סוטה 35a — תלמוד אויף ייִדיש

כתיב: "

וישובו מתור הארץ

מקץ ארבעים יום

וילכו ויבאו

אל משה ואל אהרן": והרי די לו שהיה אומר: "וישובו ויבואו", "וילכו" למה לי!?

אמר

פירש

רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי

: תיבת "וילכו" נדרשת על ההליכה לרגל, ולא על ההליכה כדי לשוב -

ו

מקיש

הכתוב שאמר - "וילכו ויבואו" -

הליכה

של המרגלים כדי לרגל,

לביאה

של המרגלים,

מה ביאה

של המרגלים מן הריגול היתה

בעצה רעה, אף הליכה

של המרגלים לרגל היתה

בעצה רעה

, שמתחילה נתכוונו להוציא דיבת הארץ רעה.

כתיב מחד גיסא: "

ויספרו לו ויאמרו לו, באנו

אל הארץ אשר שלחתנו, וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה", הרי שדיברו בשבחה של הארץ,

ו

אילו בתריה

כתיב

: "

אפס כי עז העם

היושב בארץ והערים בצורות גדולות מאד", הרי שבאו לדבר בגנותה של הארץ!?

סימן

למימרות של רבי מאיר במסכת זו: א.

אמת;

ב.

לכדו;

ג.

לויה

.

א. אמת:

אמר

פירש

רבי יוחנן משום רבי מאיר

: אכן פתחו בשבח וסיימו בגנאי; ומשום:

ש

כל לשון הרע שאין בו דבר אמת בתחילתו, אינו מתקיים בסופו

, כלומר: אין דבריו מתקבלים על לב השומעים שאומרים לו: בדאי אתה, ולפיכך פתחו המרגלים לדבר בשבחה של ארץ ישראל, כדי שיתקבלו שאר הדברים שיאמרו על לב השומעים.

כתיב: "

ויהס כלב את העם אל משה

":

אמר רבה: שהסיתן

[השתיקן] כלב לבני ישראל

בדברים

.

דחזייה

כלב

ליהושע דקא משתעי

[כי מאחר שראה כלב את יהושע מדבר אל העם], ו

אמרי ליה

בני ישראל ליהושע שערירי היה: וכי אטו

דין ראש קטיעה ימלל

[זה שראשו קטוע ידבר]!? כלומר: זה שאין לו בנים ליטול חלק בארץ - ידבר בפנינו!?

ומתוך כך

אמר

כלב בלבו:

אי משתעינא, אמרי בי מילתא וחסמין לי

[אם אפתח את פי לדבר, ימצאו הם מה לומר גם עלי וישתקוני].

לפיכך

אמר להן

כלב לישראל בחכמה:

וכי זו בלבד עשה לנו בן עמרם!?

ומתוך כך

סברי

בני ישראל:

בגנותיה

של משה

קא משתעי

כלב, ו

אישתיקו

[הולך הוא לדבר בגנותו של משה, ולכן שתקו].

אמר להו

כלב לבני ישראל: והרי

הוציאנו

משה

ממצרים, וקרע לנו את הים, והאכילנו

את המן

,

אם יאמר

לנו משה:

עשו

לכם

סולמות ועלו לרקיע

, וכי אטו

לא נשמע לו!?

הלוא ודאי ש"

עלה נעלה

אף לשמים אם יצוה עלינו -

וירשנו אותה

, כי יכול נוכל לה"!

כתיב: "

והאנשים אשר עלו עמו אמרו לא נוכל

לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו":

אמר רבי חנינא בר פפא

:

דבר גדול דברו מרגלים באותה שעה

כשאמרו: "

כי חזק הוא ממנו

" ולא אמרו "מאתנו", שהרי זה כאילו אמרו כן על גוף שלישי נסתר,

כביכול, אפילו בעל הבית

אדון העולם, אם הפקיד את כליו שם,

אינו יכול להוציא

את

כליו משם

, משום חוסנו של העם היושב בה.

