Makkot 2b — Talmud auf Deutsch

ונאמר:

ומה הסוקל

, עדים זוממין שהפיקו זממם, היות ולא הוזמו אלא רק לאחר שנהרג הנידון על פיהם -

אינו נסקל,

משום דדרשינן "כאשר זמם", ולא "כאשר עשה", שמאחר שנעשה הדין, אין העדים הזוממין נענשין -

כל שכן עד זומם

הבא לסקול, ולא סקל

[היות שהוזם לפני שנהרג הנידון] -

אינו דין שלא יסקל!

ואם נדרוש קל וחומר בצורה הזאת, נעקר כל דין התורה לענוש עד זומם שנגמר הדין על פיו, ועדיין לא נעשה מעשה.

אלא מחוורתא

, מחוור הדבר,

כ

מו

דשנינן מעיקרא

, שאין טעם הפטור מקל וחומר, אלא משום שאמרה תורה "לעשות לו", רק לו, ולא לזרעו. ובפסול כהונה לא מתקיים "כאשר זמם", כיון שרצה לפסלו בפסול דורות, והוא עצמו אינו נענש בכך.

שנינו במשנה:

מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב גלות. וכו

לי.

ודנה הגמרא:

מנא הני מילי

שאין העדים הזוממים גולים תחתיו?

אמר ריש לקיש

: משום

דאמר קרא

[דברים יט]: "

הוא ינוס אל אחת הערים

".

כיון שהמילה "הוא" משמשת כמיעוט, הרי היא באה כאן ללמד, כי רק

הוא,

הרוצח בשוגג, הוא זה שינוס לגלות,

ולא

העדים ה

זוממין

. ואילו

רבי יוחנן אמר

: אין צורך במיעוט מדברי הכתוב, אלא יש ללמוד שאין העדים הזוממין גולין,

מקל וחומר

:

ומה הוא

, ההורג בשגגה,

שעשה מעשה

רציחה בשגגה בידיו, אילו היה עושה זאת

במזיד,

היה דינו ש

אינו גולה

.

כל שכן

הן,

העדים הזוממין,

שלא עשו מעשה

בידים, כי עבירת עדות השקר היא רק בדיבור ולא במעשה בידים, אך מאידך עבירתן היתה

במזיד

-

אינו דין שלא יגלו

על המזיד!

ודוחה הגמרא את הקל וחומר של רבי יוחנן:

והיא

-

הנותנת!

הרי טענת הקל וחומר, שהוכיח ממנה רבי יוחנן שפטורין העדים הזוממים מגלות - היא עצמה הסיבה לחייבם בגלות!

כי יש לנו לומר סברא להיפך: הרי מה שההורג במזיד אינו גולה, אין זה מחמת קולא, אלא להיפך, מחמת חומרא, שלא מספיק עבורו עונש של גלות. ואם כן יש לומר, כי דוקא

הוא,

ההורג,

שעשה מעשה,

אמרה בו תורה, כיון שעשאו

במזיד, לא ליגלי

-

כי היכי דלא תהוי ליה כפרה

בגלות על מעשה הרצח במזיד, שהוא דבר חמור, ואין גלות מכפרת עליו.

אולם

הן,

העדים הזוממים,

שלא עשו מעשה

בידים בעדותן, אלא רק בעדות פיהם, סברא היא ש

במזיד נמי ליגלו

-

כי היכי דלהוי להו כפרה

על זממם.

כי היות ואין מעשיהם חמורים כל כך, לפי שלא עשאוהו בידם אלא רק בפיהם, יתכן שתהיה כפרה לדיבורם, בעונש גלות.

וכיון שנדחה הקל וחומר של רבי יוחנן, מסקינן:

אלא, מחוורתא,

מחוור הוא, שטעם הדבר שאין עדים זוממים גולים הוא

כדריש לקיש,

שלמד זאת ממיעוט הכתוב "הוא ינוס".

אמר עולא: רמז לעדים זוממין מן התורה, מנין?

ותמהה הגמרא: וכי צריכים אנו

רמז לעדים זוממין

מן התורה?

והלא פרשה מפורשת היא בתורה!

והא כתיב "ועשיתם לו, כאשר זמם לעשות לאחיו"!

