טעקסט־ווערסיע פֿון דעם בלאַט: אָריגינאַל און איבערזעצונג
זבחים 23b — תלמוד אויף ייִדיש
זבחים 23b פֿונעם תלמוד בבלי: צורת הדף מיט רש״י און תוספות, אַן איבערזעצונג און נאָטיצן. לייען אָנלײַן, בחינם.
אָריגינעלער טעקסט — זבחים 23b
אם עון פיגול
, שלמרות שהתפגל הקרבן על ידי מחשבת פיגול לאכלו או לזרוק דמו חוץ למקומו, הרי הוא מרצה,
הרי כבר
נאמר במפורש [ויקרא ז יח] "פיגול הוא -
לא ירצה!
", וכיצד ירצה עליו הציץ?
אם עון נותר
, שהתפגל הקרבן משום שחישב בזמן עבודתו לאכלו בזמן שהוא יהיה נותר, דהיינו, לאחר זמנו,
הרי כבר נאמר
[שם] "
לא יחשב
", ולהלן [כח א] מבואר שהפסוק הזה נאמר במחשב חוץ לזמנו, ואם כן, לא יתכן שריצוי הציץ יכשיר אותו?!
הא אינו נושא
הציץ
אלא עון טומאה שהותרה מכללה בציבור
לכתחילה, שהיות ומצאנו לה היתר אחר, ניתן להכשירה בדיעבד על ידי ריצוי הציץ גם בקרבן יחיד.
והוינן בה:
מאי
, איזו היא ה
טומאה
שהותרה בציבור שעליה מרצה הציץ ביחיד, בדיעבד?
אילימא
שנטמא הבעלים ב
טומאת שרץ
, תיקשי,
היכא אישתראי
טומאה זאת מכללה בציבור? והרי כיון שאין היחיד הטמא נדחה לפסח שני, אלא יכול לשלוח קרבנו ולאכלו בערב, ולצאת ידי חובתו בפסח ראשון - אין הציבור מותרים להכנס לעזרה בטומאה כדי לעשותו.
אלא
לאו,
טומאת מת
, שהותרה בציבור, ועליה נאמר שהציץ מרצה בקרבן יחיד, ומאי
לאו, כגון שנטמאו בעלים במת
-
אלמא נטמאו בעלים במת משלחין קרבנותיהן
, ונרצה להם הקרבן על ידי ריצוי הציץ.
ובמאי?
באיזה קרבן משלחין הבעלים הטמאים את קרבנותיהם ונרצה הקרבן על ידי ריצוי הציץ?
אי בנזיר
, הרי לא יתכן שישלח הנזיר את קרבנותיו בעודו טמא! שהרי "
וכי ימות מת עליו
"
אמר רחמנא
, וביאורו שנזיר שנטמא סותר את נזירותו וחייב למנותה מחדש, ואינו יכול להביא את קרבנות טהרתו בהיותו טמא.
אלא לא בא ריצוי הציץ
אלא לעושה פסח
, שטומאתו הותרה בציבור, שאם היו רוב הציבור טמאים בטומאת מת, מותר להם לכתחילה לעשות את הפסח ולאכלו בטומאה. ולפיכך גם היחיד שנטמא בטומאת מת יכול לשלוח את קרבן הפסח שלו, והציץ ירצה לו.
ומכאן קשה לרמי בר חמא, שחולק על זקני דרום, וביאר את המשנה בפסחים בטומאת הגוף של בעלים, וסבר שאין הבעלים משלחין קרבנותיהם משום שאכילת הפסח מעכבת, ואילו מכאן מוכח שהבעלים הטמאים משלחין את פסחיהם, ומתרצים על ידי ריצוי הציץ?!
ומתרצינן:
לעולם
ריצוי הציץ מועיל רק לבעל הקרבן שנטמא
בשרץ
. ומה שאמרו שוחטין וזורקין על טמא שרץ, היינו רק מפני שהציץ מרצה על קרבנו [ודין זה שייך רק בפסח שקרב כדי להאכל בערב בטהרה, ולא בשאר הקרבנות, שאין טומאת בעלים פוסלת בהם - רש"י בע"א].
ומה שהקשו לעיל, היכן הותרה טומאה זו מכללה, והרי טומאת שרץ לא הותרה בציבור? - צריך לומר כי
שם טומאה
הותר בציבור
בעולם!
שהיות והותרה טומאת מת בציבור, יתכן ריצוי הציץ אפילו בטומאת שרץ של יחיד.
ואיכא דדייק
את לשון הפסוק "ונשא אהרן את עון הקדשים" בצורה הפוכה, להקשות ממנה לזקני דרום, ו
מייתי הכי
לסייע לרמי בר חמא:
"ונשא אהרן את עון הקדשים" -
עון הקדשים, אין
.
עון מקדישין, לא!
דהיינו, אין הציץ מכפר על טומאת הגוף, בין של הכהן העובד ובין של בעל הקרבן.
והוינן בה:
מאי טומאה?
[על איזה טומאת הגוף של המקדישין אין הציץ יכול לכפר?]
אילימא טומאת שרץ
, שפסלו זקני דרום את עבודת כהן שהוא טמא בטומאת שרץ , ועל כך נאמר בפסוק זה שאין הציץ יכול לרצות פסול זה, אם כן, יקשה המשך הברייתא "הא אינו נושא אלא עון טומאה שהותרה בציבור", ואילו מדובר בטומאת שרץ
מי אישתריא
טומאת שרץ
בציבור!?
והרי כיון שאם הבעלים טמא בטומאת שרץ הוא יכול לשלוח פסחו ולטבול ולאכול את הפסח בערב, אין הציבור שנטמא מותר לעשות את הפסח בטומאה, שאין היתר טומאה בציבור קרבן פסח אלא בטומאה שהיחיד נדחה מכוחה לפסח שני.
אלא לאו
, הברייתא עוסקת באופן שנטמא הבעלים או הכהן העובד ב
טומאת מת
, שאז אין הבעלים יכולים לשלח קרבנם, משום שאינם יכולים לאכול את הפסח בערב, ואין כהן טמא מת יכול לכפר בקרבן יחיד, וטומאת מת הותרה בצבור. ועל טומאה זו נאמר בפסוק זה שהציץ מרצה על
עון קדשים, אין, עון מקדישים, לא!
ומוכח כי יחיד שנטמא בטומאת מת אינו משלח קרבנו ואין הכהן שנטמא בטומאת מת עובד. ומכאן יקשה על מה שאמרו זקני דרום שכהן הטמא בטומאת מת אינו פוסל את הקרבן בעבודתו אלא רק כהן הטמא בטומאת שרץ, וגם על שיטתם שטמא מת משלח קרבנו.
ומתרצינן:
לא
, אין הברייתא עוסקת בכהן ובעלים הטמאים בטומאת הגוף, אלא רק בכהן הטמא
בטומאת שרץ
. ועל מה שהקשינו לעיל, היכן מצינו שהותרה טומאת שרץ בציבור? צריך לומר, כי
שם טומאה בעולם
. מתוך שהותרה טומאת מת בציבור, יתכן ריצוי הציץ אפילו בטומאת שרץ שלא הותרה בציבור .
שנינו במשנה: העובד כשהוא
יושב
עבודתו פסולה.
והוינן בה:
מנלן
שיושב פוסל?
אמר רבא אמר רב נחמן: אמר קרא
"כי בו בחר ה' אלהיך מכל שבטיך
לעמוד לשרת!
" -
לעמידה בחרתיו
לשרת,
ולא לישיבה!
תנו רבנן
: "
לעמוד לשרת
", מלמד הכתוב שיש
מצוה
לשרת בעמידה.
ו
כשהוא אומר
"ושרת ככל אחיו הלוים
העומדים
",
שנה עליו הכתוב לעכב
, שאם עבד בישיבה עבודתו פסולה.
אמר ליה רבא לרב נחמן: מכדי, יושב כזר דמי
. שהרי דרשינן "לעמידה בחרתיו", וכשהוא יושב הוא אינו "נבחר",
ומחיל עבודה
כזר , ואם כן, נלמד במה מצינו מזר, ו
אימא
-
מה זר
שעבד עונשו
במיתה
, אף מי שעבד כשהוא
יושב
עונשו
במיתה
.
ואם כן,
אלמה תניא: אבל ערל, אונן, יושב, אינן במיתה, אלא באזהרה?!
ומתרצינן: אי אפשר ללמוד במה מצינו מ"זר" ל"יושב", משום
דהוי
העובד כשהוא
מחוסר בגדים, ו
העובד
שלא רחוץ ידים ורגלים
, שחיוב שניהם במיתה,