Text version of this daf: original and translation
Bava Metzia 48b (מח:) — the Talmud in English
Bava Metzia 48b (בבא מציעא מח:): Rather, this beraita is difficult for Rish Lakish! And the Gemara answers: Rish Lakish could say to you: This beraita is in accordance with whom? According to whose…
Original text — Bava Metzia 48b (מח:)
אלא קשיא
ברייתא זו,
לריש לקיש!
ומתרצת הגמרא:
אמר לך ריש לקיש: הא,
ברייתא זו
מני,
בשיטת מי אמורה? בשיטת
רבי שמעון היא!
שהרי רבי שמעון אומר במשנתנו שהלוקח אינו יכול לחזור בו, וטעמו של דבר, כי הוא סבור שמעות קונות דבר תורה. אבל רבנן חלוקים עליו, וסוברים שמשיכה קונה, וכמותם פוסק ריש לקיש.
שנינו במשנה: נתן לו מעות ולא משך הימנו פירות, יכול לחזור בו,
אבל אמרו: מי שפרע
מאנשי דור המבול ומדור הפלגה הוא עתיד להפרע ממי שאינו עומד בדבורו.
איתמר
:
אביי אמר
: כשאומרים לו ש"מי שפרע" וכו', אין כוונתם לקלל אותו בפיהם, כדמפרש טעמא בסמוך, אלא
אודועי מודעינן ליה,
ואומרים לו: דע לך שעבירה היא, ואם תחזור בך מן המקח, סופך שיפרעו ממך על הדבר הזה.
רבא אמר: מילט לייטינן ליה,
אמירה זו, לשון קללה היא; ומקללים אותו שיפרע ממנו הבורא ויעניש אותו, על מה שהוא חוזר בו, ואינו עומד בדיבורו.
אביי אמר: אודועי מודעינן ליה
ואין מקללים אותו,
דכתיב
[שמות כב כז]: "אלהים [דיין] לא תקלל,
ונשיא בעמך לא תאור"
, ולא רק דיין ונשיא אסור לקלל, אלא כל שהוא "בעמך" נכלל באיסור זה.
אם כן, אי אפשר לקלל אותו שיענש על מה שאינו עומד בדיבורו, ובעל כרחך, אמירה זו, אינה אלא הודעה בעלמא: דע שהעושה כמותך נענש.
רבא אמר: מילט לייטינן ליה,
ואף על פי שאסור לקלל אף אחד מישראל, את מי שאינו עומד בדיבורו מותר לקלל,
ד
הא
כתיב "בעמך",
משמע, אין איסור קללה אלא
ב
אדם ש
עושה
ונוהג כ
מעשה עמך.
והרי אדם זה אינו נוהג כמנהג ישראל הכשירים, דכתיב [צפניה ג יג]: "שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב".
אם כן, אין איסור לקללו ולומר לו מי שפרע מדור המבול ומדור הפלגה, הוא יפרע ממנו על שאינו עומד בדיבורו.
אמר רבא: מנא אמינא לה,
מנין אני אומר, שאמירה זו קללה גמורה היא, ולא הודעה בעלמא?
ממעשה שאירע עם רבי חייא בר יוסף:
דרבי חייא בר יוסף,
מכר מלח ו
יהבו ליה זוזי אמלחא
[שילמו לו על המלח],
לסוף, אייקר מלחא,
ורצה רבי חייא בר יוסף לחזור בו מן המקח, ולא למכור את המלח במחיר שסוכם עם הלקוחות מתחילה.
אתא
, בא, רבי חייא בר יוסף
לקמיה דרבי יוחנן
, ואמר לו שרוצה הוא לחזור בו מן המקח.
אמר ליה
רבי יוחנן לרבי חייא בר יוסף:
זיל, הב
[תן]
להו
את המלח, היות והלקוחות כבר שילמו עליו.
ואי לא,
אם אינך רוצה לעמוד בדבורך,
קביל עליך מי שפרע.
ו
מכאן, סובר רבא, שיש להוכיח כדבריו, שאמירת "מי שפרע" קללה ממש היא:
כי
אי אמרת
"מי שפרע" אינה קללה, אלא ד
אודועי מודעינן ליה,
תיקשי: וכי אטו
רבי חייא בר יוסף בר אודועי הוא!?
הרי תלמיד חכם היה, ובודאי יודע הוא שהקדוש ברוך הוא נפרע מן השקרנים, ואינו צריך הודעה על כך.
אלא, על כרחך, יש ללמוד מכאן דמילט לייטינן ליה.
ודחינן:
ואלא מאי,
לדעתך,
מילט לייטינן ליה,
הרי גם זה אינו מיושב, דוכי אטו
רבי חייא בר יוסף אתי לקבולי עליה לטותא
דרבנן
[וכי רבי חייא בר יוסף עשוי להסכים לקבל על עצמו קללת חכמים]!?
אם כן, אף לשיטתך, לא יתכן שרבי חייא בר יוסף רצה לחזור בו מן המקח, ועלינו לפרש כיצד היה המעשה.
אלא,
כך היה המעשה:
רבי חייא בר יוסף, ערבון,
"מקדמה", על חשבון התשלום עבור המלח,
הוא דיהבי ליה
לקוחות.
הוא,
רבי חייא,
סבר
והסתפק לומר שכאשר אדם נותן "מקדמה" אין אנו אומרים שכל החפץ נקנה לו מיד ושאר התשלום נזקף עליו בחוב, אלא ערבון
כנגדו
בלבד
הוא קונה,
כפי ערך ה"מקדמה" שנתנו הלקוחות, כך קונים הם בחפץ הנקנה. אם במכירת קרקע, כדי לקנות קנין גמור, ואם במכירת מטלטלין, כדי לחייב ב"מי שפרע" את מי שיחזור בו מן המקח.
ועל אותו חלק שהלקוחות עדיין לא שילמו שאל רבי חייא את רבי יוחנן, אם הוא יכול לחזור בו מן המקח, כי אם נאמר שערבון כנגדו הוא קונה, לא זכו הלקוחות במלח אלא כנגד מעותיהם.
ואמר ליה רבי יוחנן
: אינך יכול לחזור בך כלל וכלל, כי הערבון - המקדמה, שקיבלת
כנגד כולו הוא קונה,
ובנתינת חלק מן המעות נקנה כל המקח ללוקח, ושאר המעות הפכו למלוה וחוב.
עתה דנה הגמרא בדין ערבון, ומביאה מחלוקת אם ערבון כנגדו בלבד הוא קונה, או כנגד כולו:
אתמר: ערבון,
מי ששילם חלק ממעות המקח, כערבון על התשלום עבור קניית כל המקח.
רב אומר: כנגדו
בלבד
הוא קונה,
כי המעות הם תשלום רק על חלק מן החפץ הנקנה.
ורבי יוחנן אמר: כנגד כולו הוא קונה,
המעות שנתן, קונות את כל החפץ, ושאר המעות נזקפות עליו בחוב.
מיתיבי
מברייתא על דברי רב:
"אסמכתא", היא התחייבות שמתחייב אדם לחבירו, אם לא אעשה דבר פלוני [וכן להיפך - אם אעשה], הריני מתחייב לתת לך חפץ פלוני. ונחלקו בה תנאים: רבי יוסי אומר "אסמכתא" קונה ומחייבת, ורבי יהודה אומר "אסמכתא" אינה קונה, היות ולא גמר בלבו להתחייב, כי סבור היה שיתקיים תנאו.
הנותן ערבון
ומשכון
לחבירו,
על מקח שהסכימו עליו שניהם,
ואמר לו: אם אני חוזר בי
מן המקח, יוטל עלי קנס - שיהיה
ערבוני
קנוי ו
מחול לך.
והלה,
המוכר שקיבל את הערבון והמשכון,
אמר לו: אם אני אחזור בי
מן המקח, יוטל עלי קנס, ואני מתחייב ש
אכפול לך
את
ערבונך
, כלומר עבור הערבון שנתת, אתן לך מן המקח כפליים מערך הערבון שנתת.
נתקיימו התנאים,
אם חזר בו הלוקח, הפסיד ערבונו, ואם חזר בו המוכר, יכפול ערבונו, אלו הם
דברי רבי יוסי.
ומפרשת הגמרא:
רבי יוסי לטעמיה,
הולך לשיטתו,
דאמר
בבבא בתרא קסח א:
"אסמכתא" קניא.
רבי יהודה
חולק על רבי יוסי ו
אומר
: "אסמכתא" אינה קונה; לא ימחול הקונה על ערבונו אם הוא חזר בו, ולא יכפול המוכר.
דיו שיקנה
הלוקח
כנגד ערבונו
, ואין המוכר ולא הלוקח יכולים לחזור בהם מלקיים את המקח כנגד ערך הערבון, ועל השאר, יכולים הם לחזור בהם.
אמר רבן
שמעון בן גמליאל: במה דברים אמורים,
שאינו קונה אלא כנגד ערבונו,
בזמן שאמר לו
הלוקח:
ערבוני יקון
[יקנה], את הכל, כי היות ומתחילה פסק לתת לו יותר, על כן לא קנה את הכל בערבונו.
אבל, מכר לו בית או שדה באלף זוז, ופרע לו מהם,
מתוך האלף,
חמש מאות זוז
לשם תחילת פרעון, או שסתם דבריו ולא אמר: "ערבוני יקון",
קנה
מיד את כל הבית והשדה.
ושאר המעות נזקפים עליו במלוה,
ומחזיר
הלוקח
לו,
למוכר,
את השאר, אפילו לאחר כמה שנים.
מאי לאו,
בקרקע קנה הערבון כנגד כולו, קנין גמור, כאשר נתן לו מקצת דמיו בסתמא, ו
הוא הדין למטלטלין בדסתמא קני להו לכולהו,
לענין "מי שפרע", כדעת רבי יוחנן, ותיקשי לרב האומר אין ערבון קונה אלא כנגדו!?
ודחינן:
לא
דמי מטלטלין לקרקע, וב
מטלטלין בדסתמא לא קני
את כולו, אלא כנגד מעותיו בלבד הוא קונה.
ותמהינן:
ומאי שנא
קרקע ממטלטלין!? ומשנינן:
קרקע דבכספא,
אם שילם הלוקח את דמי המקח, הרי
קני ליה ממש,
היות וקרקעות נקנים בכסף.
על כן יפה כחו של הערבון ואפילו אם לא פירש בהדיא
קני ליה
מעותיו בסתמא,
לכולה
, את כל הקרקע.
אבל
מטלטלי, דלא קני
להו במה ששילם את מחירם,
אלא
לענין
לקבולי
עליו
"מי שפרע",
היות ומטלטלים אינם נקנים אלא במשיכה, ולא בקנין כסף.
על כן אין כוחו של הערבון יפה, ואם לא פירש בהדיא שרוצה הוא לקנות את הכל.
לא קני ליה
ל
כוליה
בסתמא, אלא כנגד מעותיו.
שואלת הגמרא:
לימא כתנאי?
האם נאמר שכבר נחלקו התנאים במחלוקת רב ורבי יוחנן, ודברי רב אינם אלא כדעתו של אחד התנאים, וכן, דעתו של רבי יוחנן אינה אלא כדעת התנא השני בברייתא?
א. חוב שעברה עליו שביעית, הרי הוא נשמט, ואסור למלוה לתבוע את הלוה לשלמו, שנאמר [דברים טו ב - ג]: "וזה דבר השמיטה, שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו, לא יגוש את רעהו ואת אחיו, כי קרא שמיטה לה'. את הנכרי תגוש, ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך. "
ב. המלוה על המשכון [הלוה נתן למלוה משכון עבור חובו], אין שביעית משמטת את החוב, שאין אני קורא בו: "לא יגוש את רעהו", שהרי אינו תובעו כלום.
שנינו בברייתא:
המלוה את חבירו על המשכון, ונכנסה השמיטה,
אף על פי ש
המשכון
אינו שוה אלא פלג
[חצי] מן החוב,
אינו משמט
[החוב אינו נשמט], אלו הם
דברי רבן שמעון בן גמליאל.
רבי יהודה הנשיא
חולק ו
אומר: אם היה המשכון כנגד הלואתו
[ערך המשכון שוה להלואה]
אינו משמט, ואם לאו,
אם ערך המשכון פחות מסכום ההלואה, הרי הוא
משמט
את החוב. ומפרש ואזיל לפלוגתייהו:
מאי "אינו משמט" דקאמר רבן שמעון בן גמליאל?
אילימא,
אם נאמר, אינו משמט
כנגדו
קאמר, כנגד חצי החוב שהוא תופס עליו משכון, אבל משמט הוא את השאר.
מכלל,
משמע,
דרבי יהודה הנשיא
דאמר: אם לא היה משכון כנגד הלואתו, הרי הוא משמט,
סבר: להך פלגא
שהוא תופס עליו משכון,
נמי משמט.
Translation
Rather, this beraita is difficult
for
Rish Lakish!
And the Gemara answers:
Rish Lakish could say to you: This
beraita
is in accordance with whom?
According to whose method is it stated? It is according to the method of
Rabbi Shimon!
For Rabbi Shimon says in our Mishna that the buyer cannot retract, and the reason is that he maintains that money effects acquisition by Torah law. But the Rabbis disagree with him and maintain that pulling effects acquisition, and Rish Lakish rules in accordance with their view.
We learned in the Mishna: If he gave him money but did not pull the produce from him, he may retract,
but they said: “May He who exacted payment
from the people of the generation of the Flood and from the generation of the Dispersion exact payment from whoever does not stand by his word.”
It was stated:
Abaye said:
When they say to him that “May He who exacted payment,” etc., they do not intend to curse him verbally, as the reason is explained below. Rather,
we inform him,
and say to him: Know that this is a transgression, and if you retract from the transaction, in the end He will exact payment from you for this matter.
Rava said: We curse him,
this statement is an expression of cursing, and we curse him that the Creator should exact payment from him and punish him for retracting and not standing by his word.
Abaye said: We inform him
and do not curse him,
as it is written [Exodus 22:27]: “You shall not curse God [a judge],
and a prince among your people you shall not curse,”
and
it is not only a judge and a prince whom it is prohibited to curse; rather, anyone who is “among your people” is included in this prohibition.
If so, it is impossible to curse him that he be punished for not standing by his word. Necessarily, this statement is merely an announcement: Know that one who acts as you do is punished.
Rava said: We curse him,
and although it is prohibited to curse any Jew, it is permitted to curse one who does not stand by his word,
as
it
is written: “among your people,”
which indicates that the prohibition against cursing applies only
to
a person who
acts
and conducts himself according to
the conduct of his people.
But this person does not conduct himself according to the conduct of proper Jews, as it is written [Zephaniah 3:13]: “The remnant of Israel shall not commit injustice and shall not speak falsehood.”
If so, there is no prohibition against cursing him and saying to him: May He who exacted payment from the generation of the Flood and from the generation of the Dispersion exact payment from him for not standing by his word.
Rava said: From where do I derive this,
that I say that this statement is a full-fledged curse and not merely an announcement?
From an incident that occurred with Rabbi Hiyya bar Yosef:
For Rabbi Hiyya bar Yosef
sold salt, and
they gave him money for the salt [
they paid him for the salt].
Ultimately, the price of salt increased,
and Rabbi Hiyya bar Yosef wished to retract from the transaction and not sell the salt at the price originally agreed upon with the customers.
He came,
Rabbi Hiyya bar Yosef came
before Rabbi Yohanan,
and told him that he wished to retract from the transaction.
He said to him,
Rabbi Yohanan said to Rabbi Hiyya bar Yosef:
Go, give [
give]
it to them,
the salt, since the customers had already paid for it.
And if not,
if you do not wish to stand by your word,
accept upon yourself the imprecation “May He who exacted payment.”
And
from here, Rava maintains, there is proof of his position, that the statement “May He who exacted payment” is an actual curse:
For
if you say that “May He who exacted payment” is not a curse, but rather
that
we inform him,
the following difficulty arises: Is it so that
Rabbi Hiyya bar Yosef required an announcement!?
He was a Torah scholar, and certainly knew that the Holy One, blessed be He, exacts payment from liars; he did not require an announcement about this.
Rather, necessarily, one must learn from here that we curse him.
And we reject this:
But rather,
according to you,
we curse him;
this too is not satisfactory, for is it so that
Rabbi Hiyya bar Yosef came to accept upon himself the curse
of the Sages [
could Rabbi Hiyya bar Yosef be expected to agree to accept upon himself a curse of the Sages]!?
If so, even according to your position, it is impossible that Rabbi Hiyya bar Yosef wanted to retract from the transaction, and we must explain how the incident actually occurred.
Rather,
this is how the incident occurred:
Rabbi Hiyya bar Yosef—the deposit, “
advance payment,” toward payment for the salt,
was what they gave him,
the customers.
He,
Rabbi Hiyya,
thought
and was uncertain whether, when a person gives an “advance payment,” we say that the entire object is immediately acquired by him and the remaining payment is recorded as a debt against him; rather, the deposit
corresponding to it
alone
effects acquisition,
in proportion to the value of the “advance payment” given by the customers, so they acquire that proportion of the object being purchased. If it is a sale of land, in order to effect a complete acquisition, and if it is a sale of movable property, in order to obligate the one who retracts from the transaction to receive the imprecation “May He who exacted payment.”
Usloviia vypolneny:
esli pokupatel otkazalsia ot sdelki, on poterial avans, a esli prodavets otkazalsia, on udvoit avans; takovo
mnenie Rabbi Yose.
Gemara obiasniaet:
Rabbi Yose soglasen s soboĭ,
to est posledovatelen svoemu mneniiu,
tak kak skazal
v Bava Batra 168a:
«Uslovnoe obyazatelstvo priobretaet».
na summu svoego avansa,
for
Rabbi Judah HaNasi
disagrees and
says: If the collateral was equal in value to the loan
[the value of the collateral is equal to the loan]
the debt is not remitted, but if not,
if the value of the collateral is less than the amount of the loan, then it
is remitted
the debt. And he proceeds to explain their dispute:
What does Rabban Shimon ben Gamliel mean when he says, “The debt is not remitted”?
If you say,
if it is stated that the debt is not remitted
corresponding to it,
he means corresponding to the half of the debt for which he holds collateral, but the remainder is remitted.
This implies
that
Rabbi Judah HaNasi
who says: If the collateral was not equal in value to the loan, the debt is remitted,
holds that even this half
for which he holds collateral
is also remitted.