ומבארינן:

אלא,

כך שאל עולא:

רמז ל

אותם

עדים זוממין

ששנינו במשנתנו שאי אפשר להענישם בעונש המפורש בתורה "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו", אלא דינם

שלוקין

מהו הרמז לכך שהם לוקים,

מן התורה, מנין?

ואמר על כך עולא: לומדים אנו רמז לכך, מהא

דכתיב

בפרשת חייבי מלקות [דברים כה ב] "כי יהיה ריב בין אנשים, ונגשו אל המשפט, ושפטום.

והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע".

ומסיים הכתוב:

"והיה אם בן הכות הרשע

-

והפילו השופט, והכהו לפניו!"

ודברי הכתוב צריכים ביאור, לשם מה הוזכרו כאן צדקת הצדיק, והכרעת השופטים בין שני האנשים? וכי

משום ש"הצדיקו

הדיינים

את הצדיק, והרשיעו את הרשע",

מזה נובע המשך דברי הכתוב

"והיה אם בן הכות הרשע"!?

והרי הכל תלוי ברשעת הרשע, ולא בהכרעת הדין בויכוח שבין הרשע ובין הצדיק שכנגדו. כי אם עבר הרשע עבירה שיש עליה עונש מלקות, הרי הוא לוקה, ואם לאו, הוא אינו לוקה!

אלא,

בהכרח, לא בהכרעת הדיינים בויכוח שבין צדיק ורשע מדבר הכתוב מדבר,

כי אם

ב

עדים

, שהרשיעו את הצדיק, בהעידם עליו עדות שקר.

ואתו,

ועל כך אמר הכתוב שאם אחר כך באו

עדים אחריני,

והזימום,

ו

בהזמת העדים הזוממים

, הצדיקו

העדים המזימים

את הצדיק דמעיקרא,

שהיה צדיק מעיקרא,

ושוינהו

[עשאום]

להני

עדים זוממין

רשעים

-

כלומר, אם הזמה זו אינה ראויה אלא למלקות, כגון שאי אפשר לקיים בעדים הזוממין האלו את עונשם המבואר "כאשר זמם לעשות לאחיו", אזי -

"והיה אם בן הכות הרשע",

מלקים אותם בית הדין.

ומקשינן:

ותיפוק ליה

, נלמד שילקו עדים זוממים

מ"לא תענה",

משום שעברו על הלאו של "לא תענה ברעך עד שקר", ולמה לי קרא "והיה אם בן הכות הרשע"? והרי העונש של "כאשר זמם" שנקבע על לאו זה, אי אפשר לקיימו כאשר באו לעשותו בן גרושה, ואם כן, חוזר להיות עונשו ככל הלאוין, שהם במלקות.

ומתרצינן:

משום דהוי

הלאו של "לא תענה",

לאו שאין בו מעשה

. לפי שעוברים עליו רק בדיבור עדותן, ולא במעשה בידים.

וכל לאו שאין בו מעשה

-

אין לוקין עליו.

הילכך, צריך את הפסוק "והצדיקו, והיה אם בן הכות", לגלות שלוקה על לאו של לא תענה, אף שאין בו מעשה [תוס' לקמן ד ב ד"ה ורבנן].

תנו רבנן: ארבעה דברים נאמרו בעדים זוממין

:

א.

אין נעשין בן גרושה ובן חלוצה

, כשהעידו כך על כהן לפסלו, והוזמו.

ב.

ואין גולין לערי מקלט

, כשהעידו על אדם שהוא חייב גלות, והוזמו.

ג.

ואין משלמין את הכופר

, כשהעידו על שור המועד שהרג אדם, ובכך הם חייבו את בעליו לשלם כופר, והוזמו.

ד.

ואין נמכרין בעבד עברי

, אם העידו על אדם שגנב, ואין לו מה לשלם, וגמרו בית דין את דינו על פיהם, למכרו בגניבתו, והוזמו.

משום רבי עקיבא אמרו: אף אין משלמין

עדים זוממים

על פי עצמן

.

שאם הוזמו בבית דין, ועדיין לא תבעם הנדון לשלם לו על זממם לחייבו, והלכו לבית דין אחר, והודו בו שהוזמו כבר, אין מחייבין אותם על פי הודאתם, היות שתשלומיהן של עדים זוממים נחשבים כתשלומי קנס, ומודה בקנס פטור.

ומבארת עתה הגמרא את טעם הפטור בכל דיני הברייתא.

א.

אין נעשין בן גרושה ובן חלוצה, כדאמרן

-

דדרשינן "לו", ולא לזרעו!

ב.

ואין גולין לערי מקלט, כדאמרן

-

דדרשינן "הוא ינוס", ולא זוממין.

ג.

ואין משלמין את הכופר

, משום ד

קסברי כופרא

-

כפרה

הוא. שחיוב תשלום הכופר הוא תשלום של "כפרה", כדי לכפר על הבעלים של השור, על שהרג שורם אדם.

והני,

העדים הללו,

לאו בני כפרה נינהו,

שהרי לא הרג שורם אדם, ולכן לא שייך בהם תשלומי כפרה. ודנה הגמרא:

מאן תנא,

מיהו התנא הסובר שתשלומי "

כופרא"

, מדין

כפרה

הוא?

אמר רב חסדא

: שיטת

רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה, היא

.

דתניא

, נאמר בכופר "

ונתן פדיון נפשו

" -

דמי ניזק

.

כלומר, שמים את ערכו של האדם הנהרג על ידי השור, כמה היה שוה להמכר בשוק בתורת עבד, ואת הסכום הזה ישלם בעל השור ליורשיו של הנהרג.

ואילו

רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר

: בעל השור משלם

דמי מזיק

, את שוויו שלו ליורשיו של הנהרג.

מאי לאו, בהא קא מיפלגי

-

דמר

, תנא קמא, שאמר משלם דמי ניזק,

סבר כופרא ממונא

הוא, על שהזיק את ההרוג, ולכן משלם ליורשיו את שוויו של הנהרג.

ואילו

מר,

רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה, שאמר משלם דמי מזיק,

סבר כופרא כפרה

, לכפר על חיוב מיתה בידי שמים שהתחייב בו בעל השור, ולפיכך ישלם בעל השור את שווי עצמו, ויפדה בכך את עצמו ממיתה.

ודוחה הגמרא:

אמר רב פפא: לא!

לא בכך נחלקו.

אלא

, אפשר לומר,

דכולי עלמא

סברי

כופרא כפרה

הוא.

והכא, בהא,

באופן השומא בלבד,

קא מיפלגי

:

מר סבר

, את דמי הכפרה

בדניזק שיימינן

. וטעמו יבואר לקמן.

ואילו

מר סבר, בדמזיק שיימינן

.

ומבארת עתה הגמרא את טעמיהם של החולקים:

מאי טעמייהו דרבנן?

מהו מקורו של תנא קמא מן התורה, לשום את הכופר בדמי הניזק, שהרי כיון שגם הוא סובר שכופרא כפרה, מסתבר שיש לשום את דמי המזיק, שהם יהיו לו כפרה, במקום שימות בעצמו -

נאמר

לשון "

השתה

", שימה,

למעלה

, במי שנוגף אשה הרה, והפיל וולדותיה, שצריך לשלם לבעל האשה את דמי הוולדות. ונאמר בו שישלם "כאשר ישית עליו בעל האשה".

ונאמר

לשון "

השתה

", שימה,

למטה

, בחיוב כופר לבעל השור שהרג אדם, דכתיב "אם כופר יושת עליו".

וילמד סתום מן המפורש:

מה להלן

, כמו בנוגף אשה הרה,

שמין לו

את תשלומיו

בדניזק

, שמשלם את דמי הוולדות שנזוקו.

אף כאן

, במי שהרג שורו אדם, שמין תשלומי הכופר

בדניזק

, ומשלם דמי ההרוג.

ו

אילו

רבי ישמעאל

, הסובר שנותן דמי מזיק, מקורו הוא:

"

ונתן פדיון נפשו

"

כתיב,

מלמד הכתוב שהכופר הוא דמי נפשו של בעל השור המזיק.

ואילו

רבנן

, שאינם לומדים כך, אמרי:

אין

, אכן "

פדיון נפשו

"

כתיב

, שהכופר הוא כפרה על נפש בעל השור.

מיהו, כי שיימינן

את חיוב הכפרה, כמה הוא צריך לשלם,

בדניזק שיימינן

.

