Text version of this daf: original and translation
Zevachim 28b (כח:) — the Talmud in English
Zevachim 28b (זבחים כח:): אלא יש לנו לומר, אם פסוק זה שבפרשת קדושים אינו ענין ל מחשבת " חוץ לזמנו ", שכבר אמור דינה בפרשת צו, תנהו לענין מחשבת " חוץ למקומו ". ואין לומר שבא הפסוק לפסול את הנותר ממש…
Original text — Zevachim 28b (כח:)
אלא יש לנו לומר,
אם
פסוק זה שבפרשת קדושים
אינו ענין ל
מחשבת "
חוץ לזמנו
", שכבר אמור דינה בפרשת צו,
תנהו לענין
מחשבת "
חוץ למקומו
". ואין לומר שבא הפסוק לפסול את הנותר ממש כפי שהוא פשוטו של מקרא, שהרי אין סברא שאחר שהוכשר הקרבן יחזור ויפסל, ובהכרח בא הפסוק לפסול את המחשב בשעת עבודה.
ונמצא, שהפסוק בפרשת צו בא כולו להורות על מחשבת "חוץ לזמנו", אשר האוכל מן הקרבן שנפסל מחמתה חייב כרת. ואילו הפסוק שבפרשת קדושים בא להורות על פסול מחמת מחשבת "חוץ למקומו", ובזה אין חיוב כרת.
ואמנם אף בפרשת שמיני נאמר "ואכליו עונו ישא, ונכרתה הנפש ההיא מעמיה", אלא שזה נכתב על האוכל נותר ממש ולא על האוכל בשר שנפסל במחשבת "חוץ למקומו". ובכדי שלא תאמר שמשמעות הפסוק היא בין על נותר ממש ובין על בשר הנפסל מחמת מחשבה, לכך,
ומיעט רחמנא
מעונש כרת
גבי נותר
את האוכל בשר הנפסל במחשבה, באומרו "
ואוכליו עונו ישא
", ולא כתב "האוכל עונו ישא", להשמיעך בזה שרק על אחד משני אלו הכתובים בפרשה חייב כרת,
למעוטי
"
חוץ למקומו
".
ומקשינן:
ואימא
להיפך, "
ואוכליו עונו ישא
",
זהו
האוכל קרבן הנפסל במחשבת "
חוץ למקומו
" שענוש כרת.
ו
מה שנאמר "ואוכליו" ולא נאמר "ואוכלו" המלמד שרק אחד ענוש כרת ולא שניהם, בא
למעוטי
את האוכל בשר
נותר מכרת!?
ומתרצינן:
מסתברא, נותר הוה ליה לאוקמי בכרת
, כדי
למגמר
ממנו בגזירה שוה
עון
-
עון ל
"
חוץ לזמנו
" האמור בפרשת צו, שבו לא נאמר כרת אלא "עונו ישא", וללמדנו, כשם שנשיאות עון האמורה בפרשת קדושים ענינה הוא עונש כרת, שהרי במפורש נאמר כאן "ונכרתה הנפש ההיא", כך נשיאות עון האמורה בפרשת צו, ענינה הוא עונש כרת.
וגזירה שוה זו שייכת רק אם נאמר שהעונש כרת האמור בפרשת קדושים נאמר על אכילת נותר, כיון
דדמי
קרבן שנפסל במחשבת חוץ לזמנו
ליה
לנותר
בז
"
ב
.
[
ז
' היינו
ז
מן, ששניהם נפסלו על ידי "זמן" - הנותר נפסל על ידי זמן ממש, שעבר זמנו, ו"חוץ לזמנו" נפסל על ידי מחשבת הזמן.
ב
' היינו
ב
מה, ששני פסולים אלו, של נותר ושל חוץ לזמנו, נהגו אף בקרבנות שהוקרבו בבמת יחיד], ומה שאין כן קרבן הנפסל במחשבת "חוץ למקומו", שאינו דומה לנותר בז"ב, שהרי אין הוא נוהג בבמת יחיד, ואין ענינו תלוי בזמן].
ולכן, אילו היינו מעמידים את הפסוק של "ונכרתה" האמור בפרשת קדושים על "חוץ למקומו", לא היה לנו ללמוד משם כרת על "חוץ לזמנו", כי היה לנו ללמוד את "חוץ לזמנו" בגזירה שוה אחרת של "עון - עון" מ"טומאת בשר", שאף היא נאמרה בלשון "עון", שנאמר בפרשת הציץ "ונשא אהרן את עון הקדשים", ללמד שהציץ מכפר על טהור שאכל בשר קודש טמא. ועון זה אין בו עונש כרת אלא עבירת לאו בלבד. ואם היינו לומדים משם, הרי אף ב"חוץ לזמנו" היה הדין שאין ענוש כרת אלא לאו בלבד. ובכדי שנעדיף ללמוד את "חוץ לזמנו" מפרשת קדושים דווקא ללמד שיש בו כרת, יש לנו להעמיד הפסוק שם ב"נותר" הדומה ל"חוץ לזמנו" בז"ב, ואז יהיה עדיף ללמוד "חוץ לזמנו" מ"נותר" הדומה לו, ולא מ"טומאת בשר", שאינה דומה לו כלל.
ומקשינן: אם הטעם להעמיד את הכרת שבפרשת קדושים בנותר הוא בכדי ללמוד את חוץ לזמנו מפרשה זו ולא מטומאת בשר, כי אז
אדרבה, חוץ למקומו הוה ליה לאוקמי בכרת
, ו
למגמר
ממנו בגזירה שוה של "
עון
-
עון
"
לחוץ לזמנו דדמי ליה
לחוץ למקומו
במקד
"
ש
.
[
מ
' מחשבה, והיינו ששניהם פוסלים על ידי מחשבה,
ק
' קצת, והיינו שבשניהם אם פסל את מקצתו במחשבה נפסל כולו,
ד
' דם, והיינו ששניהם פוסלים על ידי מחשבות הנעשות בעת עבודת הדם,
ש
' שלישי, והיינו שבשניהם נאמר "שלישי" מיותר].
ומה שאין כן בטומאת בשר, שאיננה פסול מחשבה, וטומאת מקצת אינו פוסל את כולו, ופסול זה הינו אף לאחר שתמו עבודות הדם, ולא נאמר בה "שלישי" מיותר. וכיון שחוץ לזמנו דומה לחוץ למקומו בדברים אלו, הרי שיש להעדיף ללומדו משם, ולא מטומאת בשר שאינו דומה לה.
אלא, אמר רבי יוחנן
: מה שהעמדנו את הכרת שבפרשת קדושים על נותר ולא על חוץ למקומו הוא משום ש
תני זבדי בר לוי: אתיא
גזירה שוה "
קודש
-
קודש
" ללמדנו כי מה שנאמר שם "ואוכליו עונו ישא" על נותר הוא נאמר, וכך דורשים:
כתיב הכא
בפרשת קדושים "ואוכליו עונו ישא,
כי את קדש ה
'
חילל, ונכרתה
הנפש ההיא מעמיה",
וכתיב התם
"
ושרפת את הנותר באש
לא יאכל כי קדש הוא",
מה להלן
מדובר בקדש שהוא
נותר, אף כאן
מדובר בקדש שהוא
נותר
, הרי שלמדנו שקדש האמור בפרשת קדושים לגבי כרת מדבר בנותר.
ואל תאמר שהפסוק בפרשת קדושים עוסק בין בחוץ למקומו ובין בנותר, שהרי
ומיעט רחמנא
באותו פסוק
גבי נותר
בכותבו "
ואוכליו עונו ישא
" ולא כתב "ואוכלו"
למעוטי חוץ למקומו מכרת
.
ומקשינן:
ומאי חזית דקרא אריכא
שבפרשת צו להעמידו
בחוץ לזמנו
, לומר שבחוץ לזמנו יש כרת משום הגזירה שוה של "עון - עון",
ו
אילו את הפסוק "ואם האכל יאכל ביום ה
שלישי
פיגול הוא ואוכליו עונו ישא", שהוא הקרא זוטא
דפרשת קדושים תהיו
, העמדת ב
חוץ למקומו
, לומר שאין בחוץ למקומו כרת משום המיעוט של "ואוכליו"?
