Sanhedrin 31b — Talmud auf Deutsch

אמר ליה רבא לרב נחמן: ו

למה לא נאמינה "

הא אי בעיא

קלתיה.

" כנ"ל.

ומתרץ לו רב נחמן:

כיון ד

השטר הזה

איתחזק בבי דינא

, כבר היה בבית דין והם כתבו עליו "הנפק", והוא אישור בית דין שהשטר כשר ואינו מזוייף - לכן, "

איבעיא קלתיה" לא אמרינן,

שאין בכוחה להפקיע מעשה בית דין .

רבא ממשיך להקשות, שיאמינוה מדין "שליש". והיינו, כיון ששניהם המלוה והלוה מודים שמסרו השטר בידה בתורת איש "שלישי" המקובל עליהם ונאמן עליהם, לא יכול המלוה לבוא ולערער על אמינותה. ורבא למד כן מברייתא.

איתביה רבא לרב נחמן

: שנינו ברייתא -

סימפון

, "שובר", והוא שטר שכותב המלוה ללוה שאכן פרעו להחוב, והשטר "שובר" את החוב -

והסימפון נמצא בידי הלוה והמלוה טוען שאינו נכון, והשטר מזוייף -

אם הוא סימפון

שיש עליו

חתימת

עדים

-

יתקיים בחותמיו

יאשרוהו ככל אישור שטרות, שמזהים את חתימת ידי העדים, והשטר כשר.

ממשיכה הברייתא:

ואם

אין עליו עדים, ויצא מתחת ידי שליש

, ושניהם, המלוה והלוה, מודים שהוא ממונה להיות "שליש" ביניהם, השטר כשר, והרי זו נאמנות של ה"שליש".

או, ש

הסמפון

יצא אחר חיתום שטרות

. דהיינו שה"שובר" כתוב בתוך שטר ההלואה, אחרי חתימת עדי ההלואה, - הסימפון

כשר,

כיון ששטר ההלואה נמצא בידי המלוה, ואם כתבו בו סימפון, מוכח שהמלוה הרשה לו לכתוב שובר.

על כל פנים, בברייתא זו נאמר במפורש שיש נאמנות בידי ה"שליש",

אלמא שליש מהימן?

תיובתא דרב נחמן

(תיובתא

).

עתה חוזרת הגמרא לדין משנתנו.

כי אתה

כשהגיע

רב דימי

מארץ ישראל,

אמר

בשם

רבי יוחנן: לעולם מביא ראיה, וסותר

את הדין,

עד שיסתתם טענותיו,

ואין לו שום ראיה להביא,

ו

אחרי כן

יאמר: "קרבו פלוני ופלוני והעידוני"

[והוא דין השלישי במשנתנו, שהעדים נמצאים קרוב לבית דין, ובמקרה זה אף רבן שמעון בן גמליאל מודה שאינו יכול להביאם].

ומקשינן:

הא גופא קשיא

, מאמר זה קשה, וסותר עצמו מיניה וביה.

אמרת

: שיכול להביא ראיה עד ש

יסתתם טענותיו

, ואומר "אין לי עוד ראיות", ועד אז יכול להביא ראיות כמה שירצה, ואחרי שאמר "אין לי" אינו יכול עוד להביאם -

ומי סובר כן? הלכה זו היא

לרבנן.

והדר

ועוד

אמרת

: אימתי אכן אינו נאמן, אם אמר: "

קרבו איש פלוני ופלוני והעידוני"

אבל כל זמן שלא אמר כן, יכול לחזור ולהביא ראיות אף שאמר "אין לי".

ומי סובר כן?

אתאן לרבן שמעון בן גמליאל

. וקשה, איך סותר עצמו מיניה וביה.

