Text version of this daf: original and translation
Avodah Zarah 36b (לו:) — the Talmud in English
Avodah Zarah 36b (עבודה זרה לו:): נאמר: [מלאכי ג ט] "במארה אתם נארים ואותי אתם קובעים הגוי כולו" [פירוש, מקבלים אתם עליכם גזירה ב"ארור" לפרוש מאיזה דבר, ואחר כך, מחמת שאין אתם יכולים לעמוד בה, "אותי…
Original text — Avodah Zarah 36b (לו:)
נאמר: [מלאכי ג ט]
"במארה אתם נארים ואותי אתם קובעים הגוי כולו"
[פירוש, מקבלים אתם עליכם גזירה ב"ארור" לפרוש מאיזה דבר, ואחר כך, מחמת שאין אתם יכולים לעמוד בה, "אותי אתם קובעים", גוזלים אותי, בכך שאינכם עומדים בגזירה זו אלא נהנים שוב מן הארורים. ]
ולכן,
אי איכא
אם ישנה גזירה שעומד בה ה
'גוי כולו', אין!
אכן גזירה זו קיימת. אך
אי
אם
לא
עומד כל העם בגזירה זו,
לא
מתקיימת הגזירה!
ודנה הגמרא בדברים שהובאו לעיל בענין גזירת שמונה עשרה דבר:
גופא, אמר באלי, אמר
בשם
אבימי נותאה, משמיה דרב
:
פיתן, ושמנן, יינן, ובנותיהן
של גוים -
כולן
אסורים
מ
גזירת
שמונה עשר דבר הן.
שואלת הגמרא: גזירת "
בנותיהן", מאי היא?
אמר רב נחמן בר יצחק: גזרו על בנותיהן
שיהיה להם דין טומאת
נידות מעריסותן,
כבר מהיותן קטנות השוכבות בעריסה.
וגניבא משמיה דרב אמר: כולן
כל הגזירות ואף גזירת בנותיהן,
משום עבודת כוכבים גזרו בהן.
דכי אתא
כאשר בא
רב אחא בר אדא, אמר רבי יצחק: גזרו על פיתן משום
שלא יבואו על ידי אכילת הפת לשתית
שמנן.
ותמהה הגמרא:
מאי אולמיה
, במה גדול כוחו
דשמן מפת,
שעל הפת יש לגזור משום השמן?
ומבארת הגמרא:
אלא,
כך היתה הגזירה. גזרו
על פיתן, ו
כן על
שמנן, משום
שלא יבואו לידי שתית
יינן.
ועל יינן
גזרו
משום
שעל ידי שתיתו עלולים להגיע לחטוא עם
בנותיהן
, לפי שהיין בוער באדם, ומביאו לידי חטא בבנותיהם.
ועל בנותיהן
גזרו טומאה,
משום
, שלא יבואו על ידן לידי
דבר אחר,
עבודה זרה.
ועל דבר אחר
נוסף, שלא הוזכר כאן, גזרו
משום דבר אחר
. כלומר משום טעם אחר. ויבואר להלן בגמרא.
שואלת הגמרא: והרי איסור
בנותיהן
של הגויים, מ
דאורייתא היא. דכתיב
[דברים ז ג]
"לא תתחתן בם.
בתך לא תתן לבנו, ובתו לא תיקח לבנך"? ומיישבת: האיסור מ
דאורייתא,
נאמר רק על
שבע אומות. אבל
על
שאר
בנותיהן ובניהן של
עובדי כוכבים, לא
נאמר איסור זה.
ואתו
ובאו
אינהו
אלו תלמידי שמאי והלל,
וגזור אפילו
על חיתון על בנים ובנות
דשאר עובדי כוכבים.
שואלת הגמרא:
ולרבי שמעון בן יוחי דאמר
שהפסוק [דברים ז ד]
"כי יסיר את בנך מאחרי"
בא
לרבות
בכלל איסור החיתון את
כל המסירות,
דהיינו את כל אלו שמסירים את ישראל מה' על ידי החיתון עם עובדי כוכבים, אם כן לדעתו, כל חיתון עם כל אומות הגוים אסור מן התורה,
מאי איכא למימר
, למה לפיו הוצרכו חכמים "לגזור" על בנותיהם?
מיישבת הגמרא:
אלא,
איסור החיתון
מדאורייתא
עם גוי נאמר רק על
אישות
הנעשית
דרך חתנות.
ואתו,
ובאו
אינהו
אלו החכמים,
גזור
וגזרו איסור
אפילו
על מעשה אישות עמו הנעשית שלא בדרך חיתון, אלא בביאה
דרך זנות.
אך תמהה הגמרא: ביאה דרך
זנות, נמי,
גם עליה
בבית דינו של שם גזרו
, לאסור ביאה של גוי אפילו בלי חיתון!
דכתיב
[בראשית לח כד]
"ויאמר יהודה, הוציאוה ותשרף"
. ומשמע מכך, שכבר אז היתה אסורה זנות עם גוי שלא דרך אישות, ולפיכך חייבה יהודה מיתה!?
ולכן חוזרת בה הגמרא, ואומרת:
אלא,
איסור זנות לבת ישראל עם גוי מ
דאורייתא,
נאמר רק לגבי
עובד כוכבים הבא על בת ישראל, ד
יש חשש שמא
משכה בתריה,
תימשך אחריו לעבודה זרה [ומשום כך חייב יהודה את תמר מיתה].
אבל,
על
ישראל הבא על העובדת כוכבים, לא
אסרה תורה.
ואתו אינהו,
ובאו אלו, תלמידי שמאי והלל, ו
גזור
כי
אפילו ישראל הבא על העובדת כוכבים
, אסור!
שואלת הגמרא: הרי איסורו של ישראל
הבא על העובדת כוכבים, הלכה למשה מסיני היא?!
דאמר מר: הבועל ארמית
[גויה],
קנאין,
בני אדם המקנאים קנאתו של מקום
פוגעין בו
ונוקמים נקמת הקב"ה, וממיתין אותו בשעת בעילה [לפי שאינו חייב מיתת בית דין].
אלא
, מבארת הגמרא: האיסור לבוא על גויה מ
דאורייתא,
הוא רק כאשר נעשה הדבר
בפרהסיא,
וכמעשה שהיה
בזמרי בן סלוא וכזבי בת צור.
ואתו אינהו,
ובאו אלו, תלמידי שמאי והלל, ו
גזור
ש
אפילו בצינעא
אסורה ביאה על הגויה.
ועדיין קשה: הרי אף ביאה על הגויה
בצינעא, נמי
גם דבר זה
בית דינו של חשמונאי גזרו,
ולא תלמידי שמאי והלל דלעיל.
דכי אתא רב דימי
כאשר בא רב דימי מארץ ישראל לבבל,
אמר: בית דין של חשמונאי גזרו
כי
ישראל הבא על העובדת כוכבים חייב
משום נשג"א
[נדה, שפחה, גויה, ואשת איש].
וטעם הגזירה, כך הוא:
נדה - אף שאין דם הגויה מטמא, מכל מקום גזרו עליה דין נדה. לפי שישראל הרגיל בנדה גויה, עשוי לבוא מחמת הרגל זה על נדה ישראלית, שאיסורה בכרת.
שפחה - לפי שעל ידי ביאתו לגויה, עשוי הוא לינשא לשפחה האסורה משום "ולא יהיה קדש", ולכן גזרו עליה דין שפחה. גויה - גזרו עליו שחייב כאילו נשאה ובא עליה דרך אישות. לפי שעל ידי ביאתה, עשוי הוא לינשא לגויה. ועובר על "לא תתחתן".
אשת איש - גזרו שהבא על גויה נשואה, יהיה חייב משום אשת איש, לפי שמחמת ביאתו על גויה בעולת בעל, עשוי הוא לבוא על ישראלית אשת איש. ולכן גזרו עליה דין זה.
ואילו
כי אתא
כאשר בא
רבין, אמר
: גדר החיוב שחייבו חכמים את הבא על הגויה, הוא
משום נשג"ז.
ראשי תיבות - נדה, שפחה, גויה, זונה [שאם הוא כהן, נידון כאילו בא על זונה האסורה לו ].
ואם כן, רואים אנו כי גויה כבר אסורה מכל הטעמים הללו, ולא חכמים אסרוה?
אלא, מבארת הגמרא: אכן לא גזרו חכמים איסור על ביאת הגויה.
כי גזרו בית דינו של חשמונאי,
אסרו רק
ביאה, אבל ייחוד
עם הגויה,
לא
אסרו.
ואתו אינהו,
ובאו אלו תלמידי שמאי והלל, ו
גזור
לאסור
אפילו
על
ייחוד
עם הגויה.
ודוחה הגמרא אף ביאור זה: הרי איסור
ייחוד
עם הגויה,
נמי
אף זאת לא גזרו חכמים, אלא
בית דינו של דוד גזרו.
דאמר רב יהודה: באותה שעה,
לאחר מעשה אמנון ותמר,
גזרו על הייחוד?!
ואם כן, לא תלמידי שמאי והלל גזרו זאת?
מיישבת הגמרא:
אמרי
לתרץ,
התם
, הגזירה שנגזרה שם, הינה לאסור
ייחוד דבת ישראל. אבל ייחוד
[עם]
דעובדת כוכבים, לא
גזרו.
ואתו אינהו,
ובאו אלו תלמידי שמאי והלל, ו
גזרו
איסור
אפילו אייחוד דעובדת כוכבים.
אך תמהה הגמרא: הרי איסור
ייחוד דבת ישראל
-
דאורייתא היא?!
דאמר רבי יוחנן משום
בשם
רבי שמעון בן יהוצדק, רמז
לאיסור ייחוד מן התורה,
מנין?
שנאמר [דברים יג ב]
"כי יסיתך אחיך בן אמך",
ומדוע מדבר הכתוב דוקא על "אחיך בן אמך"?
וכי
רק אח שהוא
בן
של
אם, מסית,
ואילו אח שהוא
בן
של
אב, אינו מסית?
אלא,
משמיעה התורה כאן [בעקיפין] דין נוסף, כי רק
בן
מותר לו להיות
מתייחד עם אמו
[ולכן משוייך הוא בפסוק לאמו],
ואין אדם אחר מתייחד עם כל עריות שבתורה.
ואם כן, רואים אנו כי ייחוד אסרה התורה, ולא בית דינו של דוד?
מיישבת הגמרא: איסור
ייחוד
מ
דאורייתא
נאמר רק על ייחוד
דאשת איש. ואתא
ובא
דוד וגזר אפילו אייחוד דפנויה,
שאינה נשואה.
ואתו תלמידי בית שמאי ובית הלל, וגזור אפילו אייחוד דעובדת כוכבים!
ומיושבים בכך דברי הגמרא לעיל, שאסרו על בנותיהם משום דבר אחר. והיינו שאסרו ייחוד עם בנותיהם, כדי שלא יבואו לידי עבודה זרה.
ובסופה של אותה מימרא, מוסיפה הגמרא 'וגזרו על דבר אחר משום דבר אחר'.
ודנה הגמרא:
מאי,
מה פירוש הדבר כי גזרו
על דבר אחר משום דבר אחר,
ומהו דבר זה?
אמר רב נחמן בר יצחק: גזרו על תינוק עובד כוכבים שיטמא בזיבה,
שעל אף שלא ראה טומאה, הוא יהיה טמא בטומאת זב, כדי
שלא יהא תינוק ישראל
נמצא ו
רגיל אצלו במשכב זכור.
דאמר רבי זירא: צער
טורח
גדול היה לי
בשאלה דלהלן, ושאלתי זאת
אצל רבי אסי, ורבי אסי
שאל זאת
אצל רבי יוחנן, ורבי יוחנן
שאל
אצל רבי ינאי, ורבי ינאי אצל רבי נתן בן עמרם, ורבי נתן בן עמרם אצל רבי,
וכך היתה השאלה:
תינוק עובד כוכבים, מאימתי מטמא בזיבה?
ואמר לי
רבי, כי התינוק מטמא כבר בעודו
בן יומו.
וכשבאתי אצל רבי חייא, אמר לי
: רק על
בן ט' שנים ויום אחד
גזרו שיטמא בזיבה.
וכשבאתי והרציתי דברי
אלו
לפני רבי, אמר לי
-
הנח דברי, ואחוז דברי רבי חייא.
Translation
a prohibition
Ravin
If so, we see that a gentile woman was already prohibited for all these reasons, and it was not the Sages who prohibited her intercourse?
Rather, the Gemara explains: Indeed, the Sages did not decree a prohibition against intercourse with a gentile woman.
For the court of the Hasmonean,
prohibited only
intercourse, but seclusion
with a gentile woman
they did not
prohibit.
And they came,
and these were the disciples of Shammai and Hillel, and they
decreed
to prohibit
even
the
seclusion
with a gentile woman.
The Gemara rejects this explanation as well: Surely the prohibition against
seclusion
with a gentile woman
also
was not decreed by the Sages; rather,
the court of David decreed it.
For Rav Yehuda said: At that time,
after the incident of Amnon and Tamar,
did they decree against seclusion?!
If so, it was not the disciples of Shammai and Hillel who decreed this?
The Gemara answers:
They said
to resolve this:
There,
the decree issued there was to prohibit
seclusion with a Jewish woman. But seclusion
with
a gentile woman, they did not
decree.
And they came,
and these were the disciples of Shammai and Hillel, and they
decreed
a prohibition
even against seclusion with a gentile woman.
But the Gemara raises a difficulty: Surely the prohibition against
seclusion with a Jewish woman
is by Torah law?!
For Rabbi Yohanan said in the name of
Rabbi Shimon ben Yehotzadak:
What is an allusion
to the prohibition against seclusion from the Torah?
From where is it derived?
As it is stated [Deuteronomy 13:2
“If your brother, the son of your mother, entices you,”
and why does the verse specifically speak of “your brother, the son of your mother”?
Does
only a brother who is
the son
of a
mother
entice, whereas a brother who is
the son
of a
father does not entice?
Rather,
the Torah is indirectly teaching an additional law here: only a
son
may
seclude himself with his mother
[and therefore he is identified in the verse through his mother],
but no other person may seclude himself with any of the forbidden relations in the Torah.
If so, we see that the Torah prohibited seclusion, and it was not the court of David?
The Gemara answers: The prohibition of
seclusion
by
Torah law
was stated only with regard to seclusion
with a married woman. And
David came
and decreed even against seclusion with an unmarried woman,
who is not married.
And the disciples of the House of Shammai and the House of Hillel came and decreed even against seclusion with a gentile woman!
This thus resolves the words of the Gemara above, that they prohibited their daughters because of another matter. That is, they prohibited seclusion with their daughters, so that they would not come to idolatry.
And at the conclusion of that statement, the Gemara adds: “And they decreed concerning another matter because of another matter.”
The Gemara discusses this:
What
is the meaning of the statement that they decreed
concerning another matter because of another matter,
and what is this matter?
Rav Naḥman bar Yitzḥak said: They decreed that a gentile infant should become ritually impure with the impurity of a zav,
so that despite not having experienced a discharge of ritual impurity, he would be impure with the impurity of a zav, in order
that a Jewish infant should not
be found
and
become accustomed to being with him in male homosexual intercourse.
For Rabbi Zeira said: Great
trouble
I had
with the following question, and I asked it
of Rabbi Asi, and Rabbi Asi
asked it
of Rabbi Yohanan, and Rabbi Yohanan
asked
of Rabbi Yannai, and Rabbi Yannai of Rabbi Natan ben Amram, and Rabbi Natan ben Amram of Rabbi,
and this was the question:
A gentile infant—from when does he become ritually impure with the impurity of a zav?
And Rabbi
said to me that the infant becomes impure already when he is
one day old.
And when I came to Rabbi Hiyya, he said to me:
Only with regard to
a boy who is nine years and one day old
did they decree that he should become impure with the impurity of a zav.
And when I came and presented these words
to
Rabbi, he said to me:
Set aside Rabbi’s words, and hold by the words of Rabbi Hiyya.