איפוך אנא
, ונעמיד את הפסוק שבפרשת צו על חוץ למקומו, ואת הפסוק שבפרשת קדושים על חוץ לזמנו , ויהיה הדין שבחוץ למקומו חייב כרת על אכילתו משום גזירה שוה של "עון - עון", ובחוץ לזמנו לא יהא חייב כרת על אכילתו משום המיעוט של "ואוכליו"!?
ומתרצינן:
מסתברא
להעמיד את הקרא
אריכא
שבפרשת צו
בחוץ לזמנו
, כיון שבפסוק זה לא נאמר כרת אלא מבקשים אנו ללמוד בו כרת על ידי
דגמר
גזירה שוה של "
עון
-
עון
"
מנותר
, וכיון
דדמי ליה
חוץ לזמנו לנותר
בז
"
ב
עדיף להעמיד זה בחוץ לזמנו ולא בחוץ למקומו שאינו דומה לנותר בדבר זה.
ומקשינן: מאחר שחוץ לזמנו דומה לנותר יותר מאשר חוץ למקומו, הרי ש
אדרבה
, יש להעמיד את הקרא
אריכא
שבפרשת צו
בחוץ למקומו, ו
את הקרא זוטא של "
שלישי
"
דקדושים תהיו
, שבו נאמר גם דין נותר,
בחוץ לזמנו
, כי
משום דדמי ליה
חוץ לזמנו לנותר בז"ב, והיה מקום לטעות וללמוד אותם זה מזה ולומר שכשם שהנותר בכרת כך גם דינו של חוץ לזמנו שיהיה בכרת, לכך
סמכיה
התורה את שניהם זה ליד זה,
וקא ממעט ליה
מ"ואוכליו ולא "ואוכלו", לומר, שאף על פי שדומים הם אין ללומדם זה מזה אלא דווקא הנותר בכרת ולא חוץ לזמנו!?
אלא, אמר רבא
: בין פסולו של חוץ למקומו ופטורו מכרת, ובין פסולו של חוץ לזמנו וחיובו בכרת,
כולהו
-
מקרא אריכא
שבפרשת
צו, אתיין
.
וכך יש לדרוש פסוק זה:
דכתיב
, "ואם
האכל יאכל
" -
בשתי אכילות הכתוב מדבר
. והיינו שתי מחשבות הפוסלות ולא אכילות ממש,
אחד
שחישב על
אכילת אדם
שתהיה למחר,
ואחד
שחישב על
אכילת מזבח
, היינו הקטרת האימורים שתהיה למחר, ובשניהם נעשה הקרבן פיגול.
"
מבשר זבח שלמיו
" - הקיש הכתוב זבחים לשלמים לומר לך,
מה שלמים
יש בהם
מפגלין
, והיינו עבודות הדם המתירות את הבשר, אשר המחשבה בעת עשייתן היא המפגלת,
ו
יש בהם
מתפגלין
, שהם הבשר והאימורים שנתפגלו כתוצאה ממחשבת הפסול שנעשתה בעבודה המתירתם,
אף כל
שיש בהם
מפגלין ומתפגלין
נוהג בהם דין פיגול, להוציא מנחות כאלו המוקטרות כליל ואינן נקמצות, שאין בהן שיריים שיהיו מתפגלין מחמת מחשבת הפסול שנעשתה בעת הקמיצה המתירתם.
"
שלישי
" -
זה חוץ לזמנו
.
"
לא ירצה
" - משמעו שהזריקה שהיא המרצה בכל קרבן, לא תהא מרצה בקרבן שחשב בו מחשבת פיגול, וללמדך שעד לזריקת הדם לא נקבע פיגול בקרבן אלא הוא תלוי ועומד, אם יזרק הדם על המזבח יחול הפיגול, ואם לא יזרק אלא ישפך בטל הפיגול. ודרשנו כן ממה שנאמר "לא ירצה" ש
כהרצאת
קרבן
כשר כן הרצאת פסול
-
ומה הרצאת
קרבן
כשר
אינו אלא
עד שיקריבו כל מתיריו
ולא מרצה לבעליו עד לאחר ארבע עבודות הדם המתירות שהזריקה היא האחרונה בהם,
אף הרצאת פסול
קביעת הפיגול בו אינה אלא
עד שיקריבו כל מתיריו
, ואין הקרבן נקבע בפיגול אלא לאחר כל ארבע עבודות הדם. [ולשון "מתיריו" ולשון "הרצאת פסול" בקרבן שנפסל אינו אלא לשון מושאלת, שהרי אין "הרצאה לפסול", וכן אין "מתיר" לקרבן שנפסל, אלא הכוונה לזריקת הדם, שהיא המרצה והמתירה בקרבן כשר, ובקרבן פסול מכונה הזריקה "מרצה לפיגולו"].
"
המקריב
" -
בהקרבה הוא נפסל
, דהיינו: מה שמחשב בו בשעת הקרבה מחשבת אכילה חוץ לזמנו הוא הפוסל בו,
ואינו נפסל
אם לא חישב דבר זה ורק
ב
פועל אכלו ביום ה
שלישי
, וכך נדרש הפסוק: "לא ירצה המקריב", לא תהא זריקת הדם מרצה אם הקריבו במחשבה על מנת לאוכלו חוץ לזמנו.
שמא תאמר, כי מה שנאמר "המקריב אותו" מתייחס להמשכו ויש לקוראו "המקריב אותו - לא יחשב" וללמד שהכהן המקריב אותו לא יחשב עוד בכהונה ויפסל מלכהן, אין לומר כן, שהרי נאמר "המקריב
אותו
לא יחשב" ולמדנו
בזבח הכתוב מדבר
שהוא נדון ב"לא יחשב",
ואינו מדבר בזובח
, שאין הכהן הזובח נפסל מלכהן כי אין הוא נדון ב"לא יחשב"!
Translation
because this verse does not state karet; rather, we seek to derive karet from it by means of
And since
And we challenge this: Since “outside its designated time” is more similar to leftover meat than “outside its designated place” is,
by writing “those who eat it,” rather than “one who eats it,” to say that although they are similar, one may not derive one from the other: specifically, leftover meat carries karet, but “outside its designated time” does not!?
the sacrificial portions on the following day. In both cases, the offering becomes piggul, an offering disqualified by an improper time-related intention.
is subject to the law of piggul. This excludes meal-offerings that are burned entirely and are not subject to removal of a handful, since they have no remainder that can become piggul because of the disqualifying intention formed during the removal of the handful, the service that permits them.
“It shall not be accepted”— its meaning is that the sprinkling, which is the acceptance for every offering, shall not effect acceptance for an offering concerning which he thought a thought of piggul. And this teaches you that until the sprinkling of the blood, piggul is not fixed in the offering, but remains pending: if the blood is sprinkled upon the altar, piggul takes effect; and if it is not sprinkled, but is poured out, piggul is nullified. And we derived this from what is stated, “it shall not be accepted,” that as the acceptance of a valid offering, so is the acceptance of an invalid offering—
and the offering is not definitively established as piggul until all four blood services have been completed. [The expressions “its permitting rites” and “the acceptance of a disqualified offering” are borrowed expressions when referring to an offering that has been disqualified. There is no “acceptance” that makes a disqualified offering acceptable, nor is there a “permitting element” for a disqualified offering. Rather, the reference is to the sprinkling of the blood, which is the act that makes an offering acceptable and permits it when the offering is fit; with regard to a disqualified offering, the sprinkling is called “making it acceptable for its piggul.”]
The one who offers" -
is disqualified through the offering,
that is: what one thinks about it at the time of the offering—a thought of eating outside its time—is what disqualifies it,
and it is not disqualified
if he did not think this and only
in
practice did he eat it on the
third day,
and thus the verse is expounded: “The one who offers shall not be accepted”: the sprinkling of the blood shall not render it acceptable if he offered it with the thought of eating it outside its time.
Perhaps you might say that what is stated, “the one who offers it,” refers to what follows it, and it should be read: “The one who offers it—it shall not be considered,” to teach that the priest who offers it shall no longer be counted in the priesthood and shall be disqualified from serving as a priest; this cannot be said, for it is stated: “The one who offers
it
shall not be considered,” and we learn:
the verse speaks of the sacrifice,
which is judged by “shall not be considered,”
and it does not speak of the one who offers the sacrifice,
for the priest who offers the sacrifice is not disqualified from serving as a priest, since he is not judged by “shall not be considered”!