כי בתשלום כופר בשווי דמי הניזק, מתכפרת נפשו של המזיק ממיתה בידי שמים.

ד.

ואין נמכרין בעבד עברי

.

סבר רב המנונא למימר, הני מילי,

במה דברים אמורים שאין העדים הזוממים נמכרים בעבד, רק

היכא דאית ליה לדידיה

, כאשר יש ממון לזה שזממו לחייבו, שאז, אף אם לא היו העדים מוזמים, הוא לא היה נמכר בגניבתו.

דמיגו דאיהו לא מזדבן

, שהיות והנידון עצמו לא היה נמכר כעבד, לכן,

אינהו

, העדים הזוממים,

נמי לא מיזדבנו

. גם הם לא ימכרו כעבדים, אפילו אם אין להם ממון כדי לשלם לו את העונש על זממם, שזממו לחייבו ממון, כיון שהם לא זממו למכרו כעבד, אלא רק להפסידו ממון, שחייבוהו לשלם. ועל ממון זה שעליהם לשלם על זממן, אינם נמכרים.

אבל היכא דלית ליה לדידיה

ממון, שאם לא היו מוזמים הוא היה נמכר בגניבתו לעבד, הרי

אף על גב דאית להו לדידהו

ממון, הם אינם נפטרים בתשלומין, כגנב שמשלם ואינו נמכר, אלא

מיזדבנו

לעבדים, כיון שזממו למכרו בגניבתו.

ומקשינן: למה ימכרו לעבדים כשאין לו ממון ויש להם?

ולימרו ליה

העדים לנידון: הרי

אי אנת הוה לך

, אם היה לך ממון לשלם -

מי הוה מיזדבנת?

האם היית נמכר? הלא יכלת להפטר מהמכירה לעבד אם היית משלם.

ואם כן,

אנן נמי

, נשלם ממון על שזממנו לחייבך על הגניבה, ו

לא מיזדבנינן,

שלא יהא דיננו חמור יותר ממה שזממנו נגדך.

אלא

, מחמת קושיה זאת, מעמידה הגמרא את המימרא הזו באופן אחר -

סבר רב המנונא למימר: הני מילי

שאין העדים נמכרים כשהעידו שגנב, והוזמו,

היכא דאית ליה

, שיש לו ממון לאחד משני הצדדים:

או

שיש ממון

לדידיה

, למי שהעידו עליו, ולא זממו למכרו.

או

שיש ממון

לדידהו

, לעדים הזוממים, שנפטרין בתשלומין, כמו שיכול היה הנידון להפטר בתשלומי ממון.

אבל היכא דלית ליה

, שאין ממון

לא לדידיה ולא לדידהו

-

מזדבני

, נמכרים העדים לעבדים.

אמר ליה רבא

לרב המנונא: אין פטורן משום שאפשר להפטר בממון, אלא משום שלמדים דבר זה מן התורה -

כי

אמר רחמנא

בגנב שאין לו ממון לשלם, "

ונמכר בגניבתו

". ודרשינן, דוקא

בגניבתו

הוא נמכר,

ולא בזממו!

ולכן, גם כשאין לגנב ולעדים ממון, אין העדים נמכרים לעבדים.

[ולענין מלקות - עיין בהערה ].

שנינו בברייתא לעיל:

משום רבי עקיבא אמרו

, אף אין משלמין על פי עצמן.

ומבארינן:

מאי טעמא דרבי עקיבא?

-

קסבר,

שחיוב התשלום של עדים הזוממין על שרצו להפסידו

קנסא הוא

, מהטעם המבואר בסמוך.

וקנס

-

אין

המודה בו,

משלם על פי עצמו

.

אמר רבה: תדע

שתשלומיהם נחשבים קנס ולא כחייבי ממון -

שהרי לא עשו מעשה

, לא הרגוהו, ולא הפסידוהו העדים בפועל, וגם לא נהרג ונפסד על פיהם, אלא רק זממו והעידו [

ו

בכל זאת הם

נהרגים

] ו

משלמין!

ותשלום בלא היזק נחשב קנס.

אמר רב נחמן: תדע

שקנס הוא,

שהרי ממון ביד בעלים

, שעדיין לא הוציאוהו על פי העדים,

ומשלמין!

ותשלום ללא הפסד, הוי קנס.