טעקסט־ווערסיע פֿון דעם בלאַט: אָריגינאַל און איבערזעצונג
יומא 61b — תלמוד אויף ייִדיש
יומא 61b פֿונעם תלמוד בבלי: צורת הדף מיט רש״י און תוספות, אַן איבערזעצונג און נאָטיצן. לייען אָנלײַן, בחינם.
אָריגינעלער טעקסט — יומא 61b
הסוגיה הבאה מתבארת לפי גירסתו של רש"י, ובהערות מתבארת גירסת הר"ח.
אשם מצורע ששחטו שלא לשמו
, כגון לשם עולה או לשם שלמים, ואמר מר: כל הזבחים שנשחטו שלא לשמן כשרין [ויש לו לזרוק דמו ככל הלכותיו, ריטב"א], אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה -
באנו למחלוקת רבי מאיר ורבי אלעזר ורבי
שמעון
, כשם שחולקין בנשפך הדם, אם יתחיל בתחילה, או ממקום שפסק משם הוא מתחיל, כך חולקין בזה, וכדמפרש ואזיל.
ל
רבי מאיר דאמר: יביא אחר ויתחיל בתחילה
, עבודה שלא נגמרה הרי היא כמי שאינה, ולפיכך אם נשפך הדם יתחיל מתחילת אותה עבודה
הכא; נמי
, אף זו הואיל ולא נגמרה, שהרי לא עלתה לשם חובה, אע"פ שנתן ממנו לבהונות , הרי היא כמי שאינה, ו
יביא
אשם
אחר וישחוט
.
ולרבי אלעזר ורבי שמעון דאמרי ממקום שפסק משם הוא מתחיל
, אלמא לא אמר כמאן דליתא דמיא,
הכא
נמי חשיבא היא, ואי אפשר לגומרה באחר; דהא כתיב "כבש אחד אשם", אשם אחד אמרתי לך ולא שתי אשמות; והכא ליכא לדחויי כדאמרינן לעיל חיטוי אחד אמרתי לך ולא שני חטויין, ולפיכך
אין לו תקנה
.
מתקיף ליה רב חסדא
לרבי יוחנן דסבר לרבי מאיר יביא אחר וישחוט -
והא
"והקריב
אותו
לאשם ואת לוג השמן"
\-
כתיב
, אותו שהונף עם הלוג ולא אחר, ואפילו לרבי מאיר נמי אין לו תקנה?!
ומסקינן:
קשיא!
תניא כוותיה דרבי יוחנן
שיש מי שסובר יביא אחר:
אשם מצורע ששחטו שלא לשמו, או שלא נתן מדמו לגבי בהונות
, אבל נתן מדמו על גבי המזבח:
הרי זה עולה לגבי מזבח
להקטרת אימורין, שהרי "כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים".
וטעון נסכים
כאשם מצורע [ולא כשאר אשמות שאינם טעונים נסכים]; כיון שאם אי אתה אומר כן שהוא טעון נסכים אלא יקריב בלא נסכים, הרי פסלתו, דלשנותו לשם זבח אחר אי אפשר שהרי לשם אשם הופרש, ואשם מצורע לא מתכשר בלא נסכים, שאין אשם מצורע בלי נסכים [מנחות פט ב וברש"י מכת"י].
וצריך אשם אחר להכשירו
למצורע זה לטהרו לאכול בקדשים, [רש"י].
הרי למדנו, דאיכא למאן דאמר יש לו תקנה באשם אחר.
ורב חסדא אמר לך: מאי "צריך
" אשם אחר להכשירו -
צריך ואין לו תקנה
.
ו
כי אטו
תני תנא "צריך" ואין לו תקנה?!
וכי יש תנאים שונים "צריך" בדבר שאין לו תקנה?!
אין
, אכן מצינו שיאמר התנא: "צריך" ומכל מקום אין לו תקנה
והתניא
; בניחותא:
כתיב בפרשת הנזיר: איש או אשה כי יפלא לנדור נדר נזיר וגו'. כל ימי נדר נזרו תער לא יעבור על ראשו עד מלאת הימים אשר יזיר לה' וגו'. וזאת תורת הנזיר ביום מלאת ימי נזרו וגו'. והקריב את קרבנו לה' וגו'. וגלח הנזיר פתח אהל מועד את ראש נזרו וגו'.
והואיל ואמר הכתוב: תער לא יעבור על ראשו "עד מלאת הימים", הרי משמע כי במלאת הימים אכן יעבור תער על ראשו, וצריך שיגלח בתער.
נזיר ממורט
משערות ואין לו מה לגלח:
בית שמאי אומרים: צריך העברת תער
.
ובית הלל אומרים: אין צריך העברת תער
.
ואמר רב אבינא: כשאומרים בית שמאי "צריך
", היינו
צריך ואין לו תקנה
, שהרי אמרה תורה "וגלח הנזיר" ובעינן קרא כדכתיב שיעשה גילוח, והואיל ואינו יכול לקיים גילוח, אין לו תקנה.
ופליגא
רב אבינא א
דרבי פדת;
דאילו לרבי פדת "צריך ויש לו תקנה", שיעביר תער על ראשו ואף על פי שאינו "מגלח" מאומה, כי הואיל ואי אפשר אינו צריך לעשות כפי הכתוב בפסוק ["לא בעינן קרא כדכתיב"].
דאמר רבי פדת: בית שמאי ורבי אלעזר
אמרו דבר אחד
, דהיכא דלא אפשר לא בעינן קרא כדכתיב:
בית שמאי, הא דאמרן
, שמעביר תער אע"פ שאין מתקיים "וגלח הנזיר", הואיל ולא אפשר.
רבי אלעזר, דתניא
:
אין לו
למצורע
בוהן יד ובוהן רגל
ליתן עליהם מן הדם ומן השמן "מתן בהונות", הרי
אין לו
למצורע זה
טהרה עולמית
.
רבי אלעזר אומר: נותן על מקומו
של הבוהן
ויוצא
ידי חובתו הואיל ולא אפשר.
רבי שמעון אומר: אם נתן על
בוהן יד ורגל
של שמאל
-
יצא
.
תנו רבנן
:
כתיב בפרשת טהרת המצורע: ולקח הכהן את הכבש האחד והקריב אותו לאשם וגו'. ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את החטאת ואת העולה במקום הקודש כי כחטאת האשם הוא לכהן קודש קדשים הוא.
"ולקח
" הכהן
מדם האשם
ונתן הכהן על תנוך אזן המטהר הימנית ועל בוהן ידו הימנית ועל בוהן רגלו הימנית -
ובכל מקום שנאמר לשון "לקיחה" אצל שחיטה לשון "קבלה" הוא:
יכול
יקבל הכהן את דם האשם
בכלי
כדי ליתן מתן בהונות -
תלמוד לומר
: ולקח הכהן מדם האשם
"ונתן
", ללמדך:
מה נתינה
על גבי בהונות
בעצמו של כהן
באצבעו, דכתיב "אצבע" גבי שמן ונתינת הדם נלמדת ממנו [רש"י זבחים],
אף לקיחה בעצמו של כהן
.
יכול אף
כדי ליתן מדם האשם
למזבח
[כשאר קרבנות] -
כן
, שיקבל בידו ויתן מן הדם שבידו על המזבח -
תלמוד לומר: כי כחטאת האשם הוא
, כדין חטאת דין אשם זה בעבודת הכהן [רש"י שם];
מה חטאת טעונה כלי
לקבלת דמה, שכל הקרבנות הוקשו לשלמים שנאמר בהם "ויקח משה חצי הדם [של העולות והשלמים] וישם באגנות",
אף אשם
מצורע
טעון
קבלה ב
כלי
.
נמצאת אתה אומר: שני כהנים מקבלים את דמו
של אשם המצורע,
אחד ביד ואחד בכלי; זה שקבל בכלי, בא לו אצל מזבח
ונותן עליו מן הדם;
וזה שקיבל ביד, בא לו אצל מצורע
ליתן עליו מתן בהונות.
תנו רבנן
על משנתנו [כן נראה מרש"י], בנשפך הדם שמביא פר או שעיר שני לפרוכת, ואם נשפך הדם אחריו, מביא פר או שעיר שלישי למזבח [רש"י]:
וכולן
כל אותן הפרים והשעירים שהביא - יש בהם את הדין האמור בשריפת פר ושעיר של יום הכפורים, ו
מטמאין בגדים ונשרפין אבית הדשן
[מקום מיוחד לכך], כלומר: כולם טעונין שריפה חוץ לשלש מחנות, ובשעת שריפתן מטמאין הם בגדי השורף אותם -
וכמאמר הכתוב בפר ושעיר של יום הכפורים: ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת אשר הובא את דמם לכפר בקודש, יוציא אל מחוץ למחנה, ושרפו באש את עורותם ואת בשרם ואת פרשם;
דברי רבי אלעזר ורבי שמעון
.
וחכמים אומרים: אין מטמאין בגדים ואין
נשרפין אבית הדשן, אלא האחרון
בלבד,
הואיל וגמר בו כפרה
.
בעא מיניה רבא מרב נחמן: כמה שעירים משלח?
כלומר: הגריל על שני שעירים, ושחט את השעיר שעלה עליו הגורל לה', ונתן ממנו מתנות שלפני ולפנים, ונשפך הדם לאיחר שגמר מתנות פנים, והוצרך להביא שני שעירים אחרים ולהגריל עליהם, ושחט את השעיר שעלה עליו הגורל לה', ונתן ממנות מתנות שעל הפרוכת, ונשפך הדם והגריל בשלישית; הרי כאן שלשה שעירי עזאזל משלש זוגות, כמה מהן הוא משלח לעזאזל [רש"י]?
אמר ליה
רב נחמן לרבא:
וכי עדרו משלח?!
כלומר: לא הזקיק הכתוב לשלח אלא אחד; והאחרים ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהם לנדבה [ריטב"א]; ולקמן פליגי בה אמוראי, איזה מהן משלח.
אמר לו
רבא לרב נחמן: