת זרעו מתבשלת.

והיא

כזבי

היתה

מלאה משכבת זרעו

כערוגה מלאה מים

.

אמר רב כהנא: ו

מקום

מושבה

של כזבי גדול היה כמידת

בית סאה

, כלומר: היתה רחבה ביותר, והיתה תופסת בישיבתה בית סאה.

תני רב יוסף: קבר שלה

[פתיחת רחמה]

אמה

.

אמר רב ששת

:

לא

"

כזבי

בת צור" היה

שמה

של המדינית,

אלא

"

שוילנאי בת צור

"

שמה

.

ולמה נקרא שמה

"

כזבי

"?

משום

שכיזבה באביה

, שהוא אמר לה "אל תשמעי אלא לגדול שבהם", ואילו היא נשמעה לזה.

דבר אחר

: לכך נקרא שמה "

כזבי

",

שאמרה לאביה

"

כוס

[לשון שחיטה]

בי עם זה

", כלומר: על ידי זה תגרום להם שיישחטו.

והיינו דאמרי אינשי

, כלומר: ועל שם "שוילנאי" הזונה, רגילים לומר האנשים על כל זונה "

בין קני לאורבני

[בין הקנים והערבות הדקות הגדלים בין האגמים]

שוילנאי מאי בעיא

[מה מעשיה של הזונה שם]!?", אם לא שהולכת שם לשם זנות.

וכן אומרים: "

בהדי קלפי דקני שוילנאי מאי בעיא, גפתה לאמה

[מה מעשיה של הזונה בין קליפות הקנים, אם לא לשם זנות, ומנאפת היא את אמה, שקוראים אותה "זונה בת זונה"].

אמר רבי יוחנן

:

חמשה שמות יש לו

לזמרי:

א.

זמרי;

ב.

ובן סלוא;

ג.

ושאול;

ד.

ובן הכנענית

וכמאמר הכתוב אצל בני שמעון: [בראשית מו י] "ושאול בן הכנענית"

; ושלומיאל בן צורי שדי

, וכמאמר הכתוב [במדבר א ד] "ואתכם יהיו איש איש למטה, איש ראש לבית אבותיו הוא... לשמעון שלומיאל בן צורישדי".

ולכך נקרא

זמרי: על שם שנעשה כביצה המוזרת

, כמבואר לעיל.

ונקרא

בן סלוא: על שהסליא

[כמו - איכה א - "בני ציון היקרים המסולאים בפז", שהיו מעריכים אותם בפז]

עוונות של

משפחתו

, כלומר: כשהיו מספרים על משפחתו היו מיחסים ניאוף לכל המשפחה.

ונקרא

שאול: על שהשאיל עצמו לדבר עבירה

.

ונקרא

בן הכנענית: על שעשה מעשה כנען

שאמר להם אביהם "אהבו את הזימה".

ומה שמו?

"

שלומיאל בן צורי שדי

"

שמו

.

שנינו במשנה:

כהן ששימש בטומאה

אין אחיו הכהנים מביאין אותו לבית דין, אלא פרחי כהונה מוציאין אותו חוץ לעזרה ומפציעין את מוחו בגזירין:

בעא מיניה רב אחא בר הונא מרב ששת: כהן ששימש בטומאה

, האם

חייב

הוא

מיתה בידי שמים, או אין חייב מיתה בידי שמים?

אמר ליה

רב ששת לרב אחא בר הונא:

תניתוה

במשנתנו:

כהן ששימש בטומאה: אין אחיו הכהנים מביאין אותו לבית דין, אלא פירחי כהונה מוציאין אותו חוץ לעזרה, ופוצעין את מוחו בגיזרין

-

ואי סלקא דעתך מחייב

הוא מיתה

בידי שמים, לישבקיה דליקטול ביד שמים

[יניחוהו לנפשו, עד שיימות בידי שמים]!?

דוחה הגמרא ראיה זו, כי אדרבה הסברא היא בהיפוך:

אלא מאי אינו חייב

מיתה בידי שמים,

מי איכא מידי דרחמנא פטריה ואנן ניקום וניקטול ליה

[וכי יש מי שהקב"ה פטרו ממיתה, ואילו אנחנו ממיתים אותו], אלא ודאי: אף טמא ששימש חייב הוא מיתה בידי שמים, ולכן אנו יכולים להורגו.

ומקשינן עלה:

ולא!?

וכי אין מי שאינו מחוייב מיתה מן התורה, והורגים אנו אותו!?

והתנן

לעיל פא ב:

מי שלקה ושנה, בית דין מכניסין אותו לכיפה

, הרי ד

רחמנא פטריה, ו

מכל מקום

אנן קטלינן ליה

.

ומשנינן:

האמר רבי ירמיה אמר ריש לקיש

[בגמרא שם]:

במלקות של כריתות עסקינן, דגברא בר קטלא הוא

[שהאדם בר מיתת כרת הוא].

ואכתי מקשינן:

והא גונב

את

הקסוה

שקנאים פוגעין בו, אף על גב דרחמנא פטריה!?

ומשנינן:

האמר רב יהודה: בכלי שרת עסקינן, ורמיזא

בתורה במאמר הכתוב "

לא יבואו לראות כבלע את הקדש ומתו

".

ואכתי מקשינן:

והא המקלל את הקוסם

שקנאין פוגעין בו, אף על גב דרחמנא פטריה!?

ומשנינן:

הא תני רב יוסף

: בכגון שאומר "

יכה קוסם את קוסמו

",

דמיחזי כמברך את השם

.

ואכתי מקשינן:

והא בועל את הגויה

שקנאים פוגעים בו, אף על גב דרחמנא פטריה.

ומשנינן:

הא אקריוה לרב כהנא בחלמיה

[הרי הקרוהו לרב כהנא בחלום, את הפסוק "יכרת ה'... " המורה על חיוב כרת מדברי קבלה],

ואדכריה רב לגמריה

[ובעקבות כך נזכר רב שכך למד מרבותיו], וכמבואר לעיל בעמוד א.

איתיביה

לרב ששת שאמר: טמא ששימש אינו חייב מיתה בידי שמים, ממה ששנינו במשנה בזבחים קיב ב גבי דין שחוטי חוץ:

היוצק

את השמן על המנחה [כדכתיב "ויצקת עליה שמן"],

והבולל

את המנחה בשמנה [כדכתיב "סולת בלולה בשמן מצה תהיה"],

והפותת

את המנחה האפויה לפתיתים [דכתיב "פתות אותה פתים"],

המולח

אותה [דכתיב "וכל קרבן מנחתך במלח תמלח"],

המניף

את המנחה,

המגיש

את המנחה לקרן מערבית דרומית של מזבח כנגד חודה של קרן,

והמסדר את השולחן

בלחם הפנים,

המטיב את הנרות, והקומץ

את המנחה,

והמקבל דמים

מן הקרבנות -

אם עשה אחת מכל עבודות האלו

בחוץ

[מחוץ לעזרה] הרי הוא

פטור

מכרת -

ומשום שלא חייבה תורה על העושה עבודות בחוץ, אלא כשעושה עבודה שאין נצרך לעשות אחריה עבודה נוספת ["עבודה תמה"], כגון הקטרה על המזבח; אבל העושה עבודה שלאחריה יש צורך בעבודה נוספת, כגון קמיצה שלאחריה צריך להקטיר, אין זו עבודה שחייבים עליה; וכל אלו עבודות שיש אחריהן עבודה הן, ולכן הוא פטור.

ואין חייבין עליהן

, לפי שהן עבודות שיש אחריהן עבודה אחרת: