Makkot 3a — Talmud auf Deutsch

ודנה הגמרא: זה שאמר רב נחמן "תדע, שהרי ממון ביד בעליו, ומשלמים" -

מאי ניהו?

מהי משמעות דבריו? -

דלא עשו

עדיין העדים

מעשה

, לפי שלא הוציאו בית דין ממון מהנידון על סמך עדותם.

ואם כך, דבריו של רב נחמן, הם ממש

היינו ד

אמר

רבה!

ומבארינן: אכן כך הוא. ולכן

אימא

, אמור:

וכן אמר רב נחמן

כרבה.

אמר רב: עד זומם

-

משלם לפי חלקו.

ודנה הגמרא:

מאי

, מה היא משמעות "

משלם לפי חלקו

"?

אילימא

, אם תרצה לומר שהעדים מתחלקים בתשלום,

דהאי

העד הראשון,

משלם פלגא

מהסכום שרצו להפסיד את הנידון,

והאי

, העד השני, גם הוא

משלם פלגא

-

הרי הלכה זו,

תנינא

, שונים אנו אותה [לקמן ה א]:

משלשין בממון

.

והיינו, מחלקים את תשלום הזממה בין העדים, שאם היו שלשה עדים, משלם כל אחד מהם שליש, ואם היו ארבעה, משלם כל אחד מהם רבע,

ו

אולם,

אין משלשין במלק ות

.

אין מחלקים בין העדים את המלקות שזממו לחייב את הנידון, אלא כל אחד לוקה את כל המלקות שזממו [והטעם מבואר שם בגמרא].

אלא

, בהכרח, שכוונת רב, האומר שעד זומם משלם לפי חלקו, היא ב

כגון דאיתזום

רק

חד מינייהו

, משני העדים, וקאמר רב

דמשלם

העד האחד שהוזם את

פלגא דידיה

, חצי התשלום שלו.

ומקשינן על אוקימתא זו:

ומי משלם

כלל את תשלומי זממו כאשר רק הוא לבדו הוזם?

והא תניא: אין עד זומם משלם ממון

-

עד שיזומו שניהם!

וכיצד אמר רב שהוא משלם לפי חלקו?

אלא,

אמר רבא

, לא אמר רב דבריו בעד שהוזם לבסוף, אלא בעד שהוא עצמו חוזר מעדותו,

באומר: עדות שקר העדתי!

ומדובר שסתר את עדותו בלשון הזמה, ואמר שלא היה באותו יום במקום זה, וקאמר רב, עד שהודה שזמם להזיק את הנדון, משלם חלקו. כי אין צריך שיזומו שניהן, אלא רק במקום שהם מוזמים על ידי עדים אחרים.

ותמהה הגמרא על האוקימתא של רבא:

כל כמיניה!

וכי דבר שכזה, ביכולתו הוא!?

וכי עד שהעיד יכול לחזור בו מעדותו, ולפטור את הנדון מתשלומים?

והרי קיימא לן,

כיון שהגיד

העד את עדותו -

שוב אינו חוזר ומגיד!

שאינו יכול להתחרט מעדותו, ולומר עתה שאין עדותו נכונה.

ואף שהעד חייב לשלם לנידון מ"דינא דגרמי" על שהפסידו, שהרי אינו יכול לחזור בו, ונשארת העדות לחייבו ממון, קושית הגמרא היא על הלשון, שחייבו רק כעד זומם.

וטוענת הגמרא, שמצד זה אין לחייבו, כי היות שאין העד יכול לחזור בו, הוי כבר "כאשר עשה", ומדין זממה לא יתחייב [ריטב"א].

אלא

, מעמידה הגמרא את דברי רב שעד זומם משלם לפי חלקו באופן אחר:

באומר

העד:

העדנו

אני וחברי עדות שקר,

והוזמנו

שנינו

בבית דין פלוני

.

והעד השני אינו מודה בכך. ולכן משלם רק העד שהודה, לפי חלקו.

ומקשינן:

כמאן

, אם כך, כדעת מי הם דברי רב? -

בהכרח, שהם

דלא כרבי עקיבא

, אלא כדברי חכמים!

דאי כרבי עקיבא, הא אמר

רבי עקיבא לעיל:

אף

עד זומם

אינו משלם על פי עצמו!

ולדבריו, כשמודה העד שהוזם, הוא אינו חייב לשלם לפי חלקו.

אלא

, אם רצוננו להעמיד את דברי רב שלא יהיו כנגד דברי רבי עקיבא, יש לנו להעמידם

ב

כגון שהעד

אומר: העדנו, והוזמנו בבית דין פלוני, ו

כבר

חוייבנו

לשלם

ממון

לנידון שזממנו לחייבו.

ומעת שחייבום בית דין, הוי חוב של ממון ואינו קנס, ועל כך הוא מתחייב על פי הודאת עצמו.

והוצרך רב לחדש לנו, שכאן הוא מתחייב בהודאתו על אף שכבר יש עליהם חוב ממון.

כי

סלקא דעתך אמינא, כיון דלחבריה

, כלפי העד השני, הוא אינו נאמן בהודאתו, ו

לא מצי לחייב ליה

ממון, לפיכך היה מקום לומר ש

איהו נמי לא מיחייב

, לפי שאין חיוב לשלם אלא כאשר כל הזממה משולמת.

לכן

קא משמע לן

רב, שהעד שהודה שהוזם והתחייב ממון, הרי הוא משלם חלקו.

מתניתין:

עדים זוממין שאמרו:

מעידים אנו את איש פלוני, שגירש את אשתו

בפנינו ביום פלוני, במקום פלוני.

ולא נתן לה כתובתה

.

ובעלה אומר: לא גירשתיה, ולא התחייבתי לפרוע לה כתובתה.

ובאו עדים אחרים, והזימום לעדים הראשונים, באומרם "אותו יום, עמנו הייתם במקום אחר".

יש לדון כיצד ישלמו העדים הזוממים על זממתם לחייבו בתשלום הכתובה.

כי לא יתכן לומר שישלמו לבעל את מלוא ערך הכתובה. כי -

והלא

, שמא ימות הבעל או יגרשנה

בין היום ובין למחר

, ועל הצד הזה

סופו

של הבעל

ליתן לה כתובה

.

ונמצא שעל הצד הזה, לא הפסידוהו ממון בעדותם, ואי אפשר לחייבם.

אלא,

אומדין

בית דין:

כמה אדם רוצה ליתן

כעת

בכתובתה של זו

, לקנותה בזול, כי בקנותו את הכתובה הוא נוטל על עצמו סיכון להפסיד כספו -

שאם

בעתיד

נתארמלה

האשה מבעלה

או נתגרשה

ממנו, אז הלוקח ירוויח, שהוא יגבה את מלוא ערכה של הכתובה, במקומה של האשה.

ו

אולם, על הצד,

אם מתה

האשה קודם לבעלה -

יירשנה בעלה

, ואז יפסיד הקונה את כספו.

ולא ביארה המשנה כיצד מעריכים אומדן זה, ובאלו תשלומי ממון מחייבים את העדים הזוממים מחמת אומדן זה, ונחלקו אמוראים בדבר.

גמרא:

שנינו במשנה: אומדין כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה.

ומסתפקת הגמרא:

כיצד שמין?

כיצד אומדים את הפסד הכתובה שצריכים העדים הזוממים לשלם לבעל?

ספק הגמרא הוא לאור העובדה, שלכתובת אשה יש ערך כספי [עוד לפני הגירושין או המיתה], הן לבעל והן לאשה.

הבעל

, יכול למכור לאדם אחר בזול את הקרקע שהוא ייחד לכתובתה, והקונה נוטל על עצמו סיכון, שאם ימות הבעל או יגרש את אשתו, תקבל האשה את הקרקע, והוא יפסיד את כספו. אך מאידך, אם תמות האשה קודם לבעל, תהיה הקרקע שלו, משעה שמכרה לו הבעל.

והקונה את הקרקע מהבעל מרוויח בכך שני דברים: האחד, שקונה את הקרקע בזול. והשני, שהוא זכאי באכילת פירות הקרקע משעה שמכרה לו הבעל.

האשה

יכולה למכור את כתובתה בזול, על הצד שאם יגרשנה בעלה או ימות בחייה, אז יזכו הקונים בכתובתה.

כמו כן יכול הבעל עצמו לקנות את כתובת אשתו ממנה.

דרך הקונים הנוהגים לרכוש בזול את זכויות הכתובה, לשלם לבעל עבור הקרקע המיוחדת לכתובה, תשלום שהוא גבוה יותר מאשר התשלום שהם משלמים לאשה כשהם באים לרכוש ממנה את זכויותיה בכתובה.

כי עדיף להם לקנות מהבעל את הקרקע המיוחדת לכתובתה מאשר לקנות מהאשה את כתובתה, משתי סיבות:

א. הקונה מן הבעל, זוכה מיד באכילת פירות הקרקע המיוחדת לכתובתה, שהרי בינתיים, זכות אכילת הפירות שייכת לבעל] והוא יכול למוכרה לאדם אחר.

ואילו הקונה את זכויות הכתובה מהאשה, אין לו שום זכות אכילת פירות.

ב. הקונה מן הבעל, נהיה מיד מוחזק בקרקע, ועל הצד שהוא יזכה בה [אם תמות האשה בחיי הבעל או יגרשנה], הוא לא יצטרך להוציאה מידי יורשיה, לפי שהוא כבר מוחזק בה. ואילו אם הוא קונה מהאשה, הרי גם אם ימות הבעל בחייה או יגרשנה, יצטרך הקונה לבוא ולהוציא את הקרקע מהבעל או מיורשיו.

ולכן, לדוגמא, אם בשעה שבא הקונה לקנות את הכתובה מידי האשה הוא משלם לה ארבעים אחוז מכתובתה, הרי לבעל הוא משלם חמישים אחוז מערך הקרקע המיוחדת לכתובה.

כמו כן בידי הבעל קיימות שתי אפשרויות:

האחת,

למכור

את הקרקע המיוחדת לכתובתה לאנשים אחרים, ו

לקבל

עבורה מחיר מוזל [כאמור, חמשים אחוז מערך הקרקע].

והשנית,

לרכוש

מאשתו את כתובתה לעצמו, ו

לשלם

לה עבורה מחיר מוזל [כאמור ארבעים אחוז מערך הכתובה].

ולאור זאת, קיימות כמה אפשרויות כיצד לאמוד את הפסד ערך הכתובה שרצו העדים הזוממים לגרום לבעל.

האחת, להעריך את הפסד זכותו של הבעל למכור עתה את הקרקע המיוחדת לכתובתה ואת פירותיה. ולפי זה הם יצטרכו לשלם לו חמשים אחוז מערך הכתובה, היות שזכות זאת היתה בידו לקבל, והם באו להפסידו.

השנית, להעריך את המחיר שבו מוכנים אנשים לקנות את הכתובה מן האשה. שהרי הבעל עצמו גם הוא מוכן לקנות ממנה את הכתובה במחיר הזה, שהוא כאמור ארבעים אחוז, ואת המחיר הזה העדים הזוממים לא באו להפסידו, שהרי הוא עצמו היה מוכן לשלמו. ולכן יש לנכות את הארבעים אחוז הללו מערך הכתובה, ונמצא שהם צריכים לשלם לבעל ששים אחוז.

אפשרות שלישית, היא לאמוד, בנוסף לאמור, גם את זכות אכילת הבעל בפירות המלוג מנכסי האשה [לפי שזכותו של הבעל לאכול את כל הפירות של נכסי האשה, גם אלו שלא הכניסה לו בנדונייתה, הנקראים "נכסי מלוג"], כי העדים הזוממים זממו גם להפסידו את אכילת הפירות של נכסי מלוג מעתה.

אמר רב חסדא

: שמין

בבעל

.

שומת הנזק היא לפי האפשרות הראשונה, ששמים את הממון שיכול היה הבעל להשיג כעת אם היה מוכר את הקרקע המיוחדת לכתובתה, שאותו ממון היה בידו, ואותו הם באו להפסידו כשחייבוהו לשלם לה עתה את הכתובה. ולפי הדוגמא לעיל, הם באו להפסידו חמשים אחוז מכתובתה, ואת זה הם ישלמו.

ולא אומרים שישלמו את מלוא הכתובה, שסכום זה רצו להפסידו [בניכוי הסכום של ארבעים אחוז שהבעל עצמו היה מוכן לשלם לה], דהיינו, ששים אחוז. כי הרי יתכן שהיום או מחר הוא ימות או יגרשנה, ויפסיד את כל ערך הכתובה, ונמצא שלא הפסידוהו דבר.

ואי אפשר לומר שודאי היה קונה ממנה בעלה את כתובתה בארבעים אחוז מערכה, ואז היתה כל הכתובה בידו, ונמצא שהפסידוהו ששים אחוז. היות ואין זה ודאי שהיה בידו לרכוש את הכתובה מידה, כי יתכן שהאשה תסרב למכור לו את כתובתה, כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה.

ואילו

רב נתן בר אושעיא אמר

: שמין

באשה

.

כיון שבאו להפסיד לבעל את מלוא ערך הכתובה, עליהם לשלם לו את כולה. אלא, כיון שבעל מצידו, היה מוכן לשלם לה כעת ארבעים אחוז מכתובתה כדי לקנות ממנה את הכתובה ולהפטר מפרעונה בבא הזמן, לכן מנכים להם ערך זה משומת הנזק, שהרי אף בעיני הבעל אינו חשוב הפסד, ומשלמים לו ששים אחוז.

אך לא התבאר בדברי החולקים מה עושים עם האפשרות השלישית, של שומת ההפסד מאכילת הפירות של נכסי מלוג.

אמר רב פפא

:

א. יש להכריע במחלוקת זו כרב נתן בר אושעיא, שאמר שמין

באשה

.

ב.

ו

התשלומין הם רק כפי שהפסידוהו

בכתובתה

.

דהיינו, שמשלמין כל מה שהיה על הבעל לשלם אם היה חייב כתובה, חוץ מהסכום שהיה הבעל רוצה לשלם לה כדי להפטר מכתובתה, דהיינו שמשלמים לבעל ששים אחוז. אך הם לא משלמים את ערך אכילת נכסי מלוג שלה. כי על אף שגם אותם הפסידוהו בעדותן שגירשה, יכולים העדים לומר שלא ידעו שהביאה עמה האשה נכסי מלוג.

מתניתין:

עדים זוממין שאמרו:

מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב לחבירו אלף זוז

, שלוה ממנו,

על מנת ליתנן לו

, לפרוע את חובו למלוה

מכאן ועד שלשים יום

.

והוא

, הלוה,

אומר

: זמן הפרעון אינו בעוד שלשים יום, אלא

מכאן ועד עשר שנים

.

ונמצא שזממו להפסיד ללוה את השימוש בכסף במשך עשר שנים [פחות חודש]. שהרי אליבא דאמת, לא הגיע זמן פרעונו של החוב אלא לאחר עשר שנים, ולא עתה לאחר חודש.

ולכן כשבאים לענשם,

אומדים כמה אדם רוצה, ליתן ויהיו בידו אלף זוז

כהלואה,

בין נותנן

שצריך לפרען

מכאן ועד שלושים יום

, ל

בין נותנן מכאן ועד עשר שנים

. ואת הסכום הזה הם זממו להפסידו, וצריכים לשלם לו.

גמרא:

אמר רב יהודה אמר שמואל: המלוה את חבירו לעשר שנים,

לא יוכל המלוה לגבות את חובו בזמן הפרעון, כי בתוך הזמן

שביעית משמטתו

. דכתיב [דברים טו ב]: "שמוט כל בעל משה ידו, לא יגוש את רעהו, כי קרא שמיטה".