טעקסט־ווערסיע פֿון דעם בלאַט: אָריגינאַל און איבערזעצונג
סוטה 34b — תלמוד אויף ייִדיש
סוטה 34b פֿונעם תלמוד בבלי: צורת הדף מיט רש״י און תוספות, אַן איבערזעצונג און נאָטיצן. לייען אָנלײַן, בחינם.
אָריגינעלער טעקסט — סוטה 34b
כחנייתן
של בני ישראל שהיו חונים כתיבה יב מיל אורך על יב מיל רוחב, כך
עברו
את הירדן.
ואילו
לדברי רבי אלעזר ברבי שמעון
הסובר: יותר משלש מאות מיל גבהו המים -
בזה אחר זה עברו
בני ישראל את הירדן.
וחד
מן האמוראים
אמר
בביאור מחלוקת התנאים:
בין מר
רבי יהודה
ובין מר
רבי אלעזר ברבי שמעון
כחנייתן עברו
בני ישראל; אלא שבכך נחלקו:
מר
רבי יהודה
סבר: אדם קל
לרוץ כמו המים, ובזמן שאדם עובר יב מיל, גם המים עולים יב מיל.
ומר
רבי אלעזר ברבי שמעון
סבר: מים קלים
מן האדם, כלומר: המים קלים במרוצתם הרבה יותר מן האדם, עד שבזמן שהאדם עובר יב מיל, נגדשים המים יותר משלש מאות מיל.
אגב שנזכרו המרגלים, מבארת הגמרא את פרשת המרגלים:
"ותקרבון אלי כולכם, ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ, וישיבו אותנו דבר את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבוא אליהן. וייטב בעיני הדבר, ואקח מכם שנים עשר אנשים, איש אחד, איש אחד לשבט", [דברים א כב].
וכתיב [במדבר יג]: וידבר ה' אל משה לאמר. שלח לך אנשים, ויתורו את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל, איש אחד, איש אחד, ממטה אבותיו תשלחו, כל נשיא בהם. וישלח אותם משה ממדבר פארן על פי ה', כולם אנשים ראשי בני ישראל המה. ואלה שמותם, למטה ראובן שמוע בן זכור. למטה שמעון, שפט בן חורי. למטה יהודה, כלב בן יפונה. למטה יששכר, יגאל בן יוסף. למטה אפרים, הושע בן נון. למטה בנימין, פלטי בן רפוא. למטה זבולון, גדיאל בן סודי. למטה יוסף למטה מנשה, גדי בן סוסי. למטה דן, עמיאל בן גמלי. למטה אשר, סתור בן מיכאל. למטה נפתלי, נחבי בן ופסי. למטה גד, גאואל בן מכי. אלה שמות האנשים אשר שלח משה לתור את הארץ, ויקרא משה להושע בן נון יהושע".
"
שלח לך אנשים
":
אמר ריש לקיש
: כך אמר לו הקב"ה למשה:
שלח לך מדעתך
, כלומר: אני איני מצוה אותך, אלא ישראל הם שאמרו לך לשלוח מרגלים, ואני איני מעכב.
ומנין שלא ציוה לו הקב"ה לשלוח, שהרי:
כלום יש אדם בורר חלק רע לעצמו
, כלומר: אם תאמר שהקב"ה ציוה אותו, כלום היה אומר לו לעשות דבר שסופו לבוא לידי תקלה!?
והיינו דכתיב
: "
וייטב בעיני הדבר
[לשלוח את המרגלים] ",
ואמר ריש לקיש: בעיני
בלבד הוטב לשולחם,
ולא בעיניו של מקום
.
כתיב: "ותאמרו, נשלחה אנשים לפנינו
ויחפרו לנו את הארץ
":
אמר רבי חייא בר אבא: מרגלים
כלומר: אותם שביקשו לשלוח מרגלים,
לא נתכוונו
מלכתחילה
אלא לבושתה של ארץ ישראל;
שהרי:
כתיב הכא
בשאילת בני ישראל לשלוח מרגלים: "
ויחפרו לנו את הארץ
",
וכתיב
התם
[ישעיה כד כג]: "
וחפרה
[לשון בושה]
הלבנה ובושה החמה
".
כתיב: "
ואלה שמותם
[של המרגלים]:
למטה ראובן שמוע בן זכור
", ולמה הוצרך לומר: "ואלה שמותם", והרי נאמר בסוף הפרשה: "אלה שמות האנשים אשר שלח משה לתור את הארץ"!?
אמר רבי יצחק: דבר זה מסורת בידינו מאבותינו, מרגלים על שם מעשיהם נקראו
, ולכך אמר הכתוב: "ואלה שמותם", כדי שתדייק בשמותיהם.
ואנו לא עלה בידינו
לדרוש ולפרש
אלא
את
אחד
מהם, והוא: "
סתור בן מיכאל
".
סתור: שסתר דבריו של הקדוש ברוך הוא
, כלומר: הכחיש ועשה את שונאו של הקב"ה [לשון "סגי נהור"] בדאי; כלומר: שהבטיח הקב"ה לישראל ארץ טובה, והיא אינה כזו.
מיכאל: שעשה שונאו של הקב
"
ה
["לשון: "סגי נהור"]
מך
[חלש], וכמבואר לקמן [לה א] שהיו אומרים: אפילו בעל הבית [אדון העולם] אינו יכול להוציא כליו מארץ ישראל, "כי חזק הוא ממנו".
אמר רבי יוחנן, אף אנו
נדרוש ו
נאמר
מה הוא "
נחבי בן ופסי
":
"
נחבי
":
שהחביא דבריו של הקדוש ברוך הוא
ולא אמרן כמות שהן.
"
ופסי
":
שפיסע
דילג
על מדותיו
של הקדוש ברוך הוא
, ולא אמר את דברי ה' כמות שהן.
המשך פרשת המרגלים: "וישלח אותם משה לתור את ארץ כנען, ויאמר אליהם עלו זה בנגב ועליתם את ההר".
"ויעלו ויתורו את הארץ, ממדבר צין עד רחוב לבוא חמת. ויעלו בנגב ויבוא עד חברון, ושם אחימן ששי ותלמי ילידי הענק, וחברון, שבע שנים נבנתה לפני צוען מצרים".
"
ויעלו בנגב ויבא עד חברון
": "
ויבאו
"
מבעי ליה
לומר, שהרי הרבה היו!?
אמר רבא: מלמד שפירש כלב מעצת מרגלים, והלך ונשתטח על קברי אבות
אשר בחברון.
וכך
אמר להן
כלב לאבות:
אבותי, בקשו עלי רחמים, שאנצל מעצת מרגלים
.
ולמה הלך כלב לבדו ולא הלך עמו יהושע, כי:
יהושע, כבר ביקש משה עליו רחמים, שנאמר
: "
ויקרא משה להושע בן נון יהושע
", לומר: "
יה יושיעך מעצת מרגלים
".
והיינו דכתיב
[במדבר יד כד]: "
ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו
וימלא אחרי, והביאותיו אל הארץ אשר בא שמה וזרעו יורישנה". וארץ זו חברון היא, וכמו שנאמר ביהושע [יהושע יד יג]: "ויברכהו יהושע, ויתן את חברון לכלב בן יפונה לנחלה. על כן היתה חברון לכלב בן יפונה הקנזי לנחלה עד היום הזה יען אשר מילא אחרי ה' אלהי ישראל", וממאמר הכתוב "אשר בא שמה" למדנו שכלב הוא זה שבא לחברון.
כתיב: "
ושם אחימן ששי ותלמי
ילידי הענק", ומפרשת הגמרא את שמותיהם:
"
אחימן
":
מיומן שבאחיו
, הגיבור שבאחיו, כשם שהימין חשובה מן השמאל.
"
ששי
" הוא לשון [איכה ג] "פחד ופחת היה לנו השאת והשבר":
שמשים את הארץ
על ידי פסיעותיו הכבדות -
כשחיתות
, שמקום רגליו מעמיק בארץ מרוב כובדו, וניכר בארץ כגומא וכשחת.
"
תלמי
":
שמשים את הארץ
על ידי פסיעותיו הכבדות -
תלמים תלמים
, כתלם המחרישה שמעלה העפר ומעמיק בארץ.
דבר אחר
:
אחימן בנה
את העיר
ענת
.
ששי בנה
את העיר
אלש
.
תלמי בנה
את העיר
תלבוש
.
"ושם אחימן ששי ותלמי
ילידי הענק
":
שמעניקין חמה בקומתן
, מרוב גובה קומתן, דומה שצוארן עולה ונוקב בחלון הרקיע.
כתיב: "
וחברון שבע שנים נבנתה
לפני צוען מצרים":
[
מאי
"
נבנתה
"]?
אילימא
ש
נבנתה ממש
שבע שנים קודם לצוען אשר במצרים!?
אפשר אדם בונה בית לבנו קטן, קודם לבנו גדול!?
ד
הרי
כתיב
: "
ובני חם כוש ומצרים
ופוט וכנען", ואי אפשר שיבנה חם את חברון שבארצו של כנען, קודם לצוען שבארצו של מצרים!?
אלא שהיתה מבונה
כלומר: מיושבת בפירות
על אחד משבעה בצוען
[פי שבע].
ומכאן אתה למד לשבחה של ארץ ישראל; שהרי:
ואין לך
אדמת
טרשים
שאינה עושה פירות כל כך, כמו ארץ לחה -
בכל ארץ ישראל יתר מחברון
, ותדע לך שכן הוא,
דקברי בה שיכבי
[קוברים בה מתים], ומשום שחברון הכי פחות ראויה לפירות מכל ארץ ישראל.
ואין לך מעולה בכל הארצות יתר מארץ מצרים, שנאמר
[בראשית יג י]: "
כגן ה'
כארץ מצרים
", כלומר: כגן ה' כן היא ארץ מצרים.
ואין לך מעולה בכל ארץ מצרים יתר מצוען, דכתיב
[ישעיה ל ד]: "
כי היו בצוען שריו
[שריו של מלך ישראל היו בצוען, בשליחות לפרעה מלך מצרים] ", הרי שהיה יושב פרעה בצוען, ומסתמא היה יושב במקום המעולה ביותר.
ואפילו הכי חברון מבונה אחד משבעה בצוען
.
ומקשינן
ו
כי אטו
חברון טרשים הוי?
והא כתיב
: "
ויהי מקץ ארבעים שנה, ויאמר אבשלום אל המלך, אלכה נא
ואשלם את נדרי אשר נדרתי לה' בחברון. כי נדר נדר עבדך בשבתי בגשור בארם לאמר. אם ישוב ישיבני ה' ירושלים ועבדתי את ה'. ויאמר לו המלך, לך בשלום, ויקם וילך חברונה".
ואמר רב אויא ואיתימא רבה בר בר חנן
, לבאר את מה שאמר אבשלום "אשר נדרתי לה' בחברון", ושוב אמר: "נדר נדר עבדך בשבתי בגשור":
שהלך
אבשלום לחברון כדי
להביא כבשים לעולה
לשלם את נדרו אשר נדר בגשור, וכמאמר הכתוב: "ויקם וילך חברונה", ופירוש הכתוב הוא: "אלכה נא בחברון ואשלם את נדרי אשר נדרתי לה' [בגשור]"; ולכך הלך לחברון, משום
דאמר מר
:
אילים
מביאים
ממואב
, ו
כבשים
מביאים
מחברון
, מפני שטובים הם.
הרי מבואר שחברון ארץ מרעה היא, ולכן כבשים שלה שמנים וטובים!?
ומשנינן:
מינה
, כלומר: מקושייתך אתה מסייעני שארץ טרשים היתה, ולא היתה חשובה ליזרע כשאר הארץ!
כי
איידי דקלישא ארעא
[מתוך שאדמתה קלושה ומועטת], ומתוך כך לא היו חורשים וזורעים בה תבואה למאכל אדם.
לכן
עבדה רעיא ושמן קניינא
, [מצמחת ומעלה עשבים למאכל הצאן, ומקנה הצאן שמן], שכן דרך הצאן להשביח בארץ יבשה וטרשים, יותר מארץ לחה.
כתיב בהמשך פרשת המרגלים: "וישובו מתור הארץ, מקץ ארבעים יום. וילכו ויבואו אל משה ואל אהרן ואל כל עדת בני ישראל אל מדבר פארן קדשה, וישיבו אותם דבר ואת כל העדה, ויראום את פרי הארץ. ויספרו לו ויאמרו, באנו אל הארץ אשר שלחתנו, וגם זבת חלב ודבש היא, וזה פריה. אפס כי עז העם היושב בארץ, והערים בצורות גדולות מאד, וגם ילידי הענק ראינו שם. עמלק יושב בארץ הנגב, והחתי והיבוסי והאמורי יושב בהר, והכנעני יושב על הים, ועל יד הירדן".
"ויהס כלב את העם אל משה, ויאמר, עלה נעלה וירשנו אותה, כי יכול נוכל לה. והאנשים אשר עלו עמו אמרו, לא נוכל לעלות אל העם, כי חזק הוא ממנו. ויוציאו דבת הארץ אשר תרו אותה, אל בני ישראל לאמר, הארץ אשר עברנו בה לתור אותה, ארץ אוכלת יושביה היא, וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות. ושם ראינו, את הנפלים, בני ענק מן הנפילים, ונהי בעינינו כחגבים, וכן היינו בעיניהם. ותשא כל העדה ויתנו את קולם, ויבכו העם בלילה ההוא. וילנו על משה ועל אהרן, כל בני ישראל, ויאמרו אליהם כל העדה, לו מתנו בארץ מצרים, או, במדבר הזה לו מתנו. ולמה ה' מביא אותנו אל הארץ הזאת לנפל בחרב, נשינו וטפינו יהיה לבז, הלוא טוב לנו שוב מצרימה. ויאמרו איש אל אחיו, נתנה ראש ונשובה מצרימה. ויפול משה ואהרן על פניהם, לפני כל קהל עדת בני ישראל. ויהושע בן נון, וכלב בן יפונה, מן התרים את הארץ, קרעו בגדיהם. ויאמרו, אל כל עדת בני ישראל לאמר, הארץ אשר עברנו בה לתור אותה, טובה הארץ מאד מאד".