Nasir 55b — Talmud auf Deutsch

אלא לאו ב

מי שקיבל על עצמו

נזירות מרובה

יותר משלשים יום עוסקת משנתנו, וכגון שנצטרע באמצע ימי נזירותו ונותרו לו עדיין שלשים יום למנות, כי אז אכן אותם הימים שכבר מנה קודם שנצטרע עולים הם לו בחשבון ואינם נופלים.

ו

בכל זאת

קתני

במשנתנו:

מתחיל ומונה מיד

אחר ימי גמרו וספרו, ואילו ימי ספרו וגמרו עצמן אין עולין לו מן המנין.

הרי למדנו שאף בנזירות מרובה אין הם עולין לו מן המנין, ותיקשי לרב חסדא!?

הוא

רב שרביא

מותיב לה

[הקשה את הקושיא על רב חסדא],

והוא

עצמו

מפרק לה

[מיישב את הקושיא]:

זה שאמר רב חסדא לחלק בין נזירות מועטת לנזירות מרובה, אין הוא מתיחס לשיעור "קבלת" הנזירות אם מרובה היתה או מועטת, אלא לשיעור הנזירות שנותרה לו כשנצטרע אם מרובה היא או מועטת; וכך הוא שאמר רב חסדא:

לא שנו במשנתנו שאין הימים עולים לו מן המנין - אלא

ב

מי שקיבל על עצמו

נזירות בת חמשים יום, דיתיב עשרין

[נהג עשרים ימים בנזירות],

ו

רק אז

איתילידא ביה צרעת

[נולדה בו צרעת], שלא נותר לו למנות אלא שיעור "נזירות מועטת"; כי אז:

הרי הוא

מגלח צרעתו

[בסוף ימי גמרו ובסוף ימי ספרו] תחילה,

והדר

[ורק לאחר מכן]

יתיב תלתין יומין דנזיר

[יושב הוא את שלשים הימים של הנזירות], כי מה שמנה בימי חלוטו וספרו אף שעלו לו למנין נזירותו, הרי צריך הוא לחזור ולמנותם כדי לגדל את שערו.

אבל אם נותר לו - כשנצטרע - למנות שיעור נזירות מרובה, כי אז את העודף על שיעור נזירות מועטת, מונה הוא בימי גמרו וספרו.

והיות וזו היא ה"נזירות המועטת" ששנינו במשנתנו אף לפי רב חסדא, שוב לא תיקשי: איך שנינן שאינו סותר את הקודמין,

דהא

באופן זה שנותרו לו שלשים יום למנות הרי

אית ליה

אחר תגלחת צרעתו

גידול שער

, ואותם ימים שכבר מנה עולים לו בחשבון ואינם נסתרים.

מתיב רמי בר חמא

ממה ששנינו במשנה לקמן נט ב:

א. מצורע אסור לאכול בקדשים עד שייתמו ימי חלוטו ויגלח, ויספור שבעה ימים ובשביעי יגלח, וביום השמיני יביא את קרבנותיו, שהמצורע מחוסר כפורים הוא ואסור לאכול בקדשים עד שיביא קרבנותיו; ואם איחר את תגלחתו אינו מביא את קרבנותיו אלא למחרת.

אבל טמא מת אוכל בקדשים כשיעריב שמשו של יום השביעי לטומאתו, בין שלא היה נזיר ואינו חייב בקרבן, ובין שהיה נזיר טמא מת שהוא חייב בקרבן טומאה, שאין קרבן טומאתו מעכבו מלאכול בקדשים.

ב. מי שהיה חייב בשתי תגלחות, כגון של צרעת ושל "תגלחת טומאה" או של צרעת ושל "תגלחת טהרה", אינו יכול לגלח תגלחת אחת שתעלה לו לכאן ולכאן, אלא צריך לגלח תגלחת נפרדת לכל דבר.

ג. המשנה המובאת כאן [והיא משנה לקמן נט ב], דנה בנזיר שהיו לו שתי טומאות ספק, האחת של מצורע והאחת של טומאת מת, ומבארת המשנה אימתי ייטהר מצרעתו ויותר לאכול בקדשים, ואימתי יצא ידי נזירותו ויהיה מותר בכל איסורי נזירות.

ד. "תגלחת הטומאה" של נזיר טמא מת קודמת להבאת קרבנות הטומאה, ואין נזיר טמא מת מתחיל למנות נזירות טהרה עד שיביא קרבן טומאה.

ה. נזיר טמא מת חלוק מן המצורע, שהמצורע המאחר את תגלחת צרעתו לאחר יום השביעי אינו מביא את קרבנותיו אלא למחרת תגלחתו, וכנ"ל בסעיף א, ואילו הנזיר הטמא שאיחר את תגלחת טומאתו לאחר יום השביעי, יכול הוא להביא את קרבנותיו בו ביום, ובלבד שיטבול לפני יום זה.

ו. ביאור המשנה יתבאר על פי שיטת רב חסדא; ועל פי שיטה אחת בתוספות בביאור המשנה.

ז. בסוגייתנו יתבארו רק עיקרי הדינים כדי לפרש את לשון המשנה, ולקמן ס א יתבארו פרטים נוספים בדיני הקרבנות.

נזיר

סתם שחייב בנזירות של שלשים יום -

שהיה טמא

מת

בספק, ו

גם

מוחלט

בטומאת צרעת

בספק

ביום הראשון לנזירותו: