טעקסט־ווערסיע פֿון דעם בלאַט: אָריגינאַל און איבערזעצונג
סוטה 32b — תלמוד אויף ייִדיש
סוטה 32b פֿונעם תלמוד בבלי: צורת הדף מיט רש״י און תוספות, אַן איבערזעצונג און נאָטיצן. לייען אָנלײַן, בחינם.
אָריגינעלער טעקסט — סוטה 32b
גמרא:
שנינו במשנה: ואלו נאמרין בכל לשון: פרשת סוטה. ומפרשינן
פרשת סוטה מנלן
שהיא נאמרת בכל לשון: ומפרשינן: משום
דכתיב
בפרשת סוטה: "
ואמר אל האשה
, אם לא שכב איש אותך ואם לא שטית טומאה תחת אישך, הנקי ממי המרים המאררים האלה", ו"אל האשה" משמע: דברים הנכנסים בלבה שתהא מכרת בלשון, הרי למדנו:
בכל לשון שהוא אומר
.
תנו רבנן
:
משמיעין
אותה
[קודם מחיקת המגילה]
בכל לשון שהיא שומעת
[מבינה]:
על מה
[למה]
היא שותה, ובמה היא שותה, על מה נטמאת, ובמה היא נטמאת
, וכולהו מפרש לה ואזיל.
"
על מה היא שותה
":
על עסקי קינוי וסתירה
, כלומר: פריצות היא שגרמה לה שתשתה.
"
ובמה היא שותה
": בכלי מאוס
במקידה של חרש
.
על מה נטמאת: על עסקי שחוק וילדות
, כלומר: מי הביאה לידי טומאה - שחוק וקלות ראש, ואומר כן כדי לייסר את הנשים שלא יקלו ראשן עם האנשים, שעל ידי כך באה זו לידי "וצבתה בטנה".
ובמה היא נטמאת: בשוגג או במזיד, באונס
[
או
]
ברצון
, כלומר: מפרט לה את דיניה אם נטמאת בכל אלו, שלא תמות אלא במזיד וברצון, ולא בשוגג, וכגון שאמרו לה: מת בעלה, או באונס.
וכל כך למה
לנו לפרט לה את ההלכות של סוטה!?
ובשלמא את שאר הדברים הוא אומר, כדי לייסר את הנשים שלא יקלו ראשן עם האנשים, שעל ידי כך באות לידי ציבוי הבטן.
שלא להוציא לעז על מים המרים
, שאם נטמאת באונס או שוגגת ולא נבדקה, שלא תהא סבורה: אף אילו נטמאתי מזידה וברצון, לא היו המים בודקין אותי.
שנינו במשנה: אלו נאמרין בכל לשון וכו'
וידוי מעשר
:
ומפרשינן:
מנלן
שהוא נאמר בכל לשון?
משום
דכתיב
: "
ואמרת לפני ה'
אלהיך: בערתי הקודש מן הבית
" -
ויליף
בגזירה שוה: "
אמירה
" ["ואמרת"] שנאמר בודוי מעשר,
מ
"אמירה" האמורה ב
סוטה
["ואמר אל האשה"]: מה אמירה האמורה בסוטה בכל לשון שהוא אומר; אף אמירה האמורה בוידוי מעשר:
בכל לשון שהוא אומר
.
אמר
הקשה
ליה רב זביד לאביי
:
מנין לנו שהגזירה שוה "אמירה אמירה" נתקבלה כדי ללמוד מסוטה,
ולילף
"
אמירה
אמירה"
מ
ברכות וקללות שאמרו ה
לוים
["וענו ואמרו"]:
מה להלן
גבי לויים אינו אלא
בלשון הקודש
כמבואר במשנתנו,
אף כאן
גבי וידוי מעