Nasir 55a — Talmud auf Deutsch

לימא כתנאי

, האם נאמר שספק הגמרא אם "משום גושא גזרו עליה" או "משום אוירא גזרו עליה", נחלקו בו תנאים:

מי שהאהיל על המת הרי הוא טמא, אבל אם יש בינו ובין הטומאה דף רחב טפח העומד בגובה טפח, הרי הוא חשוב אוהל לחצוץ בינו ובין הטומאה

דתניא:

הנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל

, והם מיני ארגזים גדולים הנישאים על גבי בהמה, ואינם מיועדים לישיבת אדם בתוכם, וזה ישב בתוכם ונכנס לארץ העמים.

רבי מטמא

את היושב בה.

ורבי יוסי ברבי יהודה מטהר

את היושב בה.

מאי לאו

, האם לא בזה הוא שנחלקו:

ד

רבי סבר: משום אוירא

גזרו על ארץ העמים, ולכן אף שהשידה חשובה היא אוהל לחצוץ בין הטומאה שבקרקע לבין היושב בה, מכל מקום טמא היושב בתוכה משום שנכנס באויר ארץ העמים.

ורבי יוסי ברבי יהודה סבר: משום גושא

גזרו על ארץ העמים, וכיון שהשידה חוצצת בין הקרקע לבין היושב בה, לכן אינו טמא.

ודחינן:

לא

כאשר פירשת את מחלוקתם -

אלא

דכולי עלמא

בין רבי ובין רבי יוסי ברבי יהודה - סוברים:

משום גושא

גזרו עליה, ואילו היה לשידה דין "אוהל" לחצוץ בין הטומאה שבקרקע ליושב בתוכה, אכן לכולי עלמא לא היה היושב בתוכה טמא, אלא שנחלקו אם יש לשידה כשהיא מיטלטלת ["זרוקה"] דין אוהל להפסיק:

מר

רבי יוסי ברבי יהודה -

סבר

:

אהל זרוק

כלומר: אהל שמוליכים אותו אדם או בהמה שרגליהם נוגעות בארץ, וכשידה תיבה ומגדל -

שמיה אהל

ואף שמיטלטל הוא, היות ורגלי הנושא את האוהל נוגעות בקרקע, ולכן טהור היושב בשידה כיון שהאוהל חוצץ בינו לבין הטומאה.

ומר

רבי -

סבר

: אהל זרוק [מיטלטל] אף כשמוליכין אותו אדם או בהמה שרגליהם נוגעות בארץ

לא שמיה אהל

, ולכן טמא היושב בתוכה משום גושא.

ומסייעת הגמרא למה שנתבאר בדעת רבי יוסי ברבי יהודה ש"אהל זרוק" כשהוא נישא על ידי אדם או בהמה, הרי הוא חשוב אוהל ומפסיק:

והתניא

[בניחותא]:

רבי יוסי ברבי יהודה אומר

:

תיבה שהיא מלאה כלים, וזרקה על פני המת

, הרי היא

טמאה

, כלומר: הכלים שבתוכה נטמאו משום שהאהילו על המת, שהתיבה כיון שהיא זרוקה באויר ואינה נישאת על ידי מי שרגליו נוגעות בארץ, אינה חשובה אהל לחצוץ בפני הטומאה.

ואם היתה מונחת

התיבה על גבי אדם או בהמה הנושאים אותה, הרי היא

טהורה

, כלומר: הכלים שבתוכה טהורים. הרי מוכח, שלרבי יוסי ברבי יהודה אהל מיטלטל כשהוא מונח על אדם או בהמה שרגליו נוגעות בקרקע, הרי זה חשוב אוהל, ולכן אף כאן מועילה השידה לחצוץ בפני הטומאה.

ואיבעית אימא

לך לדחות, שלא תהא מחלוקת רבי ורבי יוסי ברבי יהודה בספק אם "משום גושא גזרו עליה" או "משום אוירא גזרו עליה":

דכולי עלמא משום אוירא

, והיה לנו לטמא אף את הנכנס בשידה תיבה ומגדל:

ומר

רבי יוסי ברבי יהודה -

סבר: כיון דלא שכיחא

[לא מצוי] שיכנס אדם בשידה תיבה ומגדל, לפיכך

לא גזרו ביה רבנן

, וכדאמרינן בעלמא: מילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן.

ומר

רבי -

סבר: אף על גב דלא שכיחא גזרו ביה רבנן

.

ומסייעת הגמרא סברא זו:

והתניא

[בניחותא]:

הנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל

שאין דרך להיכנס בהם הרי הוא

טהור

, כשיטת רבי יוסי ברבי יהודה.

אבל הנכנס

בקרון

שדרך להכנס בו,

ובספינה ובאיסקריא

[או שנכנס בספינה גדולה שיש בה איסקריא דהיינו תורן ] הרי הוא

טמא

.

ובהכרח שהטעם כפי שנתבאר, דלרבי יוסי ברבי יהודה הרי הוא טהור משום דלא שכיחא, ולכן אינו מטהר אלא כשנכנס בשידה תיבה ומגדל שאינו שכיח להכנס בהם, אבל בשאר דברים שהם שכיחי הרי הוא טמא.

ואיבעית אימא

לפרש את מחלוקת רבי ורבי יוסי ברבי יהודה באופן אחר:

דכולי עלמא משום גושא גזרו עליה ולא משום אוירא, ואהל זרוק שמוליכים אותו אדם או בהמה, הרי הוא אוהל לכולי עלמא וחוצץ בין הגוש ליושב בתוכה, ונתבאר טעמו של רבי יוסי ברבי יהודה; וביאור מחלוקת רבי עליו הוא:

הכא

במחלוקתם של רבי ורבי יוסי ברבי יהודה במי שנכנס בשידה - בגזירה

שמא יוציא ראשו ורובו לשם

[לאויר ארץ העמים מחוץ לשידה] ויאהיל ללא חציצה על הקרקע הוא ד

פליגי

.

וטעמו של רבי המטמא הוא משום שהוא חושש שמא יוציא ראשו ורובו חוץ לשידה, וייטמא באהל -

ואף טעם הברייתא דלעיל - המחלקת בין היושב בשידה שהוא טהור [כדעת רבי יוסי ברבי יהודה] ליושב בקרון ובספינה שהוא טמא - משום גזירה זו הוא, שאף רבי יוסי ברבי יהודה לא הקיל אלא בשידה שהיא אטומה ונעולה ואין נקל להוציא ממנה את ראשו ורובו, אבל בקרון וספינה שנקל להוציא ממנה את ראשו ורובו אף הוא מודה שגזרינן והרי הוא טמא.

ומסייעת הגמרא לפירוש שנתבאר בטעמו של רבי יוסי ברבי יהודה, שהוא משום דהאוהל חוצץ בינו ובין הגוש, ולא משום שהוא מילתא דלא שכיחא:

והתניא

[בניחותא]:

רבי יוסי ברבי יהודה אומר: הנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל טהור, עד שיוציא לשם ראשו ורובו

.

ומשמע שבא רבי יוסי ברבי יהודה לבאר למה בשידה הוא טהור אף שבקרון הוא טמא, ולזה הוסיף ואמר: "עד שיוציא לשם ראשו ורובו", כלומר: רק בקרון שנקל להוציא לשם ראשו ורובו הוא טמא משום גזירה שמא יוציא ראשו ורובו, אבל בשידה שאין נקל להוציא ממנה ראשו ורובו, לא נטמאנו אלא לכשיוציא לשם ראשו ורובו, ולא נטמאנו עכשיו משום גזירה שמא יוציא.

ואם כן נסתייע מברייתא זו, שטעם הטהרה בשידה אינו משום דלא שכיח וכדחייה הקודמת, אלא משום שהאוהל חוצץ בינו ובין הגוש ולא הוציא את ראשו ורובו כדי שייטמא, וכדחייה האחרונה של הגמרא. שנינו במשנה: ובימי ספרו ובימי גמרו על אלו אין הנזיר מגלח וכו' ואינו סותר את הקודמים

ומתחיל ומונה

מיד [אחר שנטהר, אבל אותם הימים אינם עולים לו]:

אמר רב חסדא

:

ימי גמרו וספרו של מצורע, אינם כימי טומאתו של מת שאין עולין לו מן המנין מפני שטמא הוא, כי אף טומאת המצורע אינה חלוקה משאר טומאות שימי טומאתו בהם עולים לו מן המנין; ומה ששנינו "ומתחיל ומונה מיד" אבל ימי גמרו וספרו אינם עולים לו מן המנין, הוא רק דין דממילא משום שהוא צריך להקדים לתגלחת הטהרה את תגלחות הצרעת -

וכיון שנתגלח, צריך הוא למנות שלשים יום של נזירות עד שיגדל שערו, וכמו ששנינו [לעיל לט א]: גילח או שגילחוהו לסטים סותר שלשים יום, ומשום ש"אין גידול שער פחות משלשים יום", ונמצא ממילא שניהוג הנזירות בשלשים הימים האחרונים לנזירותו שהיו בתוך ימי גמרו וספרו אינם מועילים לו, שהרי צריך לחזור ולמנותם אחר שיתגלח מצרעתו.

ואם כן: לא

שנו

במשנתנו - שימי גמרו וספרו אין עולין לו מן המנין -

אלא בנזירות מועטת

של שלשים יום

; אבל בנזירות מרובה

-

מיסלק נמי סלקין ליה

, אף ימי ספרו וימי גמרו מועילים לו להשלים את העודף על שלשים יום מן הימים שנזר, שהרי די לו בשלשים יום להשלים אחר תגלחתו השניה כדי שיעור גידול שער, ומתבאר יותר בהמשך הגמרא.

רב שרביא היה סבור שכך אמר רב חסדא: אם קיבל על עצמו נזירות של שלשים יום בלבד, הרי שאין ימי גמרו וספרו עולין לו, ואם קיבל נזירות מרובה משלשים יום אף ימי גמרו וספרו עולים לו, ולפיכך

מתיב רב שרביא

:

והרי שנינו במשנתנו: ובימי ספרו ובימי גמרו וכו'

מתחיל ומונה מיד, ואין מבטל בהן את הקודמין

שכבר מנה קודם שהוחלט.

ו

במאי

עוסקת משנתנו שהיא אומרת שאין מבטל בהן את הקודמין?

אילימא ב

מי שקיבל על עצמו

נזירות מועטת

של שלשים יום, ונצטרע אחר יום או יותר מתחילת נזירות, ובזה שנינו שאין מבטל בהן את הקודמין שכבר מנה -

כך הרי אי אפשר לומר, דהרי

קבעי

[צריך הוא]

גידול שיער

של שלשים יום אחר ימי גמרו וספרו, ואין לו כל תועלת מימיו הקודמין שכבר מנה, וממילא נתבטלו ימיו הקודמין!?