Text version of this daf: original and translation
Bava Kamma 36a (לו.) — the Talmud in English
Bava Kamma 36a (בבא קמא לו.): And here too the Gemara resolves: He is fit to collect, but has nothing. The Gemara raises a question from an explicit beraita: But wasn’t it taught: If the injured…
Original text — Bava Kamma 36a (לו.)
ואף כאן מתרצת הגמרא:
ראוי ליטול ואין לו.
תמהה הגמרא מברייתא מפורשת:
והתניא,
אם לא הביא הניזק ראיה,
הרי זה משתלם לקטן מן המועד, ולגדול מן התם,
הרי שללא ראיה יש לו זכות לקבל לכל הפחות כפי שהודה המזיק, ואין אומרים ראוי ליטול ואין לו.
ואם כן חוזרת קושיית הגמרא על רבה בר נתן דאמר תבעו חיטים והודה בשעורים פטור אף מדמי שעורים, ואילו בבריתא מבואר שעליו לשלם לכל הפחות את דמי השעורים?
ומתרצת הגמרא: לעולם, אם הניזק לא הביא ראיה אינו נוטל כלום, כי תבעו חיטים והודה לו בשעורים פטור אף מדמי שעורים, והכא נמי הניזק הודה שהתם לא נגח את הגדול, ומאידך לא הביא ראיה שהמועד נגח את הגדול ולפיכך אינו מקבל כלום.
והברייתא מדברת ב
דתפס.
שנינו במשנה:
היו שניהם של איש אחד שניהם חייבים.
אמר ליה רבא מפרזיקא לרב אשי: שמע מינה,
מבואר ממשנתנו, כי אדם שיש לו שני
שוורים תמים, שהזיקו
אחד מהם הזיק שורו של אחר ואין ידוע מיהו המזיק, ודינו של שור תם המזיק, לגבות מגופו
.
הרי כשבא הניזק ליפרע,
רצה מזה גובה, רצה מזה גובה,
שכך משמע מהלשון "שניהם חייבים", ששניהם משועבדים לו.
ונפקא מינה שאם יאבד האחד, יוכל לגבות מגופו של השני.
ודחה רב אשי: אין ראיה מהמשנה, כי
הכא במאי עסקינן ב
שני שוורים
מועדים
, ודינו של מועד לשלם מן העליה, ולפיכך שניהם משועבדים לגביית הנזק כשם ששאר הנכסים משועבדים לתשלום הנזק, אבל בשוורים תמים אינו גובה אלא מגופו של המזיק, ואינו יכול לגבות מאיזה שירצה.
ותמה רבא מפרזיקא:
אי במועדין, אימא סיפא,
שני שוורים שרדפו אחר שור אחד,
והיה אחד גדול ואחד קטן, הניזק אומר,
שורך ה
גדול הזיק
את שורי,
והמזיק אומר, לא כי, אלא
שורי ה
קטן הזיק
את שורך.
המוציא מחבירו עליו הראיה,
ואם לא יביא ראיה, יטול הניזק מגוף השור הקטן את חצי נזקו.
ו
אי
נאמר שהמשנה מדברת
במועדין, מאי נפקא ליה מיניה
לניזק אם הגדול הזיקו או הקטן, הרי אינו גובה כלל מגופו של השור המזיק, ואפילו אם הזיקו הקטן
סוף סוף
המזיק
דמי תורא מעליא בעי לשלומי,
כדין בעל שור מועד שהזיק?
ומכאן, שהמשנה מדברת בשוורים תמין, וחוזרת ראית הגמרא מהלשון שניהם חייבים ששני תמין המזיקין רצה מזה גובה רצה מזה גובה.
אמר ליה
רב אשי, אמנם הסיפא מדברת בתמין, אבל עדיין אין ראיה מהרישא לדבריך, שכן יתכן לומר שה
סיפא
מדברת
בתמין, ורישא במועדין.
אמר ליה רב אחא סבא לרב אשי: אי
נפרש את הרישא
במועדין,
כיצד יתפרש הלשון "שניהם
חייבים"?
הלא החיוב אינו מוטל על השוורים, ואם כן,
"חייב גברא" מיבעי ליה
למימר?
ותו,
ועוד קשה,
מאי "שניהם",
הלא די לומר "חייבים"? ומפרשת הגמרא את המשנה באופן אחר,
אלא, לעולם,
המשנה כולה מדברת
בתמין.
ו
מה שנאמר שניהם חייבים, היינו משום שמשנתנו
רבי עקיבא היא, דאמר
המזיק והניזק
שותפין נינהו
בשור המזיק, ויש לניזק חלק בגופו של השור, ולא רק שעבוד בעלמא.
משום כך נקטה המשנה "שניהם חייבים", כדי לומר, שהמזיק חייב לשלם רק בזמן ששני השוורים שלו קיימים.
וטעמא דאיתנהו לתרוייהו, דלא מצי
המזיק
מדחי ליה,
המזיק אינו יכול לומר השור שהזיקך אינו קיים, שממה נפשך, אחד משני אלו בוודאי הזיקו, ועליו לשלם מאחד מהם.
אבל
אם
ליתנהו לתרוייהו,
כגון שאחד מהם מת,
מצי אמר ליה
המזיק לניזק,
זיל אייתי ראיה דהאי תורא אזקך, ואשלם לך,
וכל זמן שאין לניזק ראיה המזיק אינו חייב לשלם לו, שיתכן שהשור המת הוא זה שנשתעבד לניזק
.
ולפיכך נאמר במשנה "שניהם חייבים", ללמד שאם שניהם קיימים, גובה מאחד מהם, אבל אם אחד מת, על הניזק להוכיח שהשור החי הוא הנוגח ואם לא יביא ראיה, המזיק פטור.
הדרן עלך פרק המניח
--- title: "חברותא - בבא קמא — פרק רביעי - שור שנגח ד' וה'" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02357.html#HtmpReportNum0003L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0003L5" --- פרק רביעי - שור שנגח ד' וה'
Оригинал главы פרק רביעי - שור שנגח ד' וה'
מתניתין:
שור
תם, המשלם חצי נזק, ואינו משלם אותו אלא מגופו -
שנגח ארבעה וחמשה שוורים זה אחר זה
, כיצד יגבו הניזקין מן השור?
ישלם
תחילה
לאחרון שבהם
את חצי נזקו מגופו של השור המזיק, ואפילו אם ערך חצי נזקו שוה את כל השור, ולא נותר לניזקים שלפניו לגבות מאומה -
ואם יש בו
בשור המזיק -
מותר
, שהיה ערך השור המזיק יותר מערך חצי הנזק האחרון,
יחזיר
, ישלם מאותו מותר
ל
ניזק
שלפניו
[הניזק שלפני אחרון הניזקים] את חצי נזקו.
ואם
אחר תשלום שני זה, עדיין
יש בו
בשור המזיק
מותר, יחזיר
[ישלם]
ל
ניזק
שלפני פניו
את חצי נזקו, ואם יש בו עוד מותר ישלם לניזק הקודם -
והאחרון אחרון
לנזק
נשכר
. שהוא גובה תחילה את חצי נזקו מבלי להתחשב בנזקיהם של הקודמים לו, והם גובים רק מן המותר, וכן זה שלפני האחרון גובה תחילה, וכן הלאה.
דברי רבי מאיר
, ובגמרא יתבאר טעמו.
רבי שמעון אומר: שור שוה מאתים שנגח לשור שוה מאתים, ואין הנבלה יפה כלום
, שערך הנזק הוא מאתים:
זה
הניזק,
נוטל
מיד בשעת הנזק - כדעת רבי עקיבא ש"יוחלט השור" -
מנה
מן השור המזיק שהוא כערך חצי נזקו.
וזה
המזיק -
נוטל מנה
. כלומר, מעתה שותפים הם בשור, לזה יש בו ערך מנה, ולזה יש בו ערך מנה.
ואם
חזר
שור זה, שהוא של שניהם בשותפות בערך שוה,
ונגח שור אחר שוה מאתים
, ושיעור התשלום הוא מאה זוז:
הניזק
האחרון נוטל מנה
שהוא חצי נזקו; והפסד זה מוטל על בעלי השור כפי הערך שיש לכל אחד מהם בשור, ולפיכך:
ושלפניו
, כלומר, הניזק הקודם, יחד עם הבעלים הראשון,
זה נוטל חמשים זוז, וזה נוטל חמשים זוז
. כי הפסד הנזק מוטל על שניהם בשוה, כי שניהם בעליו של השור הנזיק, בשוה.
