Text version of this daf: original and translation
Zevachim 25b (כה:) — the Talmud in English
Zevachim 25b (זבחים כה:): אמר רב חסדא אמר רב ירמיה בר אבא: השוחט צריך שיתן ורידין שבצואר הבהמה וכן את שני סימניה הנשחטים לתוך הכלי שמקבל בו הדם, ובכך מקיים היטב דין קבלה מהפר ללא הפסק בין הכלי לפר…
Original text — Zevachim 25b (כה:)
אמר רב חסדא אמר רב ירמיה בר אבא: השוחט צריך שיתן
ורידין
שבצואר הבהמה וכן את שני סימניה הנשחטים
לתוך הכלי
שמקבל בו הדם, ובכך מקיים היטב דין קבלה מהפר ללא הפסק בין הכלי לפר. ואין הכוונה שיתן הורידין לתוך דפנות הכלי, שאי אפשר לעשות כן, אלא יתנם מעל הכלי כנגד אוירו ולא מצידו, כי האויר שמצדו מפסיק בין הפר לכלי, ואין כאן קבלה מהפר אלא מהאויר.
איתמר נמי: אמר רב אסי אמר רבי יוחנן: ורידין צריך שיראו
את
אויר
ה
כלי
, והיינו מה שאמרנו שיתנם מעל הכלי .
בעא מיניה רב אסי מרבי יוחנן
: אם
היה
הכהן
מקבל
את הדם במזרק,
ונפחתו שולי מזרק
, שנשברה תחתית המזרק
עד שלא
הספיק ל
הגיע
ה
דם לאויר
דפנות המזרק, והוא עדיין כנגד אוירו מלמעלה, וכיון שנשברה תחתית המזרק, נשפך הדם לרצפה,
מהו
דינו?
האם מצב הדם כשהוא ב
אויר
הכלי מלמעלה, אף על פי
שאין סופו לנוח
בכלי, שהרי קרקעיתו עתידה ליפול קודם שינוח הדם בתוכו,
כמונח
בכלי
דמי
, ונחשב שהתקבל הדם בכלי, ולאחר מכן נשפך הדם מהכלי לרצפה, וכשר.
או
שנאמר,
לא כמונח דמי
, ולא נחשב שהתקבל הדם בכלי, ונמצא שנשפך מצואר הבהמה הישר לרצפה, ופסול.
ובאופן שהגיע הדם לתוך אויר המזרק, ולא הספיק לנוח בקרקעיתו עד שנשברה, לא הסתפק רב אסי כיון שמשנכנס הדם בין דפנות המזרק, נחשב קבלה, ואין צריך שינוח בקרקעיתו.
אמר ליה
רבי יוחנן לרב אסי:
תניתוה
, שנינו את פתרון הבעיה הזאת בברייתא השנויה לגבי קידוש מי חטאת:
דתניא, אמרה תורה, שכדי לקדש "מי חטאת" [שמערבים בהם את אפר השריפה של פרה אדומה, ומזים אותם על טמאי מת לטהרם], יש לקבל "מים חיים אל כלי". והיינו, לקבל את מי המעיין, הנקראים "מים חיים", היישר ממקור נביעתם של המים אל כלי המיועד לקבל את המים לשם קידוש מי חטאת, ואם ישאב את המים או יקבלם בכלי שלא לשם קידוש מי חטאת, יפסלו המים.
ולכן,
חבית שמונחת תחת הזינוק
, צינור של מי מעיין, המקלח מים מגובה הר זקוף למרחוק, והחבית לא הונחה שם לשם קידוש מי חטאת, הרי
מים ש
באו
בתוכה
בין דפנותיה של החבית, אף שלא נחו בקרקעיתה,
ו
כן מים
שבחוצה לה
, שהגיעו כנגד אוירה מלמעלה,
פסולין
לקידוש מי חטאת, ולא יועיל לתת כלי אחר לתוכה או מעליה כדי לקבל את המים לשם קידוש מי חטאת.
כי מים אלו, כבר בעודם באויר נחשבים הם כמונחים בחבית, וכיון שהחבית לא הונחה שם לשם קידוש מי חטאת, הרי המים אינם נחשבים עוד כ"מים חיים", אלא הרי הם כמי שהונחו בחבית שלא לשם קידוש למי חטאת. ולכן, גם אם יתן עתה שם כלי אחר, או יאחזנו בידו לשם קבלת מי החטאת, פסולים המים, עקב היותם נחשבים כמי שהונחו בחבית שלא לשם קידוש.
ומכאן הוכיח רבי יוחנן שדבר הנמצא כנגד אויר הכלי מלמעלה, נחשב כמונח בכלי.
וממשיכה הברייתא: אבל, אם
צירף פיה
, הצמיד את פי החבית אל מתחת
לזינוק
, באופן שאין מרחק של אויר [בגובה הזינוק] המפסיק בין פיה שלמטה לזינוק שמעליה, הרי רק ה
מים ש
באו
בתוכה
, בתוך אויר דפנותיה,
פסולין
, כיון שכבר נתקבלו המים בתוכה שלא לשם קידוש מי חטאת.
ו
אולם, המים
שבחוצה לה
, שעדיין מצויים בתוך הזינוק עצמו, אף שהם כנגד אוירה מלמעלה,
כשרין
, כיון שעדיין לא יצאו המים ונפרדו מהזינוק, ואין הם מצויים תלושים באויר עד שנחשיבם כמונחים בחבית שתחתם.
ומקשינן:
האי מאי!?
איזו ראיה יש מברייתא זו לבעייתו של רב אסי? והרי הוא
בעי מיניה
מרבי יוחנן מה הדין ב
אויר שאין סופו לנוח
, כגון כשנפחתו שולי המזרק, שאז הדם שבאויר לא היה עתיד ואף לא ראוי לנוח במזרק, שהרי נתקלקל ולא היה ראוי לקבלה,
ו
אילו רבי יוחנן
קא פשט ליה
ממקרה של
אויר שסופו לנוח
, והיינו המקרה של חבית, שאמנם גם בזה סופם של המים שלא נחו בחבית, אבל יתכן להחשיבם כמונחים בחבית מחמת שראויין היו להיות מונחים בה, שהרי החבית היתה שלמה וראויה מצד עצמה לקבל את המים, אלמלא שזה קיבלם ומנע מהם ליכנס לתוכה.
ומתרצינן: רב אסי
תרתי קא בעי מיניה
: א. אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי או לא. ב.
אם תימצי לומר אויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי, אויר שסופו לנוח, מאי?
האם נחשב כמונח או לא, ורבי יוחנן הוכיח מהברייתא רק לגבי הבעיה השניה, שבחבית למדנו כי במקום שסופו לנוח, נחשב כמונח.
רב יוסף מתני
את הנידון בין רב אסי ורבי יוחנן
הכי
, כפי שאמרנו.
רב כהנא מתני
את דבריהם באופן שרב אסי לא שמע ברייתא זו של חבית, ומשום כך
חבית
שמונחת תחת הזינוק, מים שחוצה לה כנגד אוירה,
בעא מיניה
, מהו לקבלם לשם מי חטאת,
ופשט ליה
רבי יוחנן מברייתא זו של
חבית
, האומרת שפסולין.
ואילו
רבה מתני
את דבריהם בצורה שונה: רב אסי,
חבית בעא מיניה
כדברי רב כהנא,
ופשט ליה
רבי יוחנן, שיש לך ללמוד דבר זה מקבלת הדם ב
מזרק
.
שהרי וכי
אי אתה מודה במזרק, שאי אפשר לו
לקבל הדם
בלא זינוק
של הדם באויר שכנגד המזרק!? שאף אם שוחט כנגד אויר הכלי, באופן שמצמיד שפת הכלי למקום השחיטה, אין הדם יורד ממקום השחיטה לכלי אלא מקלח באויר מלמעלה לרוחב הכלי ואחר כך יורד לכלי, ונמצא שיורד מהאויר ולא ישירות מהפר, והרי אמרה תורה דם מהפר יקבלנו ולא מהאויר, אלא בהכרח אתה אומר, שמצב הדם באויר נחשב כמונח בכלי, ומכאן תלמד לגבי חבית, שאויר שסופו לנוח כמונח דמי, ופסולים המים למי חטאת.
תנן התם
במסכת פרה [ו ד]: היה קילוח מים יורד מהר מעוקם, באופן שאין הוא יורד לחבית המונחת, ו
נתן
סמוך למים את
ידו או רגלו, או עלי ירקות
הראויין לאכילה ומקבלים טומאה, ועשאן כעין מרזב,
כדי שיעברו
דרכם ה
מים לחבית
לשם קידוש מי חטאת, הרי מים אלו שבחבית
פסולין
. משום שהויית מים אלו אל הכלי היתה באמצעות דבר המקבל טומאה. אבל, אם נתן שם
עלי קנים ועלי אגוזים
, שאין הם ראויין לאכילה ואינם מקבלים טומאה, הרי שהמים
כשירין!
זה הכלל, דבר המקבל טומאה
, אם באו על ידו המים אל הכלי,
פסולין
המים. אבל אם באו על ידי
דבר שאינו מקבל טומאה
, הרי המים
כשירין
.
ודנה הגמרא:
מנא הני מילי
שדבר המקבל טומאה המהווה את המים, פוסל?
ומבארת:
דאמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בר אבא: אמר קרא
[ויקרא יא] "
אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור
", ומתיבת "יהיה" דורשים, ש
הוייתן
של מים המטהרים אחרים, כגון מקוה, או מי חטאת,
על ידי טהרה תהא!
והיינו, כשאתה מהווה אותם להיות מקוה או מים קדושים, עליך להוות אותם על ידי דבר שאינו מקבל טומאה.
אמר רבי חייא אמר רבי יוחנן: זאת אומרת
, הלכה זאת, הפוסלת את המים שבאויר כאשר עברו המים לכלי על ידי נתינת ידו, מלמדת כי דבר הנמצא ב
אויר כלי, כ
מונח ב
כלי דמי
. שהרי לא ירדו ושתתו המים מידו היישר לתוך החבית, מיד ללא הפסק, אלא על ידי נתינת ידו קילחו ובאו המים אל האויר שמעל החבית, ומשם עברו בקילוח על פני רוחבה, לתוכה. ואם תאמר שהנמצא מעל אויר הכלי אינו כמונח בכלי, נמצא שבאו המים לכלי מן האויר ולא מידו, ואין להם להיפסל בכך [כי אם יתן האדם את ידו לתוך זרם מים, והם ימשיכו לזרום הלאה, ואחר כך יבואו לכלי, לא יפסלו בכך המים]. אלא בהכרח, אויר כלי ככלי, ולכן העברת המים מיד האדם אל האויר שמעל החבית, נחשבת כהכנסתם לתוכה, והיא נעשית באמצעות ידו.
אמר ליה רבי זירא לרבי חייא בר אבא
: אין זו ראיה,
ודלמא
הלכה זו של נתן ידו, עוסקת
ב
אופן שקילוח המים
שותת
ישירות מידו אל תוך דופנות החבית, ולא היתה ידו מוגבהת מעליה.
אמר ליה
רבי חייא בר אבא:
תרדא
, שוטה! והרי לשון המשנה הוא "נתן ידו
כדי שיעברו מים לחבית
",
תנן
. ומתיבת "שיעברו" משמע שלא נפלו המים ושתתו מידו לתוך החבית מיד, אלא על ידי נתינת ידו עברו לחבית בקילוח על פני רוחבה מלמעלה.
ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן
: מה ששנינו במשנה שעלי אגוזים אינם מקבלים טומאה,
מעדותו של רבי צדוק נשנית משנה זו
.
דתנן
[עדויות ז ד]:
העיד רבי צדוק על הזוחלין
מי מעיין
שקילחן
והמשיכן אל המקוה
ב
אמצעות
עלי אגוזין
, שעשאן כמרזב והמשיך דרכם את המים לכלי,
שהן כשירין
לטבילה. כיון שעלי אגוזים אינם מקבלים טומאה, ולא נעשתה הויית המקוה על ידי דבר המקבל טומאה. וכך העיד:
זה היה מעשה ב
מקום הקרוי
אוהלייא, ובא מעשה לפני חכמים
סנהדרין ש
בלשכת הגזית, והכשירו
.
אמר רבי זירא אמר רבי יוחנן: הצורם אזן הפר
לאחר שחיטה, ונעשה בעל מום,
ואחר כך קיבל דמו, פסול
הקרבן, משום שגם בשעת קבלה צריך שיהיה הקרבן שלם,
שנאמר
[ויקרא ד] "
ולקח מדם הפר
", ומהאות ה"א של תיבת "הפר" דורשים -
פר שהיה כבר!
דהיינו שצריך שיהא הפר שלם בשעת קבלה, כפי שהיה בשעת שחיטה.
ודנה הגמרא:
אשכחן קדשי קדשים
, שבהם נאמר הכתוב. אבל
קדשים קלים, מנלן
דין זה?
אמר רבא: תניא
, נאמר בקרבן פסח, שהוא קדשים קלים [שמות יב] "
שה תמים זכר בן שנה
", מלמד הכתוב שצריך
שיהא תמים ובן שנה
.
אלא שפסוק זה מלמד רק
בשעת שחיטה
, שהרי בסוף הפסוק שלפניו נאמר "תכוסו על השה", והיינו שחיטה, וסמך לזה הכתוב "שה תמים", ואם כן מצינו רק שצריך שיהיה תמים בלא מום ושיהיה בן שנה בשעת שחיטה. אבל
בקבלה, בהולכה
, וכן
בזריקה, מנין
שצריך שיהיה תמים ובן שנה?
תלמוד לומר
"
יהיה
", ודרשינן,
כל הוייותיו
, עבודותיו של קרבן פסח,
לא יהיו אלא תם, ובן שנה
.
איתיביה אביי
לרבא מהא דתניא:
רבי יהושע אומר: כל הזבחים שבתורה
שנאבד הבשר והחלב או נטמא קודם זריקה,
שנשתייר מהם כזית בשר או כזית חלב
בלבד -
זורק את הדם!
אבל אם לא נשתייר מהם כלום, אינו זורק, משום שנאמר "ועשית עולותיך הבשר והדם", מלמד הכתוב שאם אין בשר אין דם!
ומכאן מקשה אביי לרבא, הסובר שבכל עבודות הקרבן יש לו להיות שלם, שהרי אין לך בעל מום גדול מזה שלא נשתייר ממנו אלא כזית בשר, ובכל זאת זורק את הדם [אבל לרבי זירא לא קשה, כי הוא לא אמר אלא בקבלה, ורק לרבא שדרש מהפסוק את כל העבודות, קשה].
אמר ליה רבא לאביי:
תרגומא
, יש לך לפרש את הברייתא שהבאת הדורשת מהכתוב שכל הוויותיו יהיו בתמים ובן שנה כשעת שחיטה, רק
אבן שנה
, על דין בן שנה, לפי שסמוך לו נכתבה תיבת "יהיה", ולומר, שאם נכנס לשנתו השניה לאחר השחיטה קודם שהסתיימו עבודותיו, פסול. אבל תמים, אין צריך שיהיה אלא בשעת קבלה. והגם שלא נאמר הפסוק לגבי תמים, יש לנו ללמוד דין זה מקדשי קדשים, שהואיל וגילתה שם תורה בדרשת "פר שהיה כבר" דין זה של תמים בשעת קבלה, הוא הדין בקדשים קלים.