כתיב: "הארץ אשר עברנו בה לתור אותה

ארץ אוכלת יושביה היא

", ואמרו כן מפני שראו את יושבי הארץ עסוקים הרבה בקבורת מתיהם:

דרש רבא: אמר הקדוש ברוך הוא: אני חשבתיה לטובה

של המרגלים,

והם חשבוה לרעה

של הארץ!

אני חשבתיה לטובה: דכל היכא דמטו, מת חשיבא דידהו

[לכל מקום שבאו המרגלים, מת החשוב שבתושבי המקום],

כי היכי דנטרדו

יושבי המקום

ולא לשאלו אבתרייהו

[כדי שיהיו טרודים בקבורתו, ולא ישאלו שאלות מיותרות על המרגלים].

ואיכא דאמרי: איוב נח נפשיה

[מת איוב] כדי שלא תגן זכותו עליהם,

ואטרידו כולי עלמא בהספידא

[והיו כולם טרודים בהספדו]. ואילו

הם חשבו לרעה

, ואמרו על הארץ: "

ארץ אוכלת יושביה היא

".

כתיב: "ושם ראינו את הנפילים בני ענק מן הנפילים,

ונהי בעיננו כחגבים, וכן היינו

בעיניהם":

אמר רב משרשיא

: ה

מרגלים שקרי הוו

[שקרנים היו].

שהרי

בשלמא

מה שאמרו: "

ונהי בעיננו כחגבים

" דהיינו שביחס אליהם הרגשנו עצמנו כחגבים -

לחיי

[הרי טוב]!

אלא

מה שאמרו: "

וכן היינו בעיניהם

" דהיינו שהענקים הסתכלו עלינו כעל חגבים, זה שקר הוא, כי

מנא הוו ידעי

[מנין להם לדעת מה חשבו הענקים עליהם]!?

דוחה הגמרא:

ולא היא

, לא היה כאן שקר!

כי הוו מברי אבילי

[כי כאשר היו האמוריים יושבים לסעודת הבראה מרוב המתים שהיו להם]

תותי ארזי הוו מברי

[תחת ארזים היו יושבים להברות],

וכי חזינהו סלקו יתבי באילני

[וכאשר ראו המרגלים אותם והיו יראים לעמוד לפניהם, היו עולים המרגלים לגובה הארזים]

שמעי

המרגלים

דקאמרי

האמוריים:

קחזינן אינשי דדמו לקמצי באילני

, [והיו שומעים אותם המרגלים כשהם אומרים זה לזה: ראינו דמויי נמלים באילנות].

כתיב:

ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו

העם בלילה ההוא:

אמר רבה אמר רבי יוחנן: אותו היום

[

ערב

]

תשעה באב היה

, ו

אמר הקדוש ברוך הוא

:

הן בכו

בלילה זה

בכיה של חינם, ואני אקבע להם

לילה זה

בכיה לדורות

, שבו נחרבו שתי בתי מקדשות.

כתיב: "

ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים

",

וכתיב

מיד: "

וכבוד ה'

נראה באהל מועד

":

אמר רבי חייא בר אבא

לדרוש סמיכות המקראות: "לרגום אותם באבנים וכבוד ה'":

מלמד, שנטלו

כל העדה

אבנים וזרקום כלפי מעלה

.

כתיב: "

וימותו האנשים מוציאי דיבת הארץ רעה במגיפה

[הבי"ת נקודה ב"פת"ח, והוא כמו: "בהמגיפה" בה"א הידיעה] לפני ה'":

אמר רבי שמעון בן לקיש

: ב"המגיפה" הידועה והראויה להם מדה כנגד מדה, וללמד

שמתו מיתה משונה

-

וכד

אמר רבי חנינא בר פפא: דרש רבי שילא איש כפר תמרתא: מלמד שנשתרבב לשונם, ונפל על טיבורם, והיו תולעים יוצאים מלשונם, ונכנסים בטיבורם, ומטיבורם נכנסים

דרך בטנם

בלשונם

[שבים ללשונם], וזאת מידה כנגד מידה שדיברו לשון הרע.

ורב נחמן בר יצחק אמר: באסכרה

[חולי המתחיל במעיים וגומר בגרון]

מתו

, שהוא חולי הבא על מדברי לשון הרע.

א. כאן שבה הגמרא להמשך הברייתא שנפסקה בדף לד א [במקום שביארה הברייתא, שלקחו בני ישראל שתים עשרה אבנים כדי לקחתם עמם למלון, ו"מכאן אתה מחשב לאשכול"], וממשיכה הברייתא לתאר את מעבר בני ישראל בירדן.

ב. המשך הפסוקים ביהושע:

[יהושע ד י]: "והכהנים נושאי הארון עומדים בתוך הירדן, עד תום כל הדבר אשר צוה ה'

את יהושע לדבר אל העם, ככל אשר צוה משה את יהושע, וימהרו העם ויעבורו. ויהי כאשר תם כל העם לעבור, ויעבור ארון ה' והכהנים לפני העם. ויעברו בני גד ובני ראובן".

[פסוק טו]: "ויאמר ה' אל יהושע לאמר. צוה את הכהנים נושאי ארון העדות, ויעלו מן הירדן. ויצו יהושע את הכהנים לאמר עלו מן הירדן. ויהי בעלות הכהנים נושאי ארון ברית ה' מתוך הירדן נתקו כפות רגלי הכהנים אל החרבה, וישובו מי הירדן למקומם, וילכו כתמול שלשום על כל גדותיו".

וכיון שעלה האחרון שבישראל מן הירדן, חזרו מים למקומן

, כלומר: המשיכו במרוצתם כתמול שלשום.

שנאמר

: "

ויהי בעלות הכהנים נושאי ארון ברית ה'

מתוך הירדן, נתקו כפות רגלי הכהנים אל החרבה

הסמוכה להם, והיא שפתה המזרחית [החיצונה] של הירדן, ושם נמשכו פסיעה אחת -

וישובו מי הירדן למקומם, וילכו כתמול שלשום על כל גדותיו

".

נמצא ארון ונושאיו וכהנים מצד אחד

, מעברו המזרחי של הירדן,

וישראל מצד אחד

, מעברו המערבי של הירדן.

נשא ארון את נושאיו ועבר, שנאמר

: "ויהי

כאשר תם כל העם לעבור, ויעבור ארון ה'

והכהנים לפני העם

".

ב. נאמר בספר שמואל [א ד ב]: "ויערכו פלשתים לקראת ישראל, ותטוש המלחמה, וינגף ישראל לפני פלשתים, ויכו במערכה בשדה כארבעת אלפים איש. ויבוא העם אל המחנה, ויאמרו זקני ישראל למה נגפנו ה' היום לפני פלשתים, נקחה אלינו מ[משכן] שילה את ארון ברית ה', ויבוא בקרבנו ויושיענו מכף אויבנו. וישלח העם שילה וישאו משם את ארון ברית ה' צבאות יושב הכרובים, ושם שני בני עלי עם ארון ברית האלהים חפני ופנחס". [פסוק י]: "וילחמו פלשתים, וינגף ישראל, וינוסו איש לאהליו, ותהי המכה גדולה מאד, ויפול מישראל שלשים אלף רגלי. וארון אלהים נלקח [ביד פלשתים], ושני בני עלי מתו, חפני ופנחס".

[פרק ו א]: "ויהי ארון ה' בשדה פלשתים שבעה חדשים. ויקראו פלשתים לכהנים ולקוסמים לאמר מה נעשה לארון ה' הודיעונו במה נשלחנו למקומו". [פסוק י]: "ויעשו האנשים כן, ויקחו שתי פרות עלות ויאסרום בעגלה ואת בניהם כלו בבית". [פסוק יב]: "וישרנה הפרות בדרך על דרך בית שמש, במסלה אחת הלכו הלוך ונעו, ולא סרו ימין ושמאל, וסרני פלשתים הולכים אחריהם, עד גבול בית שמש. ובית שמש קוצרים קציר חטים בעמק, וישאו את עיניהם ויראו את הארון וישמחו לראות".

[פסוק יט] "ויך [ה'] באנשי בית שמש, כי ראו בארון ה' [מפרש לה בגמרא כאן], ויך ה' בעם שבעים איש חמשים אלף איש [מפרש לה בגמרא כאן], ויתאבלו העם כי הכה ה' בעם מכה גדולה". [פרק ז א]: "ויבואו אנשי קרית יערים, ויעלו את ארון ה' [מבית שמש], ויביאו אותו אל בית אבינדב בגבעה, ואת אלעזר בנו קדשו לשמור את ארון ה'".

[שמואל ב ו ב]: "ויקם וילך דוד וכל העם אשר אתו מבעלי יהודה להעלות משם את ארון האלהים אשר נקרא שם שם ה' צבאות יושב הכרובים עליו. וירכיבו את ארון האלהים אל עגלה חדשה, וישאוהו מבית אבינדב אשר בגבעה, ועוזא ואחיו בני אבינדב נוהגים את העגלה חדשה". [פסוק ו]: "ויבואו עד גורן נכון [שם מקום], וישלח עוזה אל ארון האלהים ויאחז בו, כי שמטו הבקר [שמטוהו הבקר ונענוהו]. ויחר אף ה' בעוזה, ויכהו שם האלהים על השל [מפרש בגמרא כאן], וימת שם עם ארון האלהים. ויחר לדוד [מפרש לה בגמרא כאן] על אשר פרץ ה' בעוזה, ויקרא למקום ההוא פרץ עוזה, עד היום הזה".

[פסוק י]: ולא אבה דוד להסיר אליו את ארון ה' על עיר דוד, ויטהו דוד בית עובד אדום הגתי. וישב ארון ה' בית עובד אדום הגתי שלשה חדשים, ויברך ה' את עובד אדום ואת כל ביתו. ויוגד למלך דוד לאמר, ברך ה' את בית עובד אדום ואת כל אשר לו, בעבור ארון האלהים, וילך דוד, ויעל את ארון האלהים מבית עובד אדום עיר דוד בשמחה. ויהי כי צעדו נושאי ארון ה' ששה צעדים, ויזבח שור ומריא".

[דברי הימים א טו א]: "ויעש לו בתים בעיר דוד, ויכן מקום לארון האלהים, ויט לו אוהל. אז אמר דוד לא לשאת את ארון האלהים כי אם הלויים, כי בם בחר ה' לשאת את ארון האלהים ולשרתו עד עולם.

ויקהל דוד את כל ישראל אל ירושלים להעלות את ארון ה' אל מקומו אשר הכין לו. ויאסוף דוד את בני אהרן ואת הלויים". [פסוק יב]: "ויאמר להם, אתם ראשי האבות ללויים, התקדשו אתם ואחיכם והעליתם את ארון ה' אלהי ישראל אל [המקום אשר] הכינותי לו. כי למבראשונה [בפעם הראשונה] לא אתם [נשאתם את הארון אלא בעגלה; ולכן] פרץ ה' אלהינו בנו [את פרץ עוזא], כי לא דרשנוהו כמשפט [התורה שאמרה: "ולבני קהת לא נתן - משה עגלות לשאת כלבני גרשון ומררי - כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו"]. ויתקדשו הכהנים והלויים להעלות את ארון ה' אלהי ישראל. וישאו בני הלויים את ארון האלהים, כאשר צוה משה כדבר ה', בכתפם במוטות עליהם". [פסוק כה]: ויהי דויד וזקני ישראל ושרי האלפים ההולכים להעלות את ארון ברית ה' מן בית עובד אדום בשמחה. ויהי בעזור האלהים את הלויים נושאי ארון ברית ה', ויזבחו שבעה פרים ושבעה אילים".

ועל דבר זה

שנשא ארון את נושאיו -

נענש עוזא, שנאמר

:

"

ויבאו עד גורן נכון, וישלח עוזא את ידו לאחוז את הארון

"?

אמר לו הקדוש ברוך הוא

לעוזא:

עוזא!

