סוכה 38a — תלמוד אויף ייִדיש

שירי מצוה,

דהיינו מצוות שהן שיריים שאינן עיקר לעכב את הכפרה, אפילו הכי חשובות הן ו

מעכבין את הפורענות. שהרי תנופה שיירי מצוה היא,

שאינה מעכבת בקרבן כמבואר ביומא דף ה א,

ו

אף על פי כן היא

עוצרת רוחות וטללים רעים.

ואמר רבא: וכן

עושה את הנענועים

בלולב

כמו תנופה, והיינו שמוליך ומביא מעלה ומוריד.

רב אחא בר יעקב

הוה

ממטי ליה ומייתי ליה,

[כלומר, היה מוליך ומביא את הלולב].

אמר: דין

זה הלולב

גירא בעיניה דסטנא

[כחץ בעיני השטן], שרואה בעיניו שאינו יכול לנתק מעלינו עול מצוות.

אמרו:

ולאו מלתא היא

לומר כן,

משום ד

כאשר אמרינן הכי,

אתי

השטן

לאיגרויי ביה,

וימסור עצמו להשיאנו לחטוא ולעבור על מצוות ה' יתברך.

מתניתין:

מי שבא בדרך, ו

בשעה שהתפלל תפילת שחרית

לא היה בידו לולב ליטול, לכשיכנס לביתו

אם שכח ולא נטל לולבו מיד קודם סעודתו, יפסיק מאכילתו ו

יטול על שלחנו.

כלומר, בתוך סעודתו.

לא נטל

לולב

שחרית, יטול בין הערבים,

לפי

שכל היום כשר ל

מצות

לולב.

גמרא:

מקשה הגמרא:

אמרת: נוטלו על שלחנו, למימרא

משמע

דמפסיק

סעודתו כדי ליטול לולב,

ורמינהו

[וקשה]: דשנינו גבי תפילת מנחה, שאם הגיע זמן המנחה אסור להתחיל בסעודה קודם שיתפלל. אבל

אם התחילו

בסעודתם קודם זמן החיוב ונמשכה סעודתם עד שהגיע זמן מנחה,

אין מפסיקין

סעודתם כדי להתפלל, ומדוע כאן עליו להפסיק מאכילתו לנטילת לולב?!

מתרצת הגמרא:

אמר רב ספרא: לא קשיא: הא

דאמרינן התם שאין מפסיקין, היינו ב

דאיכא שהות ביום

להתפלל מנחה לאחר שיסיים סעודתו, ואילו

הא

דאמרינן הכא שיטול על שולחנו, היינו ב

דליכא שהות ביום,

אלא תמשך סעודתו עד שתחשך, ואם לא יטול לולב עתה, שוב לא יוכל לקיים את המצוה אחר גמר סעודתו.

אמר רבא

: ומעיקרא

מאי קושיא? דלמא

בשני המקרים מדובר כשיש שהות ביום לקיים את המצוה אחר גמר הסעודה, אלא היינו טעמא, משום ד

הא

מצות לולב

דאורייתא

היא ומשום כך הצריכוהו חכמים להפסיק בסעודתו לקיים המצוה שמא יאריך בסעודתו וישכח שעליו לקיימה. אבל

הא

תפילת מנחה

דרבנן

היא, ומשום כך לא החמירו חכמים להצריכו להפסיק סעודתו ולהתפלל כיון שיש שהות להתפלל אחר כך.

אלא אמר רבא: אי קשיא, הא

מתניתין גופא

קשיא

:

שכן בתחילת המשנה שנינו:

לכשיכנס לביתו נוטלו על שלחנו, אלמא

משמע

דמפסיק

מסעודתו לנטילת לולב,

ו

אילו

הדר תני

בסיפא דמתניתין:

לא נטל שחרית, יטול בין הערבים,

משמע שאינו חייב להזדרז ליטלו מיד בכניסתו לביתו אלא רשאי לדחות את המצוה לאחר גמר סעודתו שכל היום כשר לכך,

אלמא: לא מפסיק

מסעודתו לנטילת לולב, וסתרה המשנה דבריה מהרישא לסיפא?!

אמר רב ספרא: לא קשיא: הא

סיפא דמתניתין שהתירה לדחות את קיום המצוה לאחר גמר הסעודה, היא ב

דאיכא שהות ביום

לקיים המצוה אחר הסעודה איירי. אבל

הא

רישא דמתניתין, מיירי ב

דליכא שהות ביום.