ותמהה הגמרא: וכי למה צריכים אנו לרבות שיהיה בן שנה בשעת שאר העבודות כבשעת שחיטה? והלא כיון שבשחיטה היה בן שנה, הרי לא יתכן שבשאר עבודות לא יהיה בן שנה,
ומי איכא מידי דבשעת שחיטה
הוא
בן שנה
, ו
בשעת הולכה וזריקה
יהיה
בן שתים!?
ומתרצינן:
אמר רבא: זאת אומרת, שעות פוסלות בקדשים!
והיינו, שלענין בן שנה האמור בקדשים, מונים אף את שעותיו של הקרבן, ואם נולד היום בשעה תשיעית ולשנה הבאה נשחט באותה שעה, אסור לזרוק דמו בשעה עשירית, כיון שכבר עברה שנתו. והטעם, משום שנאמר בו "בן שנתו", ודורשים: שנתו שלו, ולא שנה של מנין העולם. ולכן אף שמנין העולם הוא מתשרי, לגבי קרבן יש למנות את שנתו מיום שנולד, מעת לעת לשעה שנולד בה.
אמר רבי אמי אמר רבי אלעזר
: היתה בהמת הקרבן עומדת כאשר
היא בפנים
העזרה,
ורגליה בחוץ
לעזרה, ו
חתך
את רגליה,
ואחר כך שחט, כשירה
. כי דם הרגלים העומדות בחוץ למרות שנפסל משום "יוצא", לא נתערב בדם שבמזרק [ולקמן מקשינן, מדוע אינה נפסלת משום בעלת מום].
Translation
by saying that this matter can be learned from receiving blood in a
something that is not susceptible to ritual impurity,
Rabbi Zeira said to Rabbi Hiyya bar Abba:
This is not proof,
and perhaps
this halakha concerning one who placed his hand deals
with
a situation in which the stream of water
trickles
directly from his hand into the sides of the barrel, and his hand was not raised above it.
Rabbi Hiyya bar Abba said to him:
Fool,
the wording of the Mishna is: “He placed his hand
so that water would pass into the barrel,”
we learned.
The word “would pass” indicates that the water did not fall and trickle from his hand directly into the barrel, but rather, by placing his hand there, it passed into the barrel in a stream across its width from above.
And Rabbi Hiyya bar Abba said that Rabbi Yohanan said:
That which we learned in the Mishna, that walnut leaves do not contract impurity,
this Mishna was taught on the basis of the testimony of Rabbi Tzadok.
As we learned [Eduyot 7:4]:
Rabbi Tzadok testified concerning the flowing waters,
the water of a spring,
whose stream he directed
and channeled into the ritual bath
by
means of
walnut leaves,
which he made into a conduit and through which he directed the water into the vessel,
that they are valid
for immersion. Since walnut leaves do not contract impurity, the formation of the ritual bath was not effected by means of an object that can contract impurity. And he testified as follows:
This was the incident in
a place called
Ohaleya, and the incident came before the Sages
the Sanhedrin [unclear: the citation in the source is incomplete]
in the Chamber of Hewn Stone, and they declared it valid.
Rabbi Zeira said that Rabbi Yohanan said: If one makes a notch in the ear of the bull
after slaughter, thereby rendering it blemished,
and afterward received its blood, it is disqualified
the offering, because the offering must also be whole at the time of receiving the blood,
as it is stated [Leviticus 4]: “
And he shall take from the blood of the bull,”
and from the letter hei of the word “the bull” they derive:
a bull that already existed!
That is, the bull must be whole at the time of receiving the blood, just as it was at the time of slaughter.
The Gemara discusses:
We have found this law with regard to most sacred offerings,
for the verse was stated concerning them. But
with regard to lesser sanctity offerings, from where do we derive
this law?
Rava said: It was taught:
It is stated with regard to the Paschal offering, which is an offering of lesser sanctity [Exodus 12]: “
A male lamb without blemish, in its first year.”
The verse teaches that it is required
to be without blemish and in its first year.
However, this verse teaches only
at the time of slaughter,
as at the end of the preceding verse it states: “You shall slaughter it according to the Paschal offering,” which refers to slaughter, and adjacent to this the verse states “a lamb without blemish.” Thus, we find only that it must be without a blemish and must be in its first year at the time of slaughter. But
with regard to receiving the blood and carrying it,
and likewise
with regard to sprinkling, from where
do we know that it must be without blemish and in its first year?
The verse states: “
It shall be,”
and we expound:
all its states of being,
its sacrificial rites,
shall be performed only with an unblemished animal in its first year.
Abaye raised an objection
to Rava from the following beraita:
Rabbi Yehoshua says: With regard to all the offerings mentioned in the Torah,
if the flesh and the forbidden fats were lost or became impure before the sprinkling,
if an olive-bulk of flesh or an olive-bulk of forbidden fat remains
alone,
he sprinkles the blood!
But if none of it remains, he does not sprinkle, because it is stated: “And you shall offer your burnt offerings, the flesh and the blood”; the verse teaches that when there is no flesh, there is no blood!
From here Abaye raises a difficulty against Rava, who maintains that the offering must be whole during all its rites. For there is no greater case of a blemished offering than one from which only an olive-bulk of flesh remains, and nevertheless he sprinkles the blood [but there is no difficulty for Rabbi Zeira, because he stated his ruling only with regard to receiving the blood; the difficulty applies only to Rava, who derived all the rites from the verse].
Rava said to Abaye:
Interpret it
as referring to the beraita you cited, which derives from the verse that all its states of being must be that of an unblemished animal in its first year as at the time of slaughter, only
with regard to being in its first year—
that is, the law of being in its first year, since the word “shall be” is written adjacent to it. This means that if it entered its second year after slaughter, before its rites were completed, it is disqualified. But with regard to being unblemished, it need be so only at the time of receiving the blood. Although the verse was not stated concerning being unblemished, we can learn this law from most sacred offerings: Since there the Torah revealed, through the exposition “a bull that already existed,” this law concerning being unblemished at the time of receiving the blood, the same applies to offerings of lesser sanctity. The Gemara raises an objection: Why do we need to derive that it must be in its first year during the other rites, as at the time of slaughter? Since it was in its first year at slaughter, it is impossible that during the other rites it should not be in its first year.
Can there be such a thing that at the time of slaughter
it is
in its
first year,
and
at the time of carrying and sprinkling
it will be
two years old!?
The Gemara answers:
Rava said: That is to say, hours disqualify consecrated offerings!
That is, with regard to the requirement of being in its first year stated concerning consecrated offerings, even the hours of the offering are counted. If it was born today at the ninth hour and was slaughtered the following year at that same hour, it is forbidden to sprinkle its blood at the tenth hour, since its year has already elapsed. The reason is that it is stated concerning it, “in its year,” which we expound: its own year, and not a year according to the reckoning of the world. Therefore, although the reckoning of the world begins in Tishrei, with regard to an offering its year is counted from the day it was born, from one corresponding hour to the hour at which it was born.
Rabbi Ami said that Rabbi Elazar said:
If the sacrificial animal was standing with
its body inside
the Temple courtyard
and its legs outside
the courtyard, and he
cut off
its legs,
and afterward slaughtered it, it is valid.
This is because the blood of the legs that were standing outside, although disqualified as yotzei, did not become mixed with the blood in the bowl [and below the Gemara raises the question of why it is not disqualified as a blemished animal].