הארון את

נושאיו נשא

כאשר עברו את הירדן - את

עצמו לא כל שכן

שישא!? מאחר שנזכר כאן "פרץ עוזא", מפרשת הגמרא ענין זה בהרחבה, ומשם מתגלגלים הדברים לכמה פסוקים השייכים למסע הארון מעת שגלה על ידי פלשתים, ועד שהושב ל"עיר דוד"; והמשך הברייתא הוא בעמוד ב' "נמצאת אתה אומר".

"

ויחר אף ה'

בעוזא ויכהו שם על השל

עם ארון האלהים":

פליגי בה בפירוש הפסוק "על השל",

רבי יוחנן ורבי אלעזר

:

חד

מהם

אמר

: "של" לשון שגגה הוא, והכהו ה'

על עסקי שלו

[שי"ן קמוצה והלמ"ד בשורוק], על השגגה ששגג לאחוז בו.

וחד

מהם

אמר

: "של" לשון נפילה מלמעלה למטה הוא, והכהו ה' על

שעשה

עוזא

צרכיו

[הטיל צרכיו]

בפניו

של הארון.

כתיב: "

וימת שם

[עוזא]

עם ארון האלהים

":

אמר רבי יוחנן: עוזא בא לעולם הבא, שנאמר

: "

עם ארון האלהים

",

מה ארון לעולם קיים

שהרי נגנז על ידי יאשיהו,

אף עוזא בא לעולם הבא

.

כתיב: "

ויחר לדוד על אשר פרץ ה'

פרץ בעוזא

":

אמר רבי אלעזר

: אין זה לשון "חרי אף", אלא לומר

שנשתנו פניו

של דוד

כחררה

, [עוגה שאופין על פני הגחלים].

ומקשינן:

אלא מעתה כל היכא דכתיב

"

ויחר

",

הכי נמי

תפרש שנשתנו פניו כחררה!?

ומשנינן:

התם

כלומר: בשאר מקומות שנאמר "ויחר", הלוא

כתיב

"ויחר

אף

", ואילו

הכא לא כתיב

"

אף

".

דרש רבא: מפני מה נענש דוד

שמת עוזא על ידו?

מפני שקרא לדברי תורה

"

זמירות

",

שנאמר

[תהלים קיט]: "

זמירות היו לי חוקיך בבית מגורי

", כשהייתי בורח מפני אויבי ואגור [לשון פחד] מפניהם, הייתי משתעשע בחוקיך, והיו לי לזמירות לשעשעני.

אמר לו הקדוש ברוך הוא

לדוד: וכי על

דברי תורה שכתוב בהן

[משלי כג]: "

התעיף עיניך בו ואיננו

", [אם תכפול עיניך לסתום עין בהיסח הדעת מהסתכל בהן, מיד ואיננו] ",

אתה קורא אותן זמירות!?

לכן

הריני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו!

דכתיב

בפרשת משא המשכן וכליו, כשחילק משה רבינו ללויים עגלות ובקר לשאת עליהם: "

ולבני קהת לא נתן

[משה עגלות]

כי עבודת הקודש

[הארון והשולחן והמנורה ומזבח הזהב] עליהם [מוטל לשאת אותם, ולכן] בכתף ישאו [ולא בעגלות] ".

ובפסוק זה נכשל דוד, שהרי:

ו

אילו

איהו

דוד

אתייה

לארון הקודש

בעגלתא

[בעגלה], וכמו שנאמר: "וירכיבו את ארון האלהים אל עגלה חדשה, וישאוהו מבית אבינדב אשר בגבעה".

כתיב: "

ויך באנשי בית שמש, כי ראו בארון

": ומקשינן: וכי אטו

משום דראו

בארון, בשביל כך "

ויך

"!? פליגי בה

רבי אבהו ורבי אלעזר: חד

מהם

אמר

: משום שלא ביטלו ממלאכתם בראותם את הארון, אלא

קוצרין ו

באותה שעה

משתחוים היו

.

וחד אמר

: משום ד

מילי נמי אמור

אנשי בית שמש [דיברו בגנותו של ארון]; וכך אמרו: