Makkot 3b — Talmud auf Deutsch

ואף על גב דהשתא

, בסוף השנה השביעית, כשחלה מצות השמטת כספים, עדיין "

לא קרינן ביה לא יגוש

", שהרי בין כה וכה לא יכול לתובעו אז, כי עדיין לא הגיעה עת הפרעון, בכל זאת, אין אומרים, שכל חוב שלא נאמר עליו האיסור "לא יגוש", לא נאמר עליו גם הצווי "שמוט כל בעל משה ידו".

כיון שלב

סוף

, בתום השנה העשירית,

אתי

, יבוא החוב,

לידי

"

לא יגוש

".

וביאור הפסוק הוא: לא יגוש בזמן הפרעון את רעהו, כיון שכבר קרא הכתוב על חובו "שמיטה", בתוך זמן ההלואה.

ומקשינן ממשנתנו:

מתיב רב כהנא

, הרי שנינו:

אומדים, כמה אדם רוצה ליתן ויהיו אלף זוז בידו, בין ליתן מכאן ועד שלשים יום ובין ליתן מכאן ועד עשר שנים

.

ו

אי אמרת

שגם המלוה את חברו לעשר שנים,

שביעית משמטתו

למה אומדים את ההפסד שרצו העדים להפסידו רק על זמן השימוש בהלואה?

והרי הלווה עמד להפטר מחובו לגמרי, על ידי שמיטת החוב בשנה השביעית, שהיא תוך עשר שנות ההלואה. והם, בעדותם, חייבוהו בפרעון החוב, והפסידוהו את כל האלף זוז!

ואם כן,

כולהו

אלף זוזי,

נמי בעי שלומי ליה

ללווה!

ומתרצינן:

אמר רבא: הכא

, במשנתנו,

במאי עסקינן

-

באופנים שאין השמיטה משמטת חובו.

א. כגון,

במלוה על המשכון

, שכבר ערך חובו בידו משעת ההלואה, ולא נאסר כאן ב"לא יגוש", כיון שבזמן הפרעון, המלווה אינו נוגש את הלווה לפרוע חובו, אלא רק נוטל מעות תחת משכונו של הלווה שנמצא בידו.

ב.

ו

כגון,

במוסר שטרותיו לבית דין

, שכותב פרוזבול בפני בית דין, ובו הוא מוסר להם את כל חובותיו. ומשנמסרו החובות לבית דין, יכול הוא לגבות את כל חובותיו, כיון שלא הוא הנוגש, אלא בית הדין, שמסר להם את חובותיו, והוא תובע מכוחם.

ותיקנו חכמים תקנת פרוזבול, שלא תשמט שביעית, כדי שהמלווים ילוו לעניים גם בזמן השמיטה.

וכ

דתנן: המלוה על המשכון, והמוסר שטרותיו לבית דין

-

אין משמיטין

.

איכא דאמרי

, איפכא קאמר:

אמר רב יהודה אמר שמואל: המלוה את חבירו לעשר שנים

-

אין שביעית משמטתו

. היות ובשעה שחלה שביעית, עדיין לא הגיע זמן הפרעון, ולא קוראים כאן "לא יגוש".

ואף על גב דאתי

שיבוא החוב הזה

לידי

"

לא יגוש

" בתום עשר שנים,

השתא מיהא

, עתה בזמן שנת השמיטה, עדיין

לא קרינן ביה

"

לא יגוש

". וכל חוב שאינו עומד לנגישה בזמן השמיטה - אינו נשמט בשביעית.

וללישנא זו,

אמר רב כהנא

ראיה לרב יהודה אמר שמואל:

אף אנן נמי תנינא

שאין השביעית משמטת חוב לעשר שנים.

שהרי תנן במשנתנו:

אומדים, כמה אדם רוצה ליתן ויהיו אלף זוז בידו, בין ליתן מכאן ועד שלשים יום בין ליתן מכאן ועד עשר שנים

.

ואי אמרת

מלוה לעשר שנים

שביעית משמטתו

, הרי

כולהו

אלף זוזי

נמי בעי לשלומי ליה

.

שהרי היה הלווה נפטר מכל החוב בשמיטה, ולמה אומדים רק את הפסד זמן השימוש במעות ההלואה.

ודחינן:

אמר רבא: הכא במאי עסקינן

, באופנים שאין השמיטה משמטת חובו. כגון

במלוה על המשכון, ו

כגון

במוסר שטרותיו לבית דין.

דתנן: המלוה על המשכון, והמוסר שטרותיו לבית דין, אין משמיטין

.

ו

עוד

אמר רב יהודה אמר שמואל

:

האומר לחבירו

: הלואה זו שאני מלוה לך, היא בתנאי,

על מנת שלא תשמטני

השנה ה

שביעית

לא חל תנאו. ואם עברה על חובו שמיטה, אסור לו למלוה לתובעו, היות ו

שביעית משמטת

אותו.

והוינן בה:

לימא

האם יש לנו לומר, ש

קסבר שמואל

, שהמתנה תנאי שכזה -

מתנה על מה שכתוב בתורה הוא

, שהוא נגד הכתוב בתורה ששביעית תשמט חוב,

וכל המתנה על מה שכתוב בתורה

-

תנאו בטל!

אי אפשר לומר שכך סובר שמואל!

כי

והא איתמר

: מוכר חפץ,

האומר ל

קונה,

חבירו

: הריני מוכר לך את החפץ הזה במחיר המסויים הזה,

על מנת שאין לך עלי

זכות לתבוע החזר כספך אם תמצא במקח זה

אונאה

[האסורה מן התורה] -

רב אמר

: לא חל התנאי, ואם מכר לו ביותר משוויו,

יש לו עליו אונאה

, וחייב המוכר להחזיר את סכום ההונאה, ואם היתה האונאה יותר משישית מהמחיר, בטל המקח.

ושמואל אומר: אין לו עליו

תביעת

אונאה

.

ומשמע שנחלקו אם אדם המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו קיים או בטל, ושמואל סובר שתנאו קיים.

ואם כן תמוה, מדוע אמר שמואל שהמלווה לחברו על מנת שלא תשמטנו שביעית, שביעית משמטתו, ואין התנאי מועיל לו למנוע את השמטת החוב!?

ומתרצינן:

הא איתמר עלה: אמר רב ענן: לדידי, מפרשא לי מיניה דשמואל

, ביאר לי שמואל, שחלוק הדין, לפי אופן עשיית התנאי, שבאונאה -

אם אמר "

על מנת שאין לך עלי אונאה

", והיינו, שימחל הקונה על זכותו לתבוע את החזר ההונאה, מועיל התנאי אף כנגד מה שכתוב בתורה. ולכן סבר ש

אין לו עליו אונאה

.

אבל, אם אמר בתנאו, "

על מנת שאין בו

במקח זה

אונאה

", הרי התנאי הוא שאינו מאנה אותו במקח זה, וימכור לו בשוויו האמיתי, ואין זה תנאי לפטור מדין הונאה.

ולכן גם לשמואל הרי יש בו אונאה.

וכחילוק שמצינו בלשונות התנאי באונאה, בין אם הוא מתנה עם חברו שיוותר לו על האונאה, ובין אם מתנה עמו שלא תהיה כאן הונאה -

הכא נמי

, כך הוא החילוק בלשונות לענין שביעית, בין מתנה עמו שהוא לא ישמיטנו בשביעית, ובין מתנה עמו שלא יהיה בהלואתו דין שמיטה בשנה השביעית -

שאם התנה ואמר:

על מנת שלא תשמטני

אתה

בשביעית

-

דהיינו, שבשעת ההלואה עושה המלוה עם הלוה תנאי, ודורש ממנו שיתחייב לו, מרצונו הטוב, לפרוע לו את ההלואה על אף שמדין תורה ישמט החוב בשמיטה, תנאו חל.

כי על אף שהתורה אמרה לפטרו, בכל זאת, כיון שהתנה המלוה עמו שאינו מלוהו אלא באופן זה, והסכים הלווה לקחת את ההלוואה בתנאי הזה, תנאו חל, ו

אין שביעית משמטתו

, ועל הלוה לפרוע חובו.

וסובר שמואל, המתנה על מה שכתוב בתורה - בדבר שבממון תנאו קיים.

אך אם אמר המלוה ללווה שמלווהו "

על מנת שלא תשמטני שביעית

", והיינו, שרוצה המלווה לעקור את דין שמיטת כספים מההלואה הזאת [אך אינו דורש שהלווה יתחייב לשלם על אף שישמט החוב], אין כח בידו לשנות את דיני השמיטה, ולפיכך התנאי לא חל, ו

שביעית משמטתו

.

תנא, המלוה את חבירו סתם

, ולא קבע עמו זמן לפרעון החוב,

אינו רשאי לתובעו

ב

פחות משלושים יום

מיום ההלואה.

סבר רבה בר בר חנה קמיה דרב

, בעומדו לפני רב,

למימר

:

הני מילי

שאינו רשאי לתובעו בפחות משלשים יום, דוקא

במלוה בשטר

, שמוכח מכתיבת השטר שאין ההלואה לזמן קצר של פחות משלשים יום, היות

דלא עביד איניש

, לא עשוי איש,

דטרח וכתב שטר

על הלואה שהיא

בציר

פחות

מתלתין יומין

, משלשים יום.

אבל מלוה על פה

, שלא שייכת שם סברא זו, ואדם לווה גם לתקופה קצרה של פחות משלשים יום -

לא

אמרינן "סתם הלואה היא שלושים יום", אלא חייב הלווה לפרוע חובו מיד כשתובעו המלווה לשלם את החוב.

אמר ליה רב: הכי אמר חביבי

[רבי חייא, שהיה דודו של רב]:

אחד המלוה בשטר ואחד המלוה על פה

שהלוו סתם, אין יכולין לתבוע חובם עד שעברו שלושים יום מההלואה.

תניא נמי הכי: המלוה את חבירו סתם, אינו רשאי לתבעו פחות משלושים יום

.

אחד המלוה בשטר, ואחד המלוה על פה

.

אמר ליה שמואל לרב מתנה: לא תיתיבי אכרעיך

, אל תשב על כרעיך [רגליך], אלא עמוד [תוס' נזיר כד ב],

עד דמפרשת לה להא שמעתא

שאומר לך:

מנא הא מילתא דאמור רבנן: המלוה את חבירו סתם, אינו רשאי לתובעו פחות משלושים יום, אחד המלוה בשטר ואחד המלוה על פה?

אמר ליה

רב מתנה לשמואל: למדו חכמים דין זה, מ

דכתיב

[דברים טו] "

קרבה שנת השבע, שנת השמיטה

".

ודרשו מכפילות הלשון, שלכאורה תמוה:

וכי

ממשמע שנאמר

"

קרבה

"

שנת השבע

",

איני יודע שהיא

"

שנת שמיטה

"?

אלא מה תלמוד לומר

שוב "

שנת השמיטה

"? -

לומר לך: יש שמיטה אחרת שהיא כזו!

דהיינו תקופה אחרת, שדינה הוא כשמיטה.

ואיזו?

-

זו המלוה את חבירו סתם, שאינו רשאי לתבעו בפחות משלושים יום

.

ותקופה זו חשובה כשנה שלימה, בדומה לשנת השמיטה.

דאמר מר: שלושים יום בשנה, חשוב שנה

.

ומזכירה הגמרא עוד מימרות של רב יהודה, שהקשה עליהם רב כהנא.

ואמר רב יהודה אמר רב: הפותח בית

הצואר

, שעשה פתח לצואר בבגד חדש, ובכך השלים את הבגד,

בשבת

-

חייב חטאת,

משום תיקון הבגד, שהוא תולדת מלאכת "מכה בפטיש", הכולל כל תיקון וגמר מלאכה.

מתקיף לה רב כהנא: וכי מה בין זה

שאסור לפתוח בית הצואר,

למגופת חבית,

דקיימא לן [בשבת קמו א] שיכול לחתוך את שפת החבית בשבת כדי לפתחה לשתות יינה.

ולכאורה אף בחבית, הוא תיקנה, וגמר להכינה לשימוש על ידי פתיחת המגופה, ולמה הותרה בה פעולה זו?

ומתרצינן:

אמר ליה

רב יהודה לרב כהנא: אין לדמות חבית לבגד, שהרי

זה

, בגד, עד שפותח בו את בית הצואר, הוא

חיבור

, כולו הוא חלק אחד, וכשפותח בו פתח חדש, הרי הוא גומרו, ולכן חייב עליו משום מכה בפטיש.

ו

אילו

זה

, מגופת חבית, אף שהיא טוחה בטיט על פי החבית, עדיין

אינו חבור

גמור כדי להחשב כחלק אחד, אלא רואים את החבית כפתוחה, והסרת המגופה מעליה לא חשובה כעשיית פתח חדש, ולכן מותר להסירה בשבת.

מקוה מים שיש בה ארבעים סאה מים שאינם שאובים, הכשרים לטבילה, ניתן לצרף אליה מים שאובים [הפסולים לטבילה] ללא הגבלה.

מן התורה, אין הבדל בין אם תחילה היו במקוה מים שאובים פסולים ואחר כך צירפו אליהם ארבעים סאה מים כשרים, שאינם שאובים, ובין אם היו בה בתחילה מים כשרים שאינם שאובים ולאחר מכן הצטרפו אליה מים שאובים פסולים, כי בכל ענין, אם יש במקוה ארבעים סאה מים שאינם שאובים, היא מקוה כשרה שאפשר לטבול בה.

אך תיקנו חכמים, כדי שלא יטעו אנשים ויבואו לטבול במים שאובים, שאם בתחילת הווצרות המקוה היו בתוכה שלשה לוגים מים שאובים, תיפסל המקוה גם אם לאחר מכן יצורפו אליה ארבעים סאה מים כשרים שאינם שאובים.

גזירה זו של "שלשה לוגים מים שאובים הפוסלים את המקוה, אם היו בה תחילה", נגזרה רק אם היו במקוה בתחילה שלשה לוגים מים שאובים, כדי שלא יבואו אנשים לטעות ולומר שאפשר לטבול במים שאובים. אבל אם היו במקוה שאר משקים, שאינם ראויים לטבול בהם, לא גזרו חכמים לפסול את המקוה, אם אחר כך יוסיפו להם ארבעים סאה מים כשרים.

ואמר רב יהודה אמר רב: שלשת לוגין מים, שנפל לתוכן קורטוב

[שיעור מועט]

של יין, ו

נראה

מראיהן

של שלשת הלוגים המעורבים ביין,

כמראה יין

,

ונפלו למקוה

, ולקמיה מבואר אם יש בה ארבעים סאה או לא -

לא פסלוהו.

אף על פי ששלשה לוגין מים שאובין פוסלים מקוה, כיון שמים אלו נראים כיין, הולכים אחר מראיהן, ולא פסלוהו חכמים למקוה.

מתקיף לה רב כהנא: וכי מה בין זה

, מים שמראיהן כיין, שאין פוסלין את המקוה,

למי

צבע,

מים שנתערב בהם צבע, שפוסלין את המקוה בשלושה לוגים כשניתנו בה תחילה!

כ

דתנן: רבי יוסי אומר: מי צבע פוסלין את המקוה בשלשת לוגין

, אם ניתנו בה תחילה.

ומתרצינן:

אמר ליה רבא: התם

במי צבע, הטעם שפוסלים את המקוה, הוא משום שנשאר עליהם שם מים, ו"

מיא דצבעא

"

מיקרי

.

אבל מים שמראיהן כיין, אין פוסלין את המקוה, כיון שאין עליהם שם מים. אלא "

חמרא מזיגא

"

מקרי

, וביין לא גזרו חכמים שיפסול את המקוה, אם ניתנו בה שלשה לוגים יין תחילה.

ומקשינן:

והתני רבי חייא

: שלשה לוגין מים שנתערב בהם יין ונראין כיין,

הורידו את המקוה

, הסירו ממנה את חזקת כשרותה, והיא נפסלת על ידם.

ומתרצינן:

אמר רבא: לא קשיא!

הא

דאמר רב יהודה אמר רב, שהולכים אחרי המראה, היינו כשיטת

רבי יוחנן בן נורי

.

ואילו

הא

דרבי חייא, הסובר שאין הולכים אחר המראה, היינו כשיטת

רבנן

.

ומצינו שנחלקו בזה,

דתנן: שלשת לוגין מים,