Text version of this daf: original and translation

Beitzah 6b (ו:) — the Talmud in English

Beitzah 6b (ביצה ו:): Abaye said to him: to Rabba or to Rav Yosef: Even if we say that the tereifa calf was prepared, while it was in the womb of its tereifa mother, for dogs, nevertheless, when it…

Original text — Beitzah 6b (ו:)

אמר ליה אביי

לרבה או לרב יוסף: אף אם נאמר שעגל הטריפה היה מוכן, בהיותו במעי אמו הטריפה, לכלבים, בכל זאת, בלידתו בטלה הכנתו, והוא נחשב מוקצה משום שלא הוכן למה שהוא עומד כעת - לאכילת אדם!

כי אילו כדבריך, שהוא נחשב מוכן אגב אמו לכלבים, הרי יקשה,

השתא

, לדברי רבי יהודה [ששייך איסור מוקצה גם בדבר הראוי לאכילה, כשמקצה אותו האדם מדעתו], דבר שהוא

מוכן

מערב שבת אפילו

לאדם

-

לא הוי מוכן לכלבים,

שאם ישתנה מעמדו באמצע השבת או החג מ"מוכן לאדם" ל"מוכן לכלבים", יהיה בו את החסרון של "אינו מוכן", לפי שבערב שבת הוא לא היה מוכן לכלבים [ואף שההכנה לאדם יותר חשובה, בכל זאת היא איננה כוללת את ההכנה לכלבים].

דתנן

במסכת שבת [קנו ב]:

מחתכין את הדלועין

, שנתלשו מערב שבת,

לפני הבהמה

.

ו

כמו כן, מחתכין

את הנבלה

שנתנבלה בשבת

לפני הכלבים,

כדי שיוכלו לאכלם בקלות.

רבי יהודה אומר: אם לא היתה נבלה מערב שבת

-

אסורה

לטלטלה בשבת כדי להאכילה לכלבים,

לפי שאינה "מן המוכן

", כי בהיותה בחיים, בערב שבת, היא היתה מוכנה ומיועדת לאכילת אדם בלבד, ולא היתה "מוכנה" לכלבים .

ואם כן, היתכן לומר שדבר אשר מערב שבת או חג היה

מוכן

רק

לכלבים

-

הוי

יהיה

מוכן

באמצע השבת או החג אפילו

לאדם,

שההכנה לצורכיו חשובה יותר [ובודאי

הכנתו לא נכללה בהכנה בערב שבת לצורך הכלבים]!?

אמר ליה

רבה או רב יוסף לאביי:

אין,

אכן יתכן הדבר, כי רק

מוכן לאדם

-

לא הוי

מוכן לכלבים,

היות

דמאי דחזי ליה לאיניש,

כי דבר הראוי לו לאדם,

לא שדי ליה,

אינו משליכו

לכלבים,

וכיון שאינו חושב שיתקלקלו, הרי הוא מקצה מדעתו את האפשרות להשליכם לכלבים, ולכן נעשה מוקצה להם.

אבל דבר שהוא

מוכן לכלבים,

הרי אגב הכנתו להם,

הוי מוכן

גם

לאדם,

היות

דדעתיה דאיניש

היא

אכל מידי דחזי ליה

, על כל דבר הראוי לו לאכול, ואינו מקצהו לגמרי מאכילתו בשעה שהוא מיועד לכלבים.

ואף כאן, בהיות העגל במעי אמו, וראוי הוא באותה שעה רק לכלבים, אין האדם מקצהו מדעתו, אלא חושב גם על האפשרות שהוא יוולד ויוכל לאוכלו, והרי הוא "מוכן" גם לאדם ואילו אפרוח שאינו מוכן אגב אמו, נאסר משום מוקצה.

ומביאה הגמרא שתי ברייתות בדינו של האפרוח, שאחת מסייעת לרב והשנית לשמואל.

תניא

בברייתא אחת

כותיה דרב,

ומאידך

תניא

בברייתא אחרת

כותיה דשמואל ואיתימא רבי יוחנן

.

תניא כותיה דרב: עגל שנולד ביום טוב

-

מותר, אפרוח שנולד ביום טוב

-

אסור.

ומה הפרש בין זה לזה?

זה

העגל -

מוכן

הוא לאכילה

אגב אמו בשחיטה

.

וזה

האפרוח -

אינו מוכן אגב אמו.

תניא כותיה דשמואל ואיתימא רבי יוחנן: עגל שנולד ביום טוב

-

מותר, ואפרוח שנולד ביום טוב

-

מותר.

מאי טעמא?

-

זה,

העגל,

מוכן אגב אמו

.

וזה

האפרוח

מתיר עצמו בשחיטה

, וכמבואר לעיל בדברי שמואל.

תנו רבנן: אפרוח שנולד ביום טוב

-

אסור.

רבי אליעזר בן יעקב אומר: אף בחול אסור

לאוכלו מיד עם הוולדו,

לפי שלא נתפתחו עיניו

, ודבר זה אוסרו באכילה, וכמבואר להלן .

ומבארת הגמרא:

כמאן אזלא

לפי מי הולכת

הא

ברייתא

דתניא

:

[ויקרא יא]

"לכל השרץ השרץ על הארץ

בא יתור "כל"

לרבות אפרוחים שלא נתפתחו עיניהם

, שעדיין אינם יכולים להלך על הארץ עקב חוסר הראיה .

כמאן

-

כרבי אליעזר בן יעקב.

ומביאה הגמרא הלכה נוספת של רב בענין ביצה.

אמר רב הונא אמר רב: ביצה

רק

עם יציאתה נגמרה!

ולפני יציאתה, כשעודה במעי התרנגולת, אינה נחשבת לביצה גמורה.

והוינן בה:

מאי

, לאיזה ענין אמר רב שביצה רק

"עם יציאתה נגמרה

"?

אילימא "עם יציאתה נגמרה

",

ו

רק אז

מותרת לאכלה בחלב,

שרק מאז יציאתה אין בה משום איסור אכילת בשר בחלב,

הא

אם נמצאה

במעי אמה

נחשבת היא כבשר, כמותה, ו

אסורה לאכלה בחלב?

אין זה נכון. כי:

והתניא: השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות

, שיש בהן חלמון , על אף שהן עדיין מעורות בתרנגולת בגידין -

מותרות לאכלן בחלב!

ומוכח שהיא נחשבת כביצה עוד בהיותה במעי אמה, ואינה נחשבת כבשר.

אלא

כוונת רב לומר רק

"עם יציאתה נגמרה

", שרק אז יודעים אנו בודאות שהיתה הביצה גמורה מערב יום טוב,

ו

לכן רק אם יצאה מערב יום טוב

מותרת לאכלה ביום טוב

, כי אז ודאי לנו שהיה הגמר שלה בחול.

הא

אם נמצאה ביום טוב

במעי אמה

-

אסורה לאכלה ביום טוב

, כי יש לחוש שנגמרה במעי אמה ביום טוב, ולא נגמרה מערב יום טוב, ונמצא שהיא נעשתה "ביצה גמורה" ביום טוב, ויש לנו לאוסרה משום "הכנה דרבה", לפי שאינה מוכנה בתורת "ביצה" מערב יום טוב . ומקשינן:

והא תניא: השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות

-

מותרות לאכלן ביום טוב!

וכי תימא

לתרץ שאין הלכה כדברי הברייתא הזאת, היות והתנא הזה

קא משמע לן

משמיענו הלכה

בברייתא מאי

, דבר,

דלא אשמעינן

כמוהו

במתניתין

, ולא יתכן שישמיע תנא בברייתא הלכה חדשה שלא סתם אותה רבי במשנה, כי אם רבי, מסדר המשנה, לא שנאה להלכה זו, רבי חייא, מסדר הברייתות - מהיכן שנאה?

אין זה תירוץ.

כי

הא נמי תנינא

, שהרי שנינו להלכה זו מדברי המשנה, במשנתנו:

דתנן:

ביצה שנולדה ביום טוב

-

בית שמאי אומרים: תאכל, ובית הלל אומרים: לא תאכל.

ויש לנו לדייק:

ועד כאן לא פליגי בית שמאי ובית הלל אלא בנולדה, אבל במעי אמן

-

דברי הכל שריין

הן מותרות.

וכיון שמשמע כך ממשנתנו, הרי הברייתא המתירה את הביצים שנמצאו במעי אמן ביום טוב היא להלכה, ותקשי לרב.

וכי תימא

לדחות ולומר:

בית הלל אפילו

במעי אמן נמי אסרי, והאי דקתני

במשנתנו ביצה ש

"נולדה

", הוא כדי

להודיעך כחן דבית שמאי

המתירין ביצה שנולדה ביו"ט -

דאפילו נולדה נמי שרו

.

אי אפשר לדחות כך, כי:

אלא הא דתניא: השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות

-

מותרות לאכלן ביום טוב

-

מני?

לא בית שמאי

היא, שהם מתירים אפילו נולדה הביצה, ומדוע נקטה הברייתא את ההיתר רק בהיות הביצים במעי אמן.

ולא בית הלל

היא, שהם אוסרים אפילו נמצאו הביצים במעי אמן. [לפי מה שצידדה הגמרא בדחיית הראיה מהמשנה].

וכיון שבהכרח הברייתא נאמרה כהלכה, ואפילו ביצים שנמצאו במעי אמן מותרות, מוכח שאין כוונת רב לאוסרן .

אלא

כונת רב באומרו "ביצה עם יציאתה נגמרה" היא לגבי ענין אחר לחלוטין.

וכך אמר רב: ביצה רק

עם יציאתה נגמרה

נעשית ראויה להיות

מגדלת אפרוחים

.

אבל

במעי אמה

-

אינה

ראויה להיות

מגדלת אפרוחים

.

למאי נפקא מינה

-

למקח וממכר.

שאם מכר אדם לחבירו ביצים לגידול אפרוחים, חייב הוא לתת לו ביצים שנולדו, ולא ביצים גמורות במעי אמן. ואם נתן לו המוכר ביצים גמורות שנמצאו במעי אמן - בטל המקח.

Translation

Abaye said to him:

to Rabba or to Rav Yosef: Even if we say that the tereifa calf was prepared, while it was in the womb of its tereifa mother, for dogs, nevertheless, when it was born, its preparation was nullified, and it is considered muktze, since it was not prepared for what it is now designated for—for human consumption!

For if it is as you say, that it is considered prepared by virtue of its mother for dogs, this is difficult:

Now,

according to Rabbi Yehuda [who maintains that the prohibition of muktze applies even to an item fit for consumption, when a person sets it aside in his mind], an item that is

prepared

from the eve of Shabbat even

for a person—

is not prepared for dogs,

since if its status changes in the middle of Shabbat or the Festival from “prepared for a person” to “prepared for dogs,” it will nevertheless have the deficiency of being “unprepared,” since on the eve of Shabbat it was not prepared for dogs [and although preparation for a person is more significant, it nevertheless does not include preparation for dogs].

As we learned

in tractate Shabbat [156b]:

One may cut pumpkins

that were detached on the eve of Shabbat,

before an animal.

And

likewise, one may cut

an animal carcass

that died on Shabbat

before dogs,

so that they can eat it easily.

Rabbi Yehuda says: If it was not a carcass from the eve of Shabbat—it is

forbidden

to move it on Shabbat in order to feed it to dogs,

because it is not “from the prepared,”

since while it was alive, on the eve of Shabbat, it was prepared and designated solely for human consumption, and it was not “prepared” for dogs .

If so, can it be said that an item which on the eve of Shabbat or the Festival was

prepared

only

for dogs—

is

will be

prepared

in the middle of Shabbat or the Festival even

for a person,

since preparation for human needs is more significant [and certainly

its preparation was not included in the preparation on the eve of Shabbat for the needs of dogs]!?

He said to him

Rabba or Rav Yosef said to Abaye:

Yes,

indeed this is possible, because only

something prepared for a person

is not

prepared for dogs,

since

whatever is fit for a person,

meaning anything suitable for a person,

he does not cast it away

he does not throw it

to dogs,

and since he does not anticipate that it will spoil, he sets aside in his mind the possibility of throwing it to dogs, and it consequently becomes muktze for them.

But an item that is

prepared for dogs—

by virtue of its preparation for them,

it is prepared

also

for a person,

since

a person’s intention

is

to eat anything that is fit for him,

with regard to every item suitable for him to eat, and he does not completely set it aside from his own consumption while it is designated for dogs.

Here too, while the calf is in its mother’s womb and at that time is fit only for dogs, a person does not set it aside in his mind; rather, he also considers the possibility that it will be born and that he will be able to eat it. It is therefore “prepared” for a person as well. A chick, however, which is not prepared by virtue of its mother, is forbidden as muktze.

The Gemara brings two beraitot concerning the law of a chick, one supporting Rav and the other supporting Shmuel.

It was taught

in one beraita

in accordance with Rav,

whereas

it was taught

in another beraita

in accordance with Shmuel—and some say, Rabbi Yoḥanan .

It was taught in accordance with Rav: A calf born on a Festival—

is permitted; a chick born on a Festival—

is forbidden.

And what is the difference between this and that?

This one,

the calf—

is prepared

for consumption

by virtue of its mother through slaughter.

And this one,

the chick—

is not prepared by virtue of its mother.

It was taught in accordance with Shmuel—and some say, Rabbi Yoḥanan: A calf born on a Festival—

is permitted, and a chick born on a Festival—

is permitted.

What is the reason?

This one,

the calf,

is prepared by virtue of its mother.

And this one,

the chick,

permits itself through slaughter,

as explained above in Shmuel’s statement.

The Sages taught: A chick born on a Festival—

is forbidden.

Rabbi Eliezer ben Yaakov says: Even on a weekday it is forbidden

to eat it immediately upon its birth,

because its eyes have not opened,

and this renders it forbidden to eat, as will be explained below .

The Gemara explains:

In accordance with whom does

according to whose view does

this

beraita

that was taught proceed?

[Leviticus 11]

“Every creeping creature that creeps upon the earth”—

the extra word “every” comes

to include chicks whose eyes have not opened,

which still cannot walk upon the earth because of their inability to see .

This proves that while the egg is still inside its mother, it is already considered an egg and is not considered meat.

Words from this daf in the dictionary