ואם
חזר ונגח
שור זה, שמחציתו של הניזק השני, ובמחציתו שותפים הניזק הראשון והבעלים,
שור אחר
, ה
שוה מאתים
, ואין הנבילה יפה כלום, ונמצא שיעור התשלום מאה זוז:
הניזק
האחרון נוטל מנה
מן השור, שהוא חצי נזקו. ובהפסד זה נושא הניזק הקודם, שהוא שותף בחצי השור, בחצי מתשלום הנזק. ואילו הניזק הקודם לו והבעלים, שכל אחד מהם יש לו חלק יחסי של רבע השור, נושאים כל אחד מהם ברבע מהתשלום. ולפיכך:
ו
הניזק
שלפניו
נוטל
חמשים זוז
, ונמצא שהפסיד חצי מן התשלום שקיבל.
ושנים הראשונים
[הניזק הראשון והבעלים], נוטלים כל אחד
דינר זהב
, שהוא שוה עשרים וחמשה זוז, ונמצא שהפסידו עתה כל אחד מהם רבע מן התשלום.
גמרא:
שנינו במשנה: שור שנגח ארבעה וחמשה שוורים זה אחר זה, ישלם לאחרון שבהם, ואם יש בו מותר יחזיר לשלפניו. והאחרון אחרון נשכר, דברי רבי מאיר:
ומקשינן עלה:
מתניתין מני?
כדעת מי סובר רבי מאיר?
שהרי דבריו הם
דלא כרבי ישמעאל
הסובר "יושם השור", והניזק הוא רק בגדר בעל חוב, ויש לו שעבוד בלבד על השור עד שיגבוהו בית הדין.
ו
אף
דלא כרבי עקיבא
הסובר "יוחלט השור", ונעשה הוא מיד בשעת הנזק בעלים על השור כפי ערך חצי נזקו!?
שהרי,
אי כרבי ישמעאל, דאמר
כל הניזקין על ידי השור רק בגדר "
בעלי חובות
"
נינהו
לגבות מן השור, אך לא זכו בשור מידית מאומה, הרי הם אינם צריכים לשאת בתשלום הנזק שלאחריהם, כי הרי השור אינו שלהם. ואם כן, כיצד אמרת כי
האי "אחרון אחרון נשכר
"!? וכי הדין הוא שאחרון אחרון נשכר? והרי "
ראשון ראשון נשכר
",
מיבעי ליה
לתנא למימר! והיינו שהיה לנו לומר, גובה הראשון, ואם יש בו מותר גובה השני, וכן הלאה!?
שהרי יש לנו לדון דין זה כשאר בעלי חובות הבאים לגבות את חובם, שהראשון לחוב קודם לגביה, נמצא הראשון ראשון נשכר. ו
אי כרבי עקיבא, דאמר תורא דשותפי הוא
, וחייב כל אחד לשאת בתשלום הנזק כפי חלקו היחסי בשור, שהרי גם שלו הוא, וחייב בנזקו, אם כן:
Translation
And here too the Gemara resolves:
He is fit to collect, but has nothing.
The Gemara raises a question from an explicit beraita:
But wasn’t it taught:
If the injured party did not bring proof,
he collects the lesser amount from the muad and the greater amount from the tam;
thus, even without proof, he has the right to receive at least the amount admitted by the one who caused the damage, and we do not say, “He is fit to collect, but has nothing.”
If so, the Gemara’s difficulty concerning Rabba bar Natan returns. He said that if one claimed wheat from another and the latter admitted owing him barley, he is exempt even from the value of the barley, whereas the beraita indicates that he must pay at least the value of the barley?
The Gemara answers: Actually, if the injured party did not bring proof, he collects nothing, because when one claims wheat from another and the latter admits owing him barley, he is exempt even from the value of the barley. Here too, the injured party admitted that the tam did not gore the larger ox, while, on the other hand, he did not bring proof that the muad gored the larger ox; therefore, he receives nothing.
And the beraita is speaking of
a case where he seized the property.
We learned in the Mishna:
If both belonged to one person, both are liable.
Rava of Parzika said to Rav Ashi: Infer from this:
It is explicit in our Mishna that when a person owns two
tam oxen that caused damage,
one of them damaged another person’s ox, but it is unknown which one caused the damage, and the law concerning a tam ox that causes damage is that collection is made from its body.
Thus, when the injured party comes to collect,
if he wishes, he collects from this one; if he wishes, he collects from that one,
as is implied by the wording “both are liable”: both are encumbered to him.
The practical consequence is that if one of them is lost, he can collect from the body of the other.
Rav Ashi rejected this: There is no proof from the Mishna, because
what are we dealing with here? With
two oxen
that were muad,
and the law of a muad is to pay from the superior assets. Consequently, both are encumbered for collection of the damages, just as the other assets are encumbered for payment of the damages. In the case of tam oxen, however, one collects only from the body of the animal that caused the damage, and he cannot collect from whichever one he wishes.
Rava of Parzika objected:
If they were muad oxen, say the latter clause:
Two oxen pursued one ox,
and one was large and one was small. The injured party says:
Your
large ox caused the damage
to my ox,
and the one who caused the damage says: No; rather,
your
small ox caused the damage
to your ox.
The burden of proof rests upon the claimant,
and if he does not bring proof, the injured party collects half his damage from the body of the small ox.
And
if
we say that the Mishna is speaking
of muad oxen, what difference does it make to him
to the injured party whether the large one damaged him or the small one? He does not collect at all from the body of the ox that caused the damage, and even if the small one damaged him,
ultimately
the one who caused the damage
must pay the value of a superior ox,
as is the law concerning the owner of a muad ox that caused damage?
It follows that the Mishna is speaking of tam oxen, and the Gemara’s inference from the wording “both are liable” returns: In the case of two tam oxen that caused damage, if he wishes, he collects from this one, and if he wishes, he collects from that one.
He said to him,
Rav Ashi: It is true that the latter clause speaks of tam oxen, but there is still no proof from the first clause for your position, since it is possible to say that the
latter clause
speaks
of tam oxen, while the first clause speaks of muad oxen.
Rav Aha the Elder said to Rav Ashi: If
we interpret the first clause
as referring to muad oxen,
how should the wording “both
are liable”
be understood? The obligation does not rest upon the oxen; if so,
it should have said, “the person is liable,”
instead.
Furthermore,
there is another difficulty:
What is the significance of “both”?
Was it not sufficient to say merely, “they are liable”? The Gemara interprets the Mishna differently:
Rather, in fact,
the entire Mishna speaks
of tam oxen.
And
the reason it says “both are liable” is that our Mishna is the view of
Rabbi Akiva, who says
that the one who caused the damage and the injured party
are partners
in the ox that caused the damage, so the injured party has a share in the ox’s body, and not merely a lien upon it.
For this reason, the Mishna states “both are liable,” to say that the one who caused the damage is liable to pay only while both of his oxen exist.
And the reason is that both of them are present, so that he cannot
the one who caused the damage
repel him,
meaning, the one who caused the damage cannot say: The ox that damaged you no longer exists. In any event, one of these two certainly damaged him, and he must pay from one of them.
But
if
both of them are not present,
for example, one of them died,
he can say to him
the one who caused the damage to the injured party:
Go and bring proof that this ox damaged you, and I will pay you,
and as long as the injured party has no proof, the one who caused the damage is not liable to pay him, since it is possible that the ox that died was the one encumbered to the injured party.
Accordingly, the Mishna says “both are liable,” teaching that if both remain, he collects from one of them; but if one died, the injured party must prove that the living ox is the one that gored, and if he does not bring proof, the one who caused the damage is exempt.
We shall return to you, chapter “The One Who Places.”
from the ox, which is his half-damage. In this loss, the previous injured party, who is a partner in half the ox, bears half the damage payment. But the injured party before him and the owners, each of whom has a proportional share of one quarter of the ox, each bears one quarter of the payment. Therefore: