סוכה 31b — תלמוד אויף ייִדיש

ואמר רבי יהודה

להוכיח את דבריו:

מעשה

בבני כרכין

שאינם דרים במקום פרדסים ואין הדקלים מצויים להם,

שהיו מורישין את לולביהן לבני בניהן.

הרי שסברו שלולב היבש כשר, שהרי ודאי לא היו לולביהם נשמרים בלחלוחיתם שנים כה רבות.

אמרו לו

חכמים:

משם ראיה? אין שעת הדחק ראיה.

כי אפשר שלא עשו כן אלא לזכר בעלמא שלא תשכח תורת לולב מישראל.

קתני מיהת, רבי יהודה אומר: אף יבשין כשרין.

מאי לאו

אף

אאתרוג

קאי, ונמצא איפוא שלא הצריך רבי יהודה דין הדר אפילו באתרוג?

דוחה הגמרא:

לא, אלולב

קאי, שבזה הכשיר רבי יהודה כשאינו הדר. אבל באתרוג מודה רבי יהודה דבעינן הדר כמו שנאמר בתורה.

אמר מר

: ארבעת המינים

כשם שאין פוחתין מהן כך אין מוסיפין עליהן.

מקשה הגמרא:

פשיטא,

הרי ודאי יש לנו לקיים ציווי התורה כמו שמפורש בה?

מבארת הגמרא:

מהו דתימא: הואיל ואמר רבי יהודה לולב צריך אגד, אי מייתי מינא אחרינא

ולא יאגדנו עם הלולב לא יעבור בבל תוסיף, הואיל ו

האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי

[זה עומד לעצמו וזה עומד לעצמו],

קא משמע לן,

שאף כשלא אגדם יחד אם נטלם לשם מצוה עובר בבל תוסיף.

אמר מר

: אם

לא מצא אתרוג, לא יביא לא רמון ולא פריש ולא דבר אחר.

וקשה:

פשיטא,

מה חידוש הוא זה, הרי אתרוג חייבה תורה ולא מין אחר?

מבארת הגמרא:

מהו דתימא

: כשלא נזדמן לו אתרוג

לייתי

אפילו שאר מינים

כי היכי שלא תשכח תורת אתרוג, קא משמע לן

שאין לעשות כן, משום ד

זימנין דנפיק חורבא מיניה,

[לעיתים יכול הדבר לבא לידי טעות],

ד

אף כאשר יוכל למצוא אתרוג

אתי למסרך

ולהביא מינים אלו למצות לולב.

עתה שבה הגמרא לדון, האם מודה רבי יהודה לחכמים באתרוג דבעינן הדר:

תא שמע: אתרוג הישן

שאבדה לחלוחיתו,

פסול

לפי שאינו הדר,

ורבי יהודה מכשיר.

הרי שאף באתרוג חלק רבי יהודה וסבר שאין צריך שיהיה הדר, ומסקינן: אכן

תיובתא דרבא

[שאמר מחלוקת בלולב אבל באתרוג דברי הכל הדר בעינן]

תיובתא.

ומקשה הגמרא:

ו

כי

לא בעי

רבי יהודה

הדר

באתרוג?

והא אנן תנן

: אתרוג

הירוק ככרתי

[מין ירק]

רבי מאיר מכשיר, ורבי יהודה פוסל.

וסברה הגמרא: מאי טעמא דרבי יהודה הפוסל,

לאו משום דבעי הדר,

ואתרוג זה שנראה כבוסר אינו הדור?

דוחה הגמרא:

לא,

אין טעמו של רבי יהודה משום הדר, אלא

משום ד

אתרוג הירוק

לא גמר פירא,

וכל שאינו פרי גמור אינו אתרוג.

מביאה הגמרא ראיה נוספת:

תא שמע: שיעור אתרוג קטן, רבי מאיר אומר: כאגוז, רבי יהודה אומר: כביצה.

מאי

לאו

טעמו של רבי יהודה המצריך שיעור כה גדול

משום דבעי

רבי יהודה

הדר

באתרוג, וכמו שאמר רבא?

דוחה הגמרא:

לא,

אף כאן טעמו של רבי יהודה

משום ד

כל עוד לא הגיע לשיעור זה אכתי

לא גמר פירא.

תא שמע: וב

אתרוג ה

גדול

שיעורו הוא

כדי שיאחוז שנים בידו אחת. אבל

אתרוג שמחמת גודלו אי אפשר לאחוז שנים כמותו ביד אחת פסול,

דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר: אפילו

היה האתרוג כה גדול שצריך לאחוז אתרוג

אחד בשתי ידיו

הרי הוא כשר.

מאי טעמא

דרבי יהודה הפוסל אתרוג גדול הרבה,

לאו משום דבעי הדר

ואתרוג כה גדול אינו הדור?

דוחה הגמרא:

לא,

מעיקר הדין מודה רבי יהודה שאפילו היה האתרוג גדול הרבה הרי הוא כשר, אלא

כיון דאמר רבה

: סדר נטילת לולב הוא שיאחז ה

לולב ב

יד

ימין ו

ה

אתרוג בשמאל, זימנין דמחלפי ליה,

שיאחז בטעות את הלולב בשמאלו והאתרוג בימינו,

ו

כד

אתי לאפוכינהו

[כשיבא להופכם], הרי צריך לאחוז רגע אחד את שניהם בידו אחת, ואם יהיה האתרוג גדול יתר על המידה, יש לחוש שמא יפול מידו

ואתי לאיפסולי.

נמצא איפוא למסקנת הגמרא, שלדעת רבי יהודה אף באתרוג לא בעינן הדר.

אם כן מקשה הגמרא:

ואלא לרבי יהודה הא

[הרי]

כתיב

בפסוק "פרי עץ

הדר

"! מבארת הגמרא: סבר רבי יהודה, כי אין כוונת הכתוב להצריך אתרוג הדור למראה, אלא

ההוא

"הדר" שנאמר בתורה רצונו לומר: איזה הוא הפרי שנצטוונו ליטול, זה

הדר באילנו משנה לשנה.

כלומר, האתרוג בשונה משאר פירות אינו גדל בשנה אחת, אלא גידולו אורך מספר שנים, ומכאן למדו חכמים שרצון התורה לרמוז לנו שנקח אתרוג דוקא, אף שלא נתפרש הדבר בפסוק להדיא.

שנינו במשנה: לולב

של אשרה ושל עיר הנדחת

פסול.

ומקשה הגמרא:

ו

כי לולב

של אשרה פסול?

והאמר רבא: לולב של עבודה זרה,

דהיינו ששימשו בו לעבודה זרה, כגון שכיבדו בו לפניה את הקרקע, או שצורת עבודתו היא על ידי לולב, להעבירו בפניה וכדומה,

לא יטול

משום שמאוס הוא לגבוה,

ואם נטל, כשר!

מוכח אם כן, שלולב של עבודה זרה אינו פסול אלא לכתחילה. אבל בדיעבד אם נטלו יצא בו ידי חובתו?!

מבארת הגמרא:

הכא

במשנה שפסלו לולב של אשירה אפילו דיעבד,

באשרה דמשה עסקינן.

כלומר, באותן אשירות שמצאו ישראל בזמן כניסתם לארץ, שעליהם נאמר [דברים יב ג]: "ואשריהם תשרפון באש", והרי לולב צריך שיעור [ארבעה טפחים], ושל אשירה אין בו שיעור,

ד

כיון שעומד לשריפה

, כתותי מיכתת שיעוריה.

כלומר, רואין אותו כאילו נכתת ונידוק עד דק שאין בו שיעור כלל.

ו

דיקא נמי

שאכן פסול זה נאמר דוקא באשירה של משה העומדת לשריפה, מ

דקתני

: לולב של אשירה ושל עיר הנדחת, ומשמע, של אשירה

דומיא דעיר הנדחת

שדינה בשריפה, שנאמר [דברים יג יז]: "ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחובה ושרפת באש",

שמע מינה.

שנינו במשנה:

נקטם ראשו

של לולב, פסול.

אמר רב הונא: לא שנו

שפסול

אלא

ב

נקטם. אבל

אם

נסדק

הלולב, דהיינו שנסדקו ראשי העלים,

כשר.

מקשה הגמרא:

ו

כי לולב ש

נסדק כשר?

והתניא

[הרי שנינו בברייתא]:

לולב כפוף,

שהיה ראשו כפוף כאגמון כלפי מטה,