ו

אמר רבי זירא: מאי קושיא?

איזו סתירה מצא רבא בדברי המשנה?

דלמא

לכתחילה

מצוה לאפסוקי

שמא ימשך בסעודתו וישכח לקיים המצוה, ולכך שנינו ברישא שעליו להפסיק מסעודתו לנטילת לולב,

ו

מכל מקום,

אי לא פסיק יטול בין הערבים,

כיון

ש

מעיקר הדין

כל היום כשר ללולב?!

אלא אמר רבי זירא: לעולם כדאמרינן מעיקרא,

שדברי רב ספרא נאמרו כדי ליישב מה חילוק יש בין תפילת מנחה שאינו צריך לפסוק מסעודתו כדי להתפלל, למצות לולב שעליו להפסיק סעודתו ולקיימה.

ודקשיא לך

מה הוצרך רב ספרא לחלק בין אי איכא שהות ביום לליכא שהות ביום תיפוק ליה ד

הא

[לולב] הוי מ

דאורייתא

ולכן הצריכוהו להפסיק, ואילו

הא

[תפילת מנחה]

דרבנן

היא ולא חששו כל כך שמא יפשע, יש לומר, ד

הכא ביום טוב שני,

שגם מצות לולב אינה אלא מ

דרבנן עסקינן. דיקא נמי, מדקתני: מי שבא בדרך ואין בידו לולב,

לכשיכנס לביתו וכו',

דאי סלקא דעתך

דמיירי

ביום טוב

ה

ראשון מי שרי

לבא בדרך?!

מתניתין:

מנהגם בקריאת ההלל היה שלא היו כולם קוראים, אלא אחד קורא בקול ומוציא את הרבים ידי חובתם.

ועל כן אמרו:

מי שהיה

מקרה אותו [כלומר, קורא בפניו],

עבד או

שהיו

אשה או קטן מקרין אותו

את ההלל, אינו יכול לצאת ידי חובתו בקריאתם מדין "שומע כעונה" כיון שהם אינם מחוייבים בדבר, וקיימא לן: כל שאין מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתם, ועל כן

עונה אחריהן

כל

מה שהן אומרין,

ויוצא ידי חובתו בקריאתו שלו.

ו

מכל מקום

תבא לו מאירה

על שלא למד לקרוא בעצמו ונזקק לקריאת עבד וקטן. ואם יודע היה לקרוא בעצמו תבוא לו מארה על שמצא לו שלוחים שכאלו לקרוא על ידיהם את ההלל לפני קונו.

אם היה גדול מקרא אותו,

שאינו מחוייב לחזור אחריו אלא יוצא בקריאתו מדין "שומע כעונה",

עונה אחריו "הללויה"

על כל דבר שאומר.

מקום שנהגו לכפול

כל פסוק ופסוק -

יכפול.

ונהגו כן כיון שיש בהלל פרשה שכולה כפולה במקורה: "הודו לה'" נאמר תחילה וסוף. "יאמר נא", נאמר ג' פעמים. "קראתי יה", מקביל ל"ענני במרחביה". "ה' לי" נכפל פעמיים. "טוב לחסות", נכפל פעמיים. "סבבוני" - "סבוני". "דחה" - "דחיתני". "ויהי לי לישועה" - "כל רינה וישועה". "ימין ה'" נכפל פעמיים. "לא אמות" - "ולמוות לא נתנני". "פתחו לי שערי צדק" - "זה השער לה'". אבל מ"אודך" והלאה אינו כפול, ויש שנהגו לכפול.

מקום שנהגו

לפשוט

[שלא לכפול] -

יפשוט.

מקום שנהגו

לברך

על ההלל,

יברך, הכל כמנהג המדינה.

גמרא:

תנו רבנן: באמת אמרו

[כל באמת אמרו הלכה היא שאין חולק בדבר ]:

בן

קטן שהגיע לחינוך וחייב בברכת המזון מדרבנן,

מברך לאביו

ברכת המזון,

ועבד מברך לרבו, ואשה מברכת לבעלה.

אבל אמרו חכמים: תבא מאירה לאדם שאשתו ובניו מברכין לו!

כי ודאי, מחמת שלא למד הוא.

אמר רבא

: