Sanhedrin 31a — Talmud auf Deutsch

ומתרצינן:

גברא אגברא קא רמית?!

האם הנך מקשה סתירה מדברי רב חסדא על דברי רב יהודה.

רב יהודה חולק על רב חסדא וסובר שבדיני נפשות באחד אומר כליו שחורים והשני אומר לבנים, בטלה העדות, ובא להשמיענו שבדוגמתה, בדיני ממונות בארנקי שחורה ולבנה, עדותן קיימת.

נהרדעי אמרי: אפילו אחד אומר: "מנה שחור" ואחד אומר: "מנה לבן" מצטרפים

לעדות אחת.

הגמרא מבארת דברי נהרדעי.

כ

מו

מאן

אמרו כן נהרדעי.

אם תאמר:

כרבי יהושע בן קרחה

הסובר שאם שניהם מעידים על "חיוב" מנה - מצטרפין.

אינו דומה לדין רבי יהושע בן קרחה. כי -

אימר דשמעת ליה לרבי יהושע בן קרחה

אימתי אמר את דינו שמצטרפים, רק

היכא דלא מכחשו אהדדי

שאין העדים "מכחישים" זה את זה, העד האומר באחד בשבת, אינו אומר שבשני בשבת לא ראה עד השני, אלא, כל אחד מעיד על מה שהוא ראה, וכיון שמבין שניהם יוצא חיוב מנה, אפשר לצרף עדותן -

אבל,

היכא דמכחשי אהדדי

שהם מכחישין זה את זה, והעד בעל השחור אומר שהיה שחור ולא לבן, ולדבריו העד השני מוכחש,

מי אמר,

האם נשמע שרבי יהושע בר קרחה יסבור שמצטרפין?! הלא חילוק נכון יש בין שתי הלכות אלו.

ומתרצינן:

אלא, הוא

נהרדעי

דאמר כי האי תנא

כמו תנא זה.

דת ניא

:

התנא של המשנה (נזיר כ א) אומר: מי שהיו שתי כיתי עדים מעידות אותו. אלו מעידים שנזר שתים ואלו מעידים שנזר חמש, בית שמאי אומרים: נחלקה העדות, ואין כאן נזירות. ובית הלל אומרים: יש בכלל חמש - שתים, שיהא נזיר שתים.

ובברייתא חולק רבי שמעון בן אלעזר על התנא של המשנה.

אמר רבי שמעון בן אלעזר: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על שתי כיתי עדים שאחת אומרת מאתים ואחת אומרת מנה,

ובית שמאי מודים שלא נחלקה עדותם, הואיל

שיש בכלל מאתים

-

מנה,

על מנה אחת יש שתי כתות עדים, שאינם מכחישין זו את זו, והכחשתן היא רק על המנה השני.

על מה נחלקו?

על כת אחת,

ואחד מהעדים אומר מנה והשני מאתיים.

שבית שמאי אומרים: נחלקה עדותן

, אחד מהעדים הוא שקרן, ואין כאן עדות .

ובית הלל אומרים

: מצרפים אותם לעדות על אותו מנה,

כי יש

בכלל מאתיים

-

מנה

.

ונהרדעי סוברים כדעת בית הלל לפי רבי שמעון בן אלעזר, לכן סוברים שאפשר לצרף אפילו מנה שחור ומנה לבן .

עד כאן ביארה הגמרא בשני עדים המכחישים זה את זה בסכום המעות, או בשחור ולבן, עתה דנה הגמרא בחבית של יין ובחבית של שמן.

עד

אחד אומר

: "שמעתי שהודה לו

חבית של יין", ואחד אומר

: "שמעתי שהודה לו

חבית של שמן

". האם הם עדות מוכחשת?

וצדדי הספק הם, כי יתכן לומר שזו הוי הכחשה, כיון שהם שני מינים, או לא.

הוי עובדא

כזו,

ואתי

ובאו בעלי הדין להתדיין

לקמיה

לפני

דרבי אמי

.

צירף רב אמי עדותם, וחייביה לשלם, אבל לא חבית של שמן, שהוא יקר יותר משל יין, אלא

, חייביה רבי אמי לשלומי ליה חביתא דחמרא

חבית יין

מיגו חביתא דמשחא

מתוך חבית של שמן.

כלומר שדימהו למנה ומאתיים, שמבואר שנותן לו מנה, כי יש בכלל מאתיים - מנה, כן סבר שיש בכלל שמן - יין.

ותמהינן:

כמו מאן

, לאיזה דין סבר לדמותו -

אם תאמר: סבר ששמן ויין דומה

כ

מו הדין של רבי שמעון בן אלעזר לדעת בית הלל שבמנה ומאתיים מצרפים עדותם על מנה?!

אינו דומה זה לזה. כי -

אימר

אימתי

דאמר רבי

שמעון

בן אלעזר

, רק

היכא דיש בכלל מאתיים מנה

, ועל ה"מנה" מצרפין העדות, כי הוא אותו המין.

אבל,

כי האי גוונא מי אמר?!

הרי הם שני מינים, ומה שמעיד זה מכחישו עד השני, ואיך צירפם רבי אמי ?!

ומתרצינן:

לא

מדובר שהעדים העידו על הודאת שמן ויין, כי אז אכן העדות בטלה, אלא,

צריכא

, המעשה היה

לדמי

, דמי שמן ויין, האחד העיד שהודה לו שווי חבית שמן, והשני העיד שהודה לו שווי חבית של יין, ועל זה חייב רב אמי לשלם דמי יין, כמו במנה ומאתיים.

הגמרא דנה בדין אחר. שני עדים העידו על הלוואת מנה, רק שנחלקו במקום ההלואה [ואין מדובר במקום אחר לגמרי, כי אז בלי ספק דינה כעדות מוכחשת, שהרי הוכחשו בחקירות, ולא יוכלו לקיים הזמה, אלא במקומות שונים באותו מקום].

עד

אחד אומר

: "ראיתי שהלוהו מנה

בדיוטא העליונה

" [עלייה הבולטת לרשות הרבים על פני רוחב הבית, ובני רשות הרבים עוברים תחתיה] ואחד אומר: "

בדיוטא התחתונה

".

והאיבעיא היא הם, אם מצרפין עדותן.

אמר רבי חנינא: מעשה

כזה

בא לפני רבי. וצירף עדותן

. כדעת רב יהודה הסובר שעדות המכחישות זו את זו בבדיקות - עדותן קיימת .

שנינו במשנתנו:

ומנין לכשיצא כו'

תנו רבנן: מניין

אנו למדים להלכה זו:

לכשיצא

הדיין מבית הדין,

לא יאמר

לבעל הדין שיצא חייב בדין:

"הריני מזכה וחבירי מחייבין, אבל מה אעשה שחבירי רבו עלי".

תלמוד לומר: לא תלך רכיל בעמך. ו

עוד מקרא

אומר: הולך רכיל מגלה סוד.

ומספרת הגמרא:

ההוא תלמידא

תלמיד אחד

דנפיק עליה קלא

יצא עליו שמועה,

ד

הוא

גלי מילתא

מגלה דברים - דברי לשון הרע -

דאיתמר בי מדרשא

שנאמרו בבית המדרש,

בתר עשרין ותרתין שני

אחרי עשרים ושתים שנה,

אפקיה רב אמי מבי מדרשא,

הוציאו רב אמי מבית המדרש, כי

אמר: דין

זה האיש

גליא רזא

מגלה סודות.

מתניתין:

משנתנו עוסקת במי שבית דין פסקו לו את הדין, ונתחייב, ואחרי כן מצא לזכותו עדים או ראיה שלא היו לו בשעת פסק הדין, אם יכול להביאם ולהחזיר את הדין. ויש בהלכה זו כמה אופנים.

כל זמן שמביא ראיה

-

סותר את הדין

, ובית דין ידונוהו מחדש, ואם יזכוהו - הרי הוא זכאי.

א.

אמר

בית דין [או גרסינן:

אמרו

הדיינים]

לו: כל ראיות שיש לך, הבא

אותם

מיכן עד שלושים יום

" -

מצא

[גירסת הב"ח:

הביא

]

בתוך שלושים יום

-

סותר

את הדין. אבל אם הביא

לאחר שלושים יום

-

אינו סותר

, אלו הם דברי חכמים. והטעם , כי הם חוששים שמא מביא עדי שקר או זייף שטר, כיון שלא הביאם מקודם לכן.

אמר רבן שמעון בן גמליאל: מה יעשה זה

הבעל דין,

שלא מצא בתוך שלושים, ומצא לאחר שלושים?

ולדעת רבן שמעון בן גמליאל, יכול להביאם.

ב.