וכי תימא

ואם תרצה לדחוק ולפרש: שמועה זו בשם רבי יוחנן

כולה כרבן שמעון בן גמליאל, ו

אין הדברים סותרים, אלא

פרושי קא מפרש

, רבי יוחנן התכוון בסוף דבריו לפרש את עצמו, ש

מאי

הכוונה באמרו

עד שיסתתם טענותיו

-

עד שיאמר

טענה שאינה מקובלת כלל, שאומר: "

קרבו פלוני ופלוני",

ואם לא אמר כן, יכול לטעון טענות חדשות אף שכבר אמר "אין לי" -

קשה קושיה אחרת: איך יתכן שרבי יוחנן יאמר כן לפסוק כרבן שמעון בן גמליאל -

והא אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתנו הלכה כמותו, חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה.

הרי שרבי יוחנן אינו פוסק כרבן שמעון בן גמליאל בהלכה השניה של משנתנו?

והגמרא מתרצת, ומביאה נוסח אחר בדברי רבי יוחנן.

אלא, כי אתא רב שמואל בר יהודה אמר רבי יוחנן: לעולם מביא ראיה וסותר

, אף אם בית דין הגבילו אותו לשלושים יום [והוא "ראיה ראשונה" שאכן נפסקה ההלכה כרבן שמעון בן גמליאל].

עד,

כלומר מתי אינו חוזר ומביא ראיות -

שיסתתם טענותיו, ו

איך נסתמו טענותיו? אם

יאמרו לו: "הבא עדים" ואומר אין לי

עדים",

"הבא ראיה", ואומר: "אין לי

ראיה". [והוא "ראיה אחרונה" שאין ההלכה כרבן שמעון בן גמליאל].

ובשתי ההלכות האלו לא חידש רבי יוחנן כלום, והחידוש הוא בהמשך דבריו:

אבל

אם לבסוף

באו עדים ממדינת הים

מארץ רחוקה,

או שהיתה דסקיא

שק של עור ובו שטרות

של אביו מופקדת ביד

איש

אחר,

וטוען שלא ידע בהם, ועתה רוצה להביאם -

הרי זה מביא וסותר

.

הגמרא דנה בהלכה אחרת, אם בעל דין יכול לכוף את חבירו להתדיין בבית הוועד, והוא מקום קיבוץ תלמידי חכמים הרבה, ששם יש בית דין יפה, כלומריותר מומחים.

כי אתא

כשהגיע

רב דימי

מארץ ישראל,

אמר

בשם

רבי יוחנן

: בעל דין קשה

התוקף את חבירו בדין

ומטריח את חבירו,

אחד

מבעלי הדין

אומר: "נדון כאן

" בבית דין שבעיר,

ואחד אומר: "נלך למקום הועד"

כדי שהתוקף יתבייש מהם.

כופין אותו, וילך למקום הועד.

אמר לפניו

לפני רבי יוחנן

רבי אלעזר: רבי!

מי שנושה בחבירו מנה

, האם

יוציא מנה

הוצאות הדרך

על מנה

?!

אלא

, סובר רבי אלעזר:

כופין אותו ודן בעירו

.

איתמר נמי, אמר רב ספרא

(אמר רבי יוחנן): שנים שנתעצמו

נעשו קשים זה לזה

בדין, אחד אומר: "נדון כאן", ואחד אומר: "נלך לבית הועד",

-

כופין אותו ודן בעירו.

ועוד אמר רב ספרא:

ואם הוצרך

לבית דין שבעיר

דבר לשאול,

ואינם יודעים פסק ההלכה -

כותבין

לבית הועד [גירסת הרי"ף: לבית דין הגדול שבירושלים]

ושולחין

מבית הועד חוות דעת הלכתית .

ועוד אמר רב ספרא:

ואם אמר

בעל הדין

כתבו ותנו לי

הסבר

מאיזה טעם דנתוני

-

כותבין ונותנין לו

.

ועוד אמר רב ספרא:

והיבמה הולכת אחר היבם להתירה

בחליצה. כמו שיבואר.

על הלכה זו האחרונה דנה הגמרא:

עד כמה

צריכה היבמה ללכת אחרי היבם?

אמר רבי אמי: אפילו מטבריה לצפורי

, אף שישיבת טבריה גדולה משל ציפורי, הולכת אחריו לציפורי.

אמר רב כהנא: מאי קרא

מאיזה פסוק דרשינן כן?

נאמר בפרשת חליצה (דברים כד):

וקראו לו זקני עירו

, ודרשינן "עירו"

ולא זקני עירה.

הגמרא חוזרת לדין שנים שנתעצמו בדין, ואחד אומר נדון כאן ואחד אומר נלך לבית הוועד.

אמר אמימר: הילכתא! כופין אותו וילך

למקום הוועד.

אמר ליה רב אשי לאמימר: והא אמר רבי אלעזר: כופין אותו ודן בעירו,

ונתן טעם לדבריו, ומסתבר טעמו, האם יוציא מנה על מנה?

ומתרץ אמימר:

הני מילי

דברי רבי אלעזר נאמרים רק

היכא דקאמר ליה

כן

לוה למלוה

, ולא יוציא המלוה מנה על מנה, אבל אם אמר כן

מלוה

ללוה, יכול לכופו, כי: "

עבד לוה לאיש מלוה

". [והוא פסוק בספר משלי] וכיון שהתחייב אליו כעבד אל אדונו ילך אחריו .

הגמרא מספרת עובדא על משפט ששלחו למר עוקבא.

שלחו ליה

מטבריא שבארץ ישראל

למר עוקבא

שהיה אב בית דין בבבל. וכן נאמר בשליחות:

ל"דזיו ליה כבר בתיה!

השליחות מיועדת אל מר עוקבא שעור פניו מקרין כשל משה רבינו שגידלתו בתיה בת פרעה -

איש אחד ששמו

עוקבן הבבלי

של שם שמוצאו מבבל,

קבל קדמנא

התלונן לפנינו - בית דין של טבריא, וכך התלונן:

"ירמיה אחי, העביר עלי את הדרך"

איבד ממני דרך בני אדם, כלומר: סירסו. [ויש מפרשים: לא נהג עמי כשורה, שעשק בעסקי ממון].

ואמרו

[אימרו]

לו

לירמיה להתפייס עמו,

השיאוהו

הכריחוהו והזקיקוהו לירמיה

ויראה פנינו

כאן

בטבריא

להתדיין עם אחיו".

ומקשינן: עובדא זו אינה מובנת,

הא גופא קשיא

יש בה סתירה מינה ובה -

אמרת: אמרו

[אימרו]

לו, אלמא

פירושו: בקשו ממנו

שדיינוה אתון

שמר עוקבא ידון אותם, ואילו אחר כך אומרים לו:

השיאוהו ויראה פנינו בטבריא, אלמא

פירושו: שביקשו ממר עוקבא,

שדרוהו הכא

שיכריחנו לבוא לטבריא.

ומתרצינן:

אלא, הכי קאמרי: אמרו

[אימרו]

לו

-

דיינו אתון

מר עוקבא ידונו

, אי ציית,

אם ישמע בקולכם ויקבל פסק הדין -

ציית,

והכל יבא על מקומו בשלום,

ואי לא ציית

, אם ירמיה הוא סרבן דין -

השיאוהו ויראה פנינו בטבריא

, ואנחנו נדיננו.

הגמרא מבארת עוד ביאור בעובדא דידן.

רב אשי אמר: דיני קנסות הוה

בין עוקבן הבבלי לאחיו ירמיה,

ובבל לא דיינו דיני קנסות

[כי דיני קנסות דנים רק בבית דין סמוכיןובבבל אין סמיכה], ובעצם לא יכל מר עוקבא לדונם כלל,

והא דשלחו ליה הכי

: "אמרו לו" שכביכול ידונם, הוא

כדי לחלוק

כבוד למר עוקבא

על רוב חכמתו וצדקתו, כלומר שמצד גדולתו ראוי לדונם, אלא שמעכב בעדו עובדת היותו בבבל, וכתבו כן דרך התנצלות וכבוד.

הדרך עלך פרק זה בורר

--- title: "חברותא - סנהדרין — פרק רביעי - אחד דיני ממונות" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02360.html#HtmpReportNum0003L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0003L5" --- פרק רביעי - אחד דיני ממונות

Оригинал главы פרק רביעי - אחד דיני ממונות