סוכה 38b — תלמוד אויף ייִדיש

הלכתא גיברתא

[הלכות גדולות וחשובות]

איכא למשמע ממנהגא דהלילא.

כלומר, ממנהגנו בקריאת ההלל יש ללמוד כיצד היא עיקר מצות קריאת ההלל כפי שתיקנוה חכמים וכמו שיתבאר: בזמנם שלא היו בקיאים כל כך בקריאת ההלל היה האחד קורא ומוציא את הרבים ידי חובתם והם היו עונים אחריו הללויה על כל דבר. אולם עתה שהכל בקיאים בקריאת ההלל אין אנו נוהגים לצאת ידי חובה בקריאת הש"ץ אלא כל אחד קורא לעצמו. ואפילו הכי נהגו שבכמה מקומות חוזרים אחר קריאת הש"ץ - בהודו ובאנא ה' הושיעה נא, ומכאן למדנו שמה שהיו חוזרים אחר הש"ץ אין זו הלכה דוקא לשאינם בקיאים אלא במקצת מקומות גם הבקיאים הקוראים לעצמם יש להם לחזור אחר קריאת הש"ץ, שכך היא עיקר התקנה שיהיה האחד קורא והציבור חוזר אחריו. ולהלן יתבאר באלו מקומות יש גם לבקיאים לחזור ובאלו רק לשאינם בקיאים, ובאלו מקומות תיקנו שגם הבקיאים יחזרו כדי שלא תשתכח ההלכה לשאינם בקיאים כיצד יוצאים ידי חובתם בקריאת הש"ץ.

מזה שנהגו ש

הוא

הש"ץ

אומר הללויה והן

הקהל שותקים, ולאחר מכן

אומרים

הם אחריו

הללויה,

והוא שותק, ואין הם מתחילים לקרוא עמו כסדר וכמו שעושים בשאר ההלל, למדנו

מכאן שמצוה לענות

אחר הש"ץ

הללויה

בפתיחת ההלל ואפילו הבקיאים שקוראים בעצמם!

וממה שנוהגים ש

הוא אומר

[תהלים קיג]

הללו עבדי ה', והן אומרין

אחריו

הללויה, מכאן

אנו למדים

שאם היה גדול מקרא אותו עונה אחריו הללויה.

כלומר, הנהיגו חכמים לומר פעם אחת הללויה אחר הש"ץ, כדי שלא תשתכח ההלכה במי שאינו בקי, שאם רוצה לצאת ידי חובתו בקריאת הש"ץ עליו לענות הללויה אחר כל דבר ודבר שאומר הש"ץ.

ומהא ד

הוא אומר: הודו לה'

והם שותקים,

ו

אחר כך

הן אומרים

אחריו

הודו לה'

והוא שותק, למדנו

מכאן ש

בראשי פרקים

מצוה לענות ראשי פרקים

עצמם, ולא לומר הללויה כבשאר ההלל, ולכן כאן כשחוזרים אחריו לא אומרים הללויה אלא הודו לה'. [ואף זה מעיקר הדין אין אנו צריכים לומר, שהרי הבקיאים אינם צריכים לחזור אחר הש"ץ לא הללויה ולא ראשי פרקים, אלא שנהגו כן כדי שלא תשתכח הלכה זו שנאמרה לשאינם בקיאים].

אתמר נמי, אמר רב חנן בר רבא

: בראשי פרקים

מצוה לענות ראשי פרקים

עצמם.

ומזה ש

הוא אומר: אנא ה' הושיעה נא, והן

עונים אחריו ו

אומרים: אנא ה' הושיעה נא,

אף על פי שאין זה ראשי פרקים, למדים

מכאן שאם

היה

קטן מקרא אותו

שאינו יוצא ידי חובתו בקריאתו,

עונין אחריו

מילה במילה כל

מה שהוא אומר.

ולכן לסימנא בעלמא תיקנו שבאנא ה' יחזרו אחר הש"ץ מילה במילה אף שאין זה תחילת פרק ומשום אינם בקיאים די בעניית הללויה.

ומזה ש

הוא אומר: אנא ה' הצליחה נא, והן

חוזרים אחריו ו

אומרים אנא ה' הצליחה נא,

למדים

מכאן, שאם בא לכפול כופל.

כלומר, כיון שמעיקר הדין הם יוצאים ידי חובתם בקריאת הש"ץ ואינם צריכים לחזור אחריו, למדנו שאם רוצה הקורא לכפול את ההלל הרשות בידו. וכדי להזכירנו הלכה תיקנו לכפול לכל הפחות באנא ה' הצליחה נא.

וכל ענינים אלו שלמדנו ממנהגנו בהלל אינו בדוקא והוא הדין שאפשר ללמוד ההיפך - מאנא ה' הושיעה נא שרשאי לכפול, ומאנא ה' הצליחה נא שאם היה קטן מקרהו צריך לחזור אחר כל מה שאומר, ואין דרשות אלו נלמדות בדוקא מפסוק זה ולא אחר, אלא העיקר הוא שכל הני דברים באו ללמדנו הלכות מסוימות.

ומזה ש

הוא אומר: "ברוך הבא" והן

אינם חוזרים על דבריו, אלא רק משלימים אותם ו

אומרים "בשם ה'". אבל

לגבי המילים ברוך הבא סומכים על קריאת המקרה,

מכאן

למדנו

ל

דין

שומע כעונה.

והיינו עיקר דין שאינן בקיאים. שאם שמעו קריאת הש"ץ וכיונו בליבם לצאת ידי חובתם בקריאתו, אף על פי שלא ענו אחריו יצאו.

בעו מיניה מרבי חייא בר אבא: שמע

תפילת הש"ץ

ולא ענה

[קרא] אחריו

מהו,

האם יוצא בתפילתו מדין שומע כעונה?

אמר להו: חכימיא

[חכמים]

וספריא

[מלמדי תינוקות],

ורישי עמא

ראשי העם

ודרשיא

ודורשיו

אמרו: שמע ולא ענה, יצא.

אתמר נמי, אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: מנין לשומע

שהוא

כעונה, דכתיב

[מלכים ב כב]:

"את כל דברי הספר אשר קרא מלך יהודה", וכי יאשיהו

מלך יהודה

קראן? והלא שפן

קראן, דכתיב: "ויקראהו שפן לפני המלך"? אלא מכאן לשומע

שהוא

כעונה,

כיון ששמע יאשיהו קריאתו של שפן נחשב הדבר כאילו קרא בעצמו.

דוחה הגמרא:

ודילמא בתר דקראנהו שפן

חזר ו

קרא

זאת שוב

יאשיהו. אבל

בלא שחזר וקרא לא היה נחשב שקראם יאשיהו מחמת שמיעתו?

אמר רב אחא בר יעקב: לא סלקא דעתך

[כלומר, לא יתכן לומר כך]

! דכתיב

[שם מלכים ב כב]:

"יען רך לבבך ותכנע לפני ה' בשמעך",

ומדכתיב:

בשמעך, ולא

כתיב:

"בקראך",

מבואר שלא קראן המלך יאשיהו בעצמו אלא שמען מפי שפן, וכיון דחשבינן כאילו קראן בעצמו שמע מינה דשומע כעונה.

אמר רבא: לא לימא איניש: "ברוך הבא",

ולהפסיק מעט,

והדר

[ורק אחר כך לומר]

"בשם ה'",

שאם יעשה כן נראה שלא נאמרה הזכרת שם ה' על תחילת דבריו וכאילו מוציא שם שמים לבטלה,

אלא

יאמר:

ברוך הבא בשם ה' בהדדי

[כלומר, יחד בלא הפסק].

אמר ליה רב ספרא

:

אמר רבא

:

לא לימא איניש "יהא שמיה רבא", והדר "מברך", אלא

יאמר

יהא שמיה רבא מברך בהדדי

ברצף אחד.