סוכה 31a — תלמוד אויף ייִדיש

מתרצת הגמרא:

מעיקרא נמי

[אף קודם שנאגד]

לאסא, הושענא קרו ליה,

על שם שרגילים לאגדו כהושענא בחג.

תנו רבנן: סוכה גזולה, והמסכך ברשות הרבים

שגוזל את הילוך הרבים,

רבי אליעזר פוסל

מטעם שיתבאר בסמוך,

וחכמים מכשירין.

אמר רב נחמן: מחלוקת

רבי אליעזר וחכמים, היא רק

בשתוקף את חבירו והוציאו מסוכתו

של הנגזל הבנויה בקרקעו של נגזל,

ורבי אליעזר לטעמיה, דאמר: אין אדם יוצא ידי חובתו בסוכתו של חבירו

אף כששאלה ממנו. דכתיב, "חג הסוכות תעשה לך", ודרשינן, משלך תהא [ראה לעיל דף כז ב]. ולכן ממה נפשך אינו יוצא ידי חובתו בסוכה זו.

כי

אי קרקע נגזלת,

שיש תורת גזל בקרקע, כמו בשאר מטלטלין העומדים בחזקת הגזלן על ידי "קניני הגזילה", הרי

סוכה גזולה היא,

ורבי אליעזר דרש מדכתיב "תעשה לך" למעט סוכה גזולה ושאולה,

ואי נמי קרקע אינה נגזלת

שלעולם ברשות בעליה היא עומדת, סוף סוף,

סוכה שאולה היא,

ולדעת רבי אליעזר אין אדם יוצא ידי חובתו בסוכתו של חבירו.

[נידון זה יסודו במה שנאמר בתורה (ויקרא ה כא): "נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד וכו', או מכל אשר ישבע עליו לשקר". ונחלקו בגמרא במסכת בבא קמא דף קיז ב כיצד נדרש פסוק זה: יש שדרש ב"ריבוי ומיעוט וריבוי", דקיימא לן שכוונת הכתוב לרבות הכל, לומר, שדיני גזילה נאמרו בכל סוגי הגזלות מלבד שטרות. ולדבריו גם בגזילת קרקע יש תורת גזל. ויש שדרש את הפסוק ב"כלל ופרט וכלל" דקיימא לן שכוונת הכתוב לרבות כל מה שדומה לפרט - למעט קרקעות עבדים ושטרות].

ואף שרבי אליעזר סבר שם להדיא כי יש תורת גזילה בקרקע, רצתה הגמרא ליישב דבריו בכל ענין, שאף אילו היה סובר קרקע אינה נגזלת מכל מקום אינו יוצא בה ידי חובתו עד שתהיה שלו לגמרי.

ו

אילו

רבנן לטעמייהו

אזלי,

ד

נחלקו על שיטת רבי אליעזר ו

אמרי: אדם יוצא ידי חובתו בסוכתו של חבירו

השאולה לו,

ו

אף נחלקו על רבי אליעזר גבי גזל קרקע וסברו ש

קרקע אינה נגזלת, ו

ממילא יוצא אדם ידי חובתו בסוכה זו הואיל ו

סוכה שאולה היא.

אבל

אם

גזל עצים וסיכך בהן

את סוכתו,

דברי הכל אין לו

לנגזל

אלא דמי עצים

בלבד, ואילו גוף העצים נקנים לגזלן בשינוי מעשה ושינוי השם והרי היא שלו לגמרי.

או יש לפרש באופן אחר: שמשום תקנת השבים פטרו חכמים את הגזלן מלסתור בנינו ולהשיב את הגוף העצים לבעלים כדי שלא ימנע מלשוב בתשובה.

ומוכיחה הגמרא:

ממאי

דפליגי רבי אליעזר וחכמים בשתי הלכות אלו - בגזילת קרקע ובפסול סוכה שאולה, שמא נחלקו בגוזל עצים ועשה מהם סוכה, ומחלוקתם היא בדין שינוי מעשה או בתקנת השבים,

מדקתני

בברייתא: "סוכה גזולה והמסכך ברשות הרבים", ומשמע, שהנידון של סוכה גזולה הוא

דומיא ד

המסכך ב

רשות הרבים: מה

המסכך ב

רשות הרבים קרקע לאו דידיה הוא,

אף

סוכה

גזולה

נמי

מיירי ד

לאו קרקע דידיה הוא,

והיינו שתקף את חבירו והוציאו מסוכתו העשויה בקרקעו.

ההיא סבתא

שגזלו ממנה עבדי ריש גלותא עצים וסיככו בהם סוכתו של ריש גלותא,

דאתאי לקמיה דרב נחמן, אמרה ליה

לרב נחמן:

ריש גלותא וכולהו רבנן דבי ריש גלותא בסוכה גזולה הוו יתבי!

צווחה

שישיבו לה עצים אלו שגזלו ממנה,

ולא אשגח בה רב נחמן.

אמרה ליה

ההיא סבתא לרב נחמן:

איתתא

[אשה] שבת גדולים היא,

דהוה ליה לאבוהא

דהיינו לאברהם אבינו שהיא מצאצאיו,

תלת מאה ותמני סרי עבדי,

כדכתיב [בראשית יד יד]: "וישמע אברם כי נשבה אחיו, וירק את חניכיו ילידי ביתו שמנה עשר ושלוש מאות",

צווחא קמייכו ולא אשגחיתו בה?

אמר להו רב נחמן: פעיתא היא דא

[קולנית היא זו],

ואין לה אלא דמי עצים בלבד.

כלומר, אין עבדי ריש גלותא מחוייבים לסתור הסוכה ולהשיב לה את גוף העצים שגזלוה, אלא ישיבו לה את דמיהם בלבד. והטעם הוא, משום "תקנת מריש", שתקנו חכמים לגזלן שגזל מריש [קורה] וקבעו בראש גגו, שאין צריך הגזלן לסתור בנינו ולהשיב את המריש עצמו אלא נותן לנגזל את דמיו משום "תקנת השבים", שאם נכופו להשיב את הקורה שגזלו ימנע מלשוב בתשובה. ועל כן כבר זכו בני ריש גלותא בגוף העצים ויוצאים ידי חובתם בסוכה זו לכולי עלמא.

אמר רבינא: האי כשורא דמטללתא

[קורה שנתנה בראש גגו לצל]

דגזולה, עבדי ליה רבנן תקנתא,

שיתן הגזלן את דמיה ולא את הקורה עצמה,

משום תקנת מריש.

והיינו, שלא נאמר היות וסוכה זו בנין עראי היא ואין זה הפסד מרובה לסותרה, יסתור סוכתו וישיב לו את הקורה עצמה, אלא גם בסוכה נאמרה תקנת מריש, דמשום שנצרכת היא לו לקיום מצותו עשאוה חכמים כבנין של קבע שאינו צריך לסותרו משום תקנת השבים.

ומקשה הגמרא: מאי קא משמע לן בכך שגם בסוכה נאמרה תקנת השבים,

פשיטא

הוא, כי

מאי שנא מ

ההיא דאמרן לעיל שאם גזל

עצים

וסיכך בהם סוכתו אין לו אלא דמיהם?!

מבארת הגמרא:

מהו דתימא

: דוקא ב

עצים

נאמרה תקנה זו היות ו

שכיחי

הן, ומצויין לקנותם בשוק, ויכול הנגזל ליטול דמים שקיבל ולקנות בהם עצים אחרים,

אבל האי

כשורא דמטללתא

לא שכיחא

כל כך לקנותה בשוק בדמים כסתם עצים, ולפיכך סברה הגמרא:

אימא לא

יחזיר דמים בלבד, אלא מחוייב הוא לסתור סוכתו וליתן לו את הקורה עצמה,

קא משמע לן

שאפילו בכהאי גוונא מחזיר דמיה בלבד.

ו

הני מילי,

כשתובעו הנגזל

בגו

[בתוך]

שבעה

ימי החג, שנצרכת לו הסוכה לקיום מצותו. אבל אם תבעו

לבתר

[לאחר]

שבעה,

או שמתרצה הנגזל להמתין עד אחר שבעה,

הדר

הקורה

בעיניה

כיון שלא יפסיד כלום אם יסתור סוכתו.

ואי חברו

הגזלן לאותה קורה

בטינא

[בטיט], הרי היא כשאר בנין של קבע,

ואפילו לאחר שבעה

ימי החג

נמי יהיב ליה דמי,

ואינו מחוייב ליתן לו את הקורה עצמה.

תנא

: לולב ה

יבש פסול,

ו

רבי יהודה מכשיר.

אמר רבא: מחלוקת בלולב. דרבנן סברי: מקשינן לולב לאתרוג, מה אתרוג בעי

[צריך] שיהיה

"הדר",

שנאמר: "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וכו'",

אף לולב

הסמוך לו בפסוק

בעי

שיהיה

"הדר". ורבי יהודה סבר, לא מקשינן לולב לאתרוג.

כלומר, לו נמסר לנו מפי חכמים שנסמכו אתרוג ולולב בפסוק כדי להקישם זה לזה. [ומעצמו לא דרש סמיכות זו, לפי שמלבד קל וחומר אין אדם דורש מעצמו בי"ג מידות שהתורה נדרשת בהן].

אבל באתרוג דברי הכל "הדר" בעינן,

שהרי לגבי אתרוג מפורש הדבר בפסוק.

מקשה הגמרא:

ובלולב לא בעי רבי יהודה הדר?

והתנן

במשנתנו גבי לולב שנפרדו עליו,

רבי יהודה אומר: יאגדנו מלמעלה. מאי טעמא, לאו, משום דבעי

רבי יהודה

הדר

גם בלולב?

דוחה הגמרא:

לא,

לעולם לא נאמר דין הדר בלולב, ומה שהצריך רבי יהודה בלולב שנפרדו עליו לאוגדו מלמעלה, היינו

כדקתני טעמא

בברייתא:

רבי יהודה אומר משום רבי טרפון

: נאמר בקרא

"כפת תמרים",

ולמדו מכאן חכמים כי צריך שיהיה הלולב

כפות

[לשון אגוד וקשור, כדמצינו במסכת מכות כב ב: כופת שתי ידיו על העמוד],

ו

לפיכך

אם היה פרוד יכפתנו.

שבה הגמרא ומקשה:

ו

כי

לא בעי

רבי יהודה

הדר

בלולב?

והתנן: אין אוגדין את הלולב,

כלומר, את שלושת המינים - לולב הדס וערבה

אלא במינו, דברי רבי יהודה. מאי טעמא?

-

לאו, משום דבעי הדר.

ואין זה נאה לאוגדו במינים אחרים?

דוחה הגמרא:

לא,

אין זה טעם הפסול, והראיה

דהא אמר רבא

: ד

אפילו בסיב

הגדל סביבות הדקל כעין לולבי גפנים,

ואפילו בעיקרא דדיקלא

דהיינו קליפת הדקל אוגדים אותו, אף שאינם דומים במראיהם ללולב, אוגדים את הלולב, הרי שעיקר הקפידא שיהיה האגד ממין הלולב ולא מחמת מראהו, אם כן ודאי אין טעם הפסול משום הדר.

ואלא מאי טעמא דרבי יהודה

הפוסל

התם

אגד שאינו ממין הלולב,

משום

דקא סבר, לולב צריך אגד,

לכן גם האגד עצמו הוא חלק מן המצוה,

ואי מייתי

לאותו אגד מ

מינא אחרינא

אם כן

הוה להו חמשה מינין

בקיום המצוה ועובר ב"בל תוסיף". [כלומר, למאן דאמר לולב אין צריך אגד אין האגד חלק מגוף המצוה, ולכן אף שהוא ממין אחר אינו עובר ב"בל תוסיף", כיון שאיסור בל תוסיף נאמר רק כאשר בא לקיים המצוה יותר ממה שציותה תורה, כגון חמשה חוטים בציצית. אבל בדברים שאינם מענין המצוה, לא שייך איסור בל תוסיף].

ובאתרוג מי בעי רבי יהודה הדר?

והתניא: ארבעת מינין שבלולב, כשם שאין פוחתין מהן

-

כך אין מוסיפין עליהן.

לא מצא אתרוג, לא יביא לא פריש

[חבוש]

ולא רמון ולא דבר אחר

[להלן יתבאר מה חידוש יש בדין זה].

ארבעת המינים אלו אם היו

כמושין

[שיבשו מעט אבל נותרה בהם מעט לחלוחית],

כשרין. אבל יבשין

-

פסולין.

רבי יהודה אומר: אף

ה

יבשין

כשרים בדיעבד.