Nasir 56a — Talmud auf Deutsch

הרי המצורע הזה

אוכל בקדשים

רק

לאחר ששים יום

, כלומר: ביום הששים עצמו, ואפילו אם נרפאה צרעתו כבר ביום הראשון לנזירותו.

כיצד: אין אתה יכול להתירו בקדשים - מספק - אלא לאחר שיגלח שתי תגלחות לצרעתו, ויביא קרבן למחרת תגלחתו השניה.

ומצורע זה שאין טומאותיו אלא ספיקות, הרי אינו יכול לגלח תגלחת ראשונה עד שימלאו ימי נזירותו, כי שמא נזיר טהור הוא ואסור בתגלחת עד יום השלשים, וביום השלשים יגלח, ועלתה לו תגלחת זו לימי חלוטו אם אכן מצורע הוא, [ואם אינו מצורע, עולה לו תגלחת זו לטומאתו אם טמא מת הוא, או לנזירותו אם טהור לגמרי הוא].

ואף שגילח וטבל ביום השלשים, עדיין אסור הוא לאכול בקדשים, כי צריך הוא - משום היותו ספק מצורע - עוד ספירת שבעה ימים לאחר התגלחת הראשונה, ותגלחת וטבילה ביום השביעי [וקרבן למחרתו] -

והיות שאנו מסתפקים: שמא טמא מת היה ולא מצורע, נמצא שאינו יכול לגלח תגלחת שניה לצרעתו עד שיגלח "תגלחת טומאה" ויביא קרבנות של נזיר טמא מת וימנה לאחריה נזירות טהרה, שהרי כל זמן זה אסור הוא בגילוח כיון שאינו ודאי מצורע; ולא היה יכול להביא את קרבנותיו, כיון שהיה אסור ב"תגלחת טומאה" משום הספק שמא אינו טמא מת, ולא עלתה לו תגלחת לטומאתו אלא ביום השלשים, שאם אכן טמא מת הוא ולא מצורע, הרי שתגלחת זו היא תגלחת הטומאה שלו.

ולכן ביום השלשים אחר שגילח יביא את קרבן הטומאה, ואז יחל למנות נזירות טהרה מספק, ולכשתסתיים יוכל לגלח תגלחת שניה לספק צרעתו, ונזירות זו מסתיימת ביום החמשים ותשע, והתגלחת שיעשה ביום זה תעלה לו לספק תגלחת טהרה ספק תגלחת שניה של מצורע.

והיות ולא גילח אלא ביום החמשים ותשע, אינו יכול להביא את קרבן צרעתו אלא למחרת הגילוח, שלעולם אין מביא המצורע את קרבנותיו אלא למחרת הגילוח ואפילו כשאיחר את תגלחתו, ולכן יביא את קרבותיו לספק צרעתו ביום הששים ואז יותר לאכול בקדשים.

ושותה יין ומיטמא למתים

רק

לאחר מאה ועשרים יום

[היינו ביום המאה ועשרים], כלומר: אינו יוצא מידי ספק נזיר אלא ביום המאה ועשרים.

כיצד: עד יום החמשים ותשעה הרי היה אסור באיסורי נזירות כפי שנתבאר; ואותן שתי תגלחות שעשה יש לחוש שמא היו תגלחות של מצורע, ולא עלו לו לתגלחת נזירותו, ואם כן צריך הוא עוד שלשים יום של נזירות לקיום תגלחת טהרה.

ואת שלשים יום האלו אינו יכול להתחיל ביום החמשים ותשע, אלא ביום הששים לאחר הבאת קרבנות הצרעת, ובהכרח ימתין עד תשעים יום שהוא יום השלשים ואחד לנזירותו, ואז יגלח.

וכשיגלח ביום התשעים עדיין לא יצא מידי נזירותו, כי שמא היה נזיר טמא ומצורע כאחד, ואותן תגלחות ראשונות היו לצרעתו, וצריך הוא תגלחת טומאה, המתקיימת בתגלחת זו השלישית, ואחריה צריך הוא למנות את ימי נזירות הטהרה שנזר, המסתיימים ביום השלשים ואחד שהוא יום המאה ועשרים, ובו מגלח ומביא קרבן טהרה, ומותר באיסורי הנזירות, וזו היא ששנינו: ושותה יין ומיטמא למתים לאחר מאה ועשרים יום.

ותני עלה

, ושנינו על כך בברייתא המפרשת את המשנה:

במה דברים אמורים

שממתין הוא ששים יום לאכילת קדשים ומאה ועשרים יום להתרת איסורי הנזירות:

בנזירות מועטת

של שלשים יום.

אבל בנזירות בת שנה

, הרי זה:

אוכל בקדשים לאחר שתי שנים

, כיצד:

אותם שלשים יום ראשונים שהמתין בנזירות מועטת לתגלחתו הראשונה, [משום הספק שמא נזיר טהור הוא ואסור בתגלחת], ימים אלו שוים - בנזירות זו שהיא בת שנה - לשנה אחת.

ואותם שלשים יום אחרים שהמתין לתגלחתו השניה [משום הספק שמא נזיר טמא מת הוא ולא מצורע, ולא עלתה לו הנזירות הראשונה וצריך למנותה מחדש], אף הם שוים - בנזירות זו - לשנה; וזו היא שאמרו: אוכל בקדשים לאחר שתי שנים.

ושותה יין ומיטמא למתים לאחר ארבע שנים

-

וסיפא זו מתבארת רק שלא לפי שיטת רב חסדא; כיצד:

אחר שתי שנים אי אתה יכול להתירו באיסורי נזירות, כי שמא מצורע היה וכל הימים שמנה עד שגילח תגלחת שניה ונטהר לא עלו לו למנין, ועדיין חייב הוא בנזירות טהרה בת שנה שהוא מונה אותה עכשיו [אם לא היה גם טמא מת], הרי לך שלש שנים.

ובסוף שנה שלישית, חוזרים אנו להסתפק שמא מלבד היותו מצורע היה אף טמא מת שעדיין לא גילח "תגלחת טומאה", כי אין תגלחותיו שעשה לצרעתו עולות לו לטומאתו, ועתה יגלח לספק טומאתו, ואז יתחיל למנות נזירות טהרה בת שנה, הרי לך ארבע שנים.

ואי סלקא דעתך

ד

סלקין ליה יומי

וכרב חסדא [שאף ימי צרעתו עולים לו למנין ימי הנזירות], הלוא תיקשי:

תיסגי ליה בשלש שנים ושלשים יום

[די לו בשלש שנים ושלשים יום] לנהוג איסורי נזירות!? כיצד:

כשתדון על נזיר זה לסוף שתי שנים שכבר נהג נזירות - תמצא:

שאם נזיר טהור הוא ולא היה טמא כלל, כבר מותר הוא.

ואם מצורע היה ולא טמא מת, אין הוא צריך אלא שלשים יום לגידול שער, שהרי כבר מנה את עיקר נזירותו בימי צרעתו לדעת רב חסדא.

ואם טמא מת היה ולא מצורע, הרי תגלחתו הראשונה היתה לטומאתו ותגלחתו השניה לנזירותו וכבר מותר הוא.

ואם טמא מת ומצורע היה, צריך הוא עתה לגלח לטומאתו שאין התגלחות שעשה לצרעתו עולות לו, ולמנות אחריה מנין נזירות טהרה של שנה.

ואם כן, אף שאין אתה יכול לומר שיגלח לסוף שבעה ימים וימנה עוד שנה, כיון שאנו אומרים: שמא אינו טמא מת, אלא נזיר טהור הוא שהיה מצורע ונתגלח וממתין הוא כעת לגידול שערו ואסור בתגלחת אחרת - מכל מקום הרי לסוף שלשים יום יכול הוא לגלח לספק טומאתו; וכשיגלח לאחר שלשים יום וימנה לאחריה שנת "נזירות טהרה" כבר יצא ודאי מיד נזירותו; הרי לך: שלש שנים ושלשים יום בלבד.

ועוד מתיב רב אשי

לדברי רב חסדא:

אין לי אלא ימי טומאתו

של נזיר שנטמא במת

שאין עולין לו מן המנין

של ימי הנזירות.

אבל

ימי חלוטו

של נזיר מצורע

מנין

שאין עולין לו לנזיר מן המנין, ומשהוחלט הנזיר המצורע, אין הוא כולל את ימי חלוטו במנין ימי נזירותו?

ובהמשך לומדת הברייתא את הדין בקל וחומר.

ועד שלא סיים התנא לבאר את המקור לזה, מסביר התנא:

שמא תאמר: למה לי קל וחומר!?

ו

הלא

דין הוא

שלא יעלו לו ימי חלוטו מן המנין, מדין "במה מצינו" מימי טומאתו למת, כי היות ושוים הם בדיניהם, יש לך ללמוד זה מזה אף לענין "אין עולין מן המנין"; וכך נלמדנו מן הדין:

ימי טומאה מגלח

הנזיר ביום השביעי שלהם

ומביא קרבן

ביום השמיני שלהם -

וימי חלוטו

הרי הוא

מגלח

בסוף ימי חלוטו,

ומביא קרבן

ביום השמיני לספרו -

ו

אם כן יש לנו להשוותם גם לעניננו, ולומר:

מה ימי טומאתו אין עולין לו מן המנין, אף ימי חלוטו אין עולין לו מן המנין

.

ומסביר התנא שאי אפשר ללמוד בדין זה:

לא אם אמרת בימי טומאתו

למת שאין הם עולין לו מן המנין, משום

שכן מבטל

[סותר]

בהן את ה

ימים ה

קודמין

של הנזירות, וכמו שנאמר בנזיר שנטמא במת "והימים הראשונים יפלו", ולפיכך אף אין עולין לו מן המנין.

תאמר בימי חלוטו שאין מבטל בהן את ה

ימים ה

קודמין

של ימי נזירותו, ולפיכך יש לומר שאף עולין לו הימים האלו מן המנין.

ולכן צריכים אנו ללמוד שאין ימי חלוטו של מצורע עולין לו לנזיר מן המנין בדין אחר ממי שנזר בבית הקברות שאין לו סתירת ימים הקודמים, ואין הוא מגלח ואינו מביא קרבן טומאה [כמבואר לעיל דף טז ויז]

; אמרת: ומה נזיר

שנזר

בקבר

[בבית הקברות]

ששערו ראוי לתגלחת נזירות

טהרה שהרי אינו צריך לגלח לטומאתו, ומכל מקום

אין עולין לו

ימי הטומאה

מן המנין

ימי חלוטו שאין שערו ראוי לתגלחת נזירות

טהרה - שהרי צריך לגלח תחילה לצרעתו -

לא כל שכן

שאין עולין לו מן המנין.

מוסיף התנא של הברייתא ומבאר:

ואין לי אלא ימי חלוטו

שאין עולין לו מן המנין, וכפי שלמדנו מנזיר בקבר.

ימי ספרו מנין

שאין עולין לו למנין ימי נזירות?

ומבארת הברייתא:

ודין הוא

: