Sanhedrin 32a — Talmud auf Deutsch

לגבי קבלת עדות בדיני נפשות, אמרה תורה בספר דברים [יג טו] "ודרשת וחקרת ושאלת היטב", מלמד הכתוב שיש צורך בדרישה ובחקירה של העדים.

דברי הכתוב בספר ויקרא [כד כב] "משפט אחד יהיה לכם", מלמדים שיש להשווה את דין הממונות לדין הנפשות, וגם בקבלת עדות על ממון צריך לחקור ולדרוש את העדים.

מתניתין:

אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות

שוים הם,

ב

צורך של

דרישה ובחקירה

של העדים כדי לקבל עדותם.

שנאמר

[

ויקרא כד כב

]

"משפט אחד יהיה לכם".

דין זה הוא דבר תורה. אבל אמרו חכמים [לעיל ג א, ובגמרא להלן] שאמרו חכמים שדיני ממונות אינם צריכים דרישה וחקירה כדי שלא תנעול דלת בפני לווים, וכפי שיתבאר בגמרא.

כמו כן, הלימוד מדברי הכתוב "משפט אחד יהיה לכם", להשוות דיני ממונות לדיני נפשות, הוא רק לגבי קבלת העדות, אך לא לגבי ניהולו של הדין עצמו.

הטעמים לחילוק בניהול הדין בין דיני ממונות לדיני נפשות, יבוארו להלן.

מה

הם החילוקים שיש

בין דיני ממונות לדיני נפשות?

ומונה המשנה עשרה חילוקים:

א.

דיני ממונות בשלשה

דיינים.

ודיני נפשות

-

בעשרים ושלשה,

הנקראים סנהדרי קטנה.

ב.

דיני ממונות

-

פותחין

את הדיון [המשא ומתן] של הדיינים בדברי התובע או הנתבע,

בין לזכות בין לחובה

. ואילו ב

דיני נפשות

-

פותחין

את הדיון שבין הדיינים

לזכות,

ואין פותחין לחובה.

ג.

דיני ממונות

-

מטין

מכריעים את הדין

על פי

רוב של דיין

אחד, בין לזכות בין לחובה.

ודיני נפשות

-

מטין על פי

רוב של דיין

אחד

רק

לזכות, ועל פי שנים לחובה.

ד.

דיני ממונות

אם ידעו הדיינים לאחר גמר הדין כי טעות היתה בידם,

מחזירין,

חוזרים בהם מהכרעת הדין וסותרים אותו,

בין לזכות בין לחובה.

אבל

דיני נפשות

-

מחזירין לזכות, ואין מחזירין לחובה.

ה.

דיני ממונות

-

הכל מלמדין זכות וחובה.

גם התלמידים היושבים לפני הדיינים, שאינם מכלל דייני בית הדין, יכולים לחוות את דעתם, בין לזכות ובין לחובה.

אבל

דיני נפשות

-

הכל,

גם התלמידים היושבים לפני הדיינים,

מלמדין זכות. ואין הכל מלמדין חובה,

אלא רק דייני בית הדין.

ו.

דיני ממונות

דיין

המלמד

תחילה

חובה,

יכול לחזור בו בזמן הדיון, ו

מלמד זכות. ו

כמו כן דיין

המלמד זכות,

יכול לחזור בו, ו

מלמד חובה.

אך ב

דיני נפשות

רק הדיין

המלמד חובה

יכול לחזור בו לאחר מכן, ו

מלמד זכות. אבל

הדיין

המלמד זכות

-

אין יכול לחזור

בשעת הדיון

וללמד חובה,

כדי שישתדל להמשיך ולהתאמץ במציאת זכות, כי התורה אמרה "והצילו העדה", שיש לחזר על הצלת הנידון כדי שלא ייהרג. אבל בשלב האחרון, לפני הכרעת הדין, יכול הוא לחזור בו מצד הזכות, ולומר שלדעתו יש לחייבו.

ז.

דיני ממונות דנין

את המשא ומתן

ביום, ו

אם רצו,

גומרין

אותם אפילו

בלילה.

דיני נפשות

-

דנין ביום,

וגומרין ביום.

ח.

דיני ממונות

-

גומרין בו ביום, בין לזכות בין לחובה.

דיני נפשות

-

גומרין בו ביום לזכות,

שאם זיכוהו ביום ראשון, פוסקים דינו לזכות מיד.

וביום שלאחריו לחובה.

אם לא יכלו לזכותו ביום הראשון, אלא הסכימו עליו לחובה, אין פוסקים את דינו להריגה בו ביום, אלא ילינו את דינו עד מחר בבוקר, שמא ימצאו לו במשך הלילה זכות.

לפיכך, אין דנין

דיני נפשות

לא בערב שבת ולא בערב יום טוב.

כי שמא יסכימו בו ביום שהוא חייב, ויצטרכו להלין את דינו בליל שבת כדי למצוא לו זכות. ואם לא ימצאו לו זכות, לא תהא אפשרות להרגו למחרת בבוקר, כי אין מיתת בית דין דוחה שבת ויום טוב. ואי אפשר להשהות את מיתתו עד ליום ראשון מפני עינוי הדין.

ט.

דיני ממונות,

וכן דיני

הטמאות והטהרות

[שהן שאלות של הוראה בטומאה וטהרה, ואינם דינים לגבי זכות או חובה] -

מתחילין מן הגדול

שבדיינים, ושומעים את דבריו.

דיני נפשות

-

מתחילין מן הצד,

מן הקטן שבדיינים, כדי לא ייסתמו דברי הקטנים מפני הגדולים, לפי שנאמר "לא תענה על ריב", וקרינן "לא תענה על רב", שאין לו לקטן לחלוק על דברי הרב, הגדול.

י.

הכל,

אפילו פסולי יוחסין כגון ממזר,

כשרין לדון דיני ממונות.

ואין הכל כשרין לדון דיני נפשות, אלא כהנים, לוים וישראלים

מיוחסים,

המשיאין

את בנותיהם

לכהונה.

גמרא:

שנינו בתחילת המשנה: אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה ובחקירה, שנאמר [ויקרא כד] "משפט אחד יהיה לכם".

ותמהה הגמרא:

דיני ממונות, מי בעינן דרישה וחקירה?

ורמינהו

סתירה לכך, ממה ששנינו בברייתא בתוספתא [מכות פרק א]:

שטר שזמנו

[זמן כתיבת השטר]

כתוב "באחד בניסן בשמיטה,

במקום פלוני".

ובאו עדים ואמרו

לעדי השטר:

היאך אתם מעידין על שטר זה

שנכתב ביום הזה במקום פלוני האמור בשטר,

והלא ביום פלוני

זה,

עמנו הייתם, במקום פלוני

אחר! - ה

שטר כשר, ועדיו כשרין,

ואינם מוזמים, כי

חיישינן,

יש לנו לחוש ולומר שאין זו עדות שקר, אלא

שמא איחרוהו וכתבוהו,

ולכן אין הזמתם הזמה.

ומוכיחה הגמרא:

ואי סלקא דעתך בעינן

גם בדיני ממונות

דרישה וחקירה,

כדי שאם יוכחשו העדים תתבטל עדותם,

היכי "חיישינן" שמא איחרוהו וכתבוהו?

כיצד יכולים אנו מספק, שמא נכתב בו תאריך מאוחר, להכשיר את עדותם המוכחשת מעדים אחרים!?

אך דוחה הגמרא:

וליטעמיך,

עד שהקשית מברייתא זו,

תיקשי לך מתניתין,

ממשנה מפורשת, שהיא שגורה בפי הכל, ואינך צריך להקשות מברייתא שאינה ידועה לכל.

דתנן:

שטרי חוב המוקדמין,

שנכתב בהם מן הקודם לזמן ההלואה -

פסולים,

כי שמא יבואו לגבות בהם שלא כדין מלקוחות שקנו את הקרקע מהלווה עוד לפני ההלואה, ולא היתה הקרקע הזאת משועבדת לפרעון החוב.

ו

שטרי חוב

המאוחרים,

כגון שבאו עדים אחרים, ומעידים שראו כי ההלואה הזאת נעשתה בתאריך מוקדם מהזמן הכתוב בשטר, והזמן שבשטר שחתמו עליו העדים הוא זמן מאוחר,

כשרין.

כי אין כל תקלה בדבר, ואדרבה, מעליותא היא ללקוחות, לפי שנמחל השיעבוד שעל הקרקע מזמן ההלואה ועד הזמן הכתוב בשטר.

ואי סלקא דעתך

דיני ממונות

בעינן דרישה וחקירה

, תיקשי, שטרי חוב

מאוחרין, אמאי כשרין,

הרי כיון שיש שני עדים המעידים שלא נעשתה ההלואה בתאריך המופיע בשטר, כי הם ראו שההלואה נעשתה בתאריך מוקדם, יש לנו לחוש שמא העדים החתומים בשטר לא ראו כלל את ההלואה, שהרי הוכחשה עדותם לגבי ראייתם בתאריך המופיע בשטר.

ודוחה הגמרא את הדחיה:

הא,

טענתך שאם כן יש להקשות מהמשנה ולא מהברייתא,

לא קשיא.

היות

דעדיפא מינה קאמרינן,

יש חידוש בדברי הברייתא הנותנים תוקף להלכה זו יותר מדברי המשנה, ולכן עדיף להקשות מדברי הברייתא. כי מתבאר בברייתא,

דאפילו

שטר מאוחר שנכתב בו תאריך של

אחד בניסן בשמיטה, דלא שכיחי אינשי דמוזפי,

שאין זה שכיח שילוו בני אדם כסף לחבריהם ערב סיום שנת השמיטה, כי הם חוששים שמא תשמט השמיטה בסופה את החוב, ונמצא

דליכא למימר

את התירוץ [כלפי מה שהעידו העדים האחרים כי עדי השטר היו עמהם במקום אחר מהמקום המופיע בשטר]

שמא איחרוהו

העדים החתומים בשטר

וכתבוהו

במועד מאוחר, של אחד בניסן בשנת השמיטה, היות

דלא מרע לשטריה,

אין העדים עושים כן, כדי לא להרע את השטר. לפי שאיחור כתיבת השטר לתאריך הזה מרע את השטר, כי אנשים מרננים עליו שהוא מזוייף, שהרי אין דרך בני אדם להלוות אז כסף -

אפילו הכי, כיון דשביעית

רק ב

סופה משמטת

-

מכשרינן

לשטר, ואין אנו חוששים שמא לא ראו העדים החתומים בו את ההלואה.

מכל מקום,

בין מהמשנה ובין מהברייתא,

קשיא

הסתירה ממשנתנו. שהרי אם כדברי משנתנו, שגם בדיני ממונות יש צורך שיעמדו העדים בדרישה וחקירה, כיצד מכשירים אנו שטרי חוב מאוחרים על אף שהתאריך שעליו הם חתומים הוא תאריך שיש עליו עדים אחרים המעידים שהוא אינו נכון!?

(סימן: חרפ"ש).

ונאמרו בתירוץ הסתירה ממשנתנו לדברי המשנה והברייתא בשטרי חוב המאוחרים, ארבעה תירוצים, על ידי ארבעה אמוראים, וסימן האות [הראשונה או השניה] של ארבעת שמותיהם הוא "חרפ"ש", וכפי שיבואר.

התירוץ הראשון הוא של רבי חנינא [ומצויין באות ח' מתוך חרפ"ש]:

אמר רבי חנינא: דבר תורה אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה ובחקירה, שנאמר "משפט אחד יהיה לכם".

וממנו למדנו שיש להשוות את קבלת העדות בדיני ממונות לדיני נפשות. וזהו דין המשנה.

ומה טעם אמרו

במשנה וברייתא של שטרות המאוחרים, ש

דיני ממונות לא בעינן דרישה וחקירה?

משום תקנת חכמים,

כדי שלא תנעול דלת בפני לוין.

שלא יחששו המלווים שמא לא יעמדו עדי ההלואה בדרישה ובחקירה, ויימנעו מלהלוות כסף לזקוקים להלואה.

ותמהה הגמרא:

אלא מעתה,

שאמרת, תיקנו חכמים שאין לדרוש ולחקור את עדי הממונות, ניטלת היכולת מהדיינים בבית הדין לברר את האמת באמצעות דרישה וחקירה של העדים,