אמר

[

אמרו

]

לו: "הבא עדים". ואמר

בעל הדין: "

אין לי עדים". אמר

[

אמרו

] לו:

"הבא ראיה", ואמר

בעל הדין:

"אין לי ראיה". ולאחר זמן הביא ראיה ומצא עדים

-

הרי זה אינו כלום

, כיון שאמר: "אין לי", חוששין שמא זייף שטר הראיה או שכר עדי שקר. אלו הם דברי חכמים .

אמר רבן שמעון בן גמליאל: מה יעשה זה, שלא היה יודע שיש לו עדים ומצא עדים,

או

לא היה יודע שיש לו ראיה ומצא ראיה.

ולדעת רבן שמעון בן גמליאל, יכול להביאם. ומה שאמר שאין לו עדים הוא משום שכך סבר, ועתה נודע לו שאכן יש לו.

ג.

ראה

בעל דין

שמתחייב בדין, ואמר: "קרבו

[קירבו]

פלוני ופלוני

הנמצאים קרוב לבית דין,

ויעידוני". או שהוציא

שטר

ראיה מתחת אפונדתו

חגורתו -

בהלכה זו מודה רבן שמעון בן גמליאל לחכמים הסוברים:

הרי זה אינו כלום.

כיון שידע בהם, למה לא הביאם מקודם, משמע שהם שקרנים, וחשב שלא יצטרך להם ופחד להביאם, וכשראה שנתחייב - מביא אותם, לכן, אינו כלום.

גמרא:

שנינו ברישא של המשנה מחלוקת רבן שמעון בן גמליאל וחכמים, כשבית דין הגבילו אותו לשלושים יום להביא ראיותיו. חכמים סוברים שאינו יכול להביאם אחרי שלושים יום, ורבן שמעון בן גמליאל סובר שיכול להביאם.

על הלכה

זו אמר רבה בר רב הונא: הלכה כרבי שמעון בן גמליאל,

כיון שלא אמר "אין לי", יכול להביאם אחר שלושים יום, כי "מה יעשה זה שלא מצא בתוך שלושים ומצא לאחר שלושים".

ו

עוד

אמר רבה בר רב הונא

על הלכה זו:

אין הלכה כדברי חכמים.

ומקשינן:

פשיטא, כיון דאמר

רבה בר רב הונא:

הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, ממילא ידענא

, מאיליו ידוע,

דאין הלכה כחכמים

ומה הצורך להשמיענו זאת?

ומתרצינן: אם היה משמיענו הלכה כרבן שמעון בן גמליאל בלבד -

מהו דתימא

היה נשמע לומר,

הני מילי

-

לכתחילה

, אם חייבוהו בית דין, ואחרי שלושים יום מצא והביא עדים פוטרים אותו, כדברי רבן שמעון בן גמליאל, -

אבל דיעבד

אם בית דין לא פסקו כרבן שמעון בן גמליאל, אלא כחכמים, ולא נתנוהו להביא את ראיותיו, וחייבוהו לפרוע ופרע, -

שפיר דמי

, ולא יחזירוהו לו את ממונוו

לכן,

קמשמע לן

רבה בהדגשה יתירה "אין הלכה כחכמים", להשמיענו שאף

דאי עביד

כחכמים,

מהדרינן ליה,

יחזירו את הדין , ויחזירו לו ממונו.

שנינו במשנתנו:

אמר לו הבא עדים וכו' אמר רשב"ג וכו'.

בהלכה השניה ["ראיה אחרונה"] נחלקו חכמים ורבן שמעון בן גמליאל, באם אמר לבית דין: "אין לי ראיה", ואחר כך מצא. חכמים סוברים שאינו יכול להביאם, ורבן שמעון בן גמליאל סובר שיכול להביאם.

על הלכה זו

אמר רבה בר רב הונא: הלכה כדברי חכמים

, כיון שאמר "אין לי" - חוששין שעתה מביא עדי שקר או ראיה מזויפת.

ו

עוד

אמר רב בר רב הונא: אין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל

.

ומקשינן:

פשיטא, כיון דאמר: הלכה כדברי חכמים, ממילא ידעינן דאין הלכה כרבן שמעון

ומה הצורך להשמיענו זאת ?

ומתרצינן:

הא קמשמע לו

רבה משמיענו,

ד

בהלכה

ההיא

של "ראיה אחרונה" [ההלכה השניה של משנתנו] שמביא ראיה אחרי שאמר "אין לי",

אין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, הא בכולהו

בכל שאר המקומות

הלכה כרבן שמעון בן גמליאל

, אף במקום שחולק עם החכמים. ולכן אמר רבה בהדגשה יתירה "אין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל".

מסקנא זו היא

לאפוקי

בניגוד

מהא דאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן

:

כל מקום ששנה רבן בן גמליאל במשנתנו

-

הלכה כמותו, חוץ מ

שלשת הלכות האלו:

א.

ערב

(בבא בתרא קעג ב) ב.

וצידן

(גיטין עד א) ג.

וראיה אחרונה

ההלכה השניה של משנתנו.

ואילו לדעת רב הונא הלכה כרבן שמעון בן גמליאל אף בערב וצידון.

הלכה זו אמורה בבעל דין בעצמו, ודנה הגמרא בבנו.

ההוא ינוקא

קטן

דתבעוהו לדינא קמיה דרב נחמן.

אמר ליה

רב נחמן להקטן: "

אית לך סהדי

" האם יש לך עדים

? אמר ליה

הקטן לרב נחמן:

"לא".

וחזר ושאלו:

"אית לך ראיה"

האם יש לך ראיה?

אמר ליה: "לא".

חייביה רב נחמן

.

הוה קא בכי

בכה הקטן

ואזיל

והמשיך לבכות.

שמעוהו הנך אינשי

אנשים שמעו את בכיו.

אמרו ליה

האנשים להקטן: "

אנן

אנו

ידעינן

יודעים

במילי דאבוך

בעסקי אביך, ואנו נבוא להוכיח את זכותך.

אמר רב נחמן

: אף שנפסקה ההלכה כחכמים, שאם אמר "אין לי" אינו יכול להביא ראיות חדשות,

בהא

במקרה שלפנינו

אפילו רבנן מודו,

ויכול להביאם, משום

דינוקא במילי דאבוה לא ידע

, ולכן אמר "אין לי", ואין כאן חשש משקר, אלא שאכן לא ידע, ועתה נודע לו מפי אחרים שיש לו ראיות.

הגמרא מספרת עוד עובדא.

ההיא איבתא

האשה ההיא

דנפק שטרא מתותי ידה

שיצא שטר הלואה מתחת ידיה, כלומר, שהחזיקה שטר לא שלה, וטענה שהמלוה והלוה מסרוהו לה לשומרו.

אמרה ליה

להמלוה:

"ידענא בהאי שטרא

יודעת אני בזה השטר

דפריע הוה

שכבר פרעו הלוה".

והמלוה מכחישה, ובאו להתדיין לפני רב נחמן.

הימנה

האמין לה

רב נחמן

. כמו שיבואר

.

אמר ליה רבא לרב נחמן: כמאן

כדברי מי אתה מאמינה, האם

כ

דברי

רבי, דאמר: "אותיות נקנות במסירה

".

המוכר לחבירו "אותיות", דהיינו שטר חוב, והקונה יקנה את השטר ואת החוב הכתוב בו, והלוה יפרע לו, באיזה מעשה קנין מקנה המוכר את השטר?

חכמים סוברים: "אותיות נקנות בשטר", דהיינו: שהמוכר יכתוב שטר אחר, שטר מכירה, ובו כתוב שמוכר לו את החוב, ובלי שיכתוב לו שטר לא קנה את החוב אלא את הנייר בלבד.

רבי סובר: אינו צריך לכתוב שטר אחר, אלא שעצם ה"מסירה" מידו לידו, הוא ה"מעשה קנין".

והנה בעובדה זו לא היה לה להאשה שטר מכירה להראות שמכרו לה את השטר, אלא, היות והשטר בידה, מוכח שמסרוהו לה.

ומעתה, לדעת רבי השטר חוב הוא שלה, לכן נאמנת לומר שהוא פרוע , ולכן מבואר מדוע האמינה רב נחמן. אבל לדברי חכמים, למה האמינה, איזה זכות יש לה בהשטר.

ותמה רבא, האם הנך סובר כמו רבי?!

אמר ליה

רב נחמן לרבא:

שאני הכא

כאן יש סיבה מיוחדת להאמינה, משום

דאי בעיא

אם היתה רצונה לקפח את המלוה -

קלתיה,

יכלה לשרוף את השטר, והמלוה יקופח בכל מקרה, ומה לה לשקר, לכן יש להאמינה.

הגמרא מביאה גירסא אחרת בעובדא זו, ובוויכוח של רב נחמן ורבא.

איכא דאמרי: לא הימנה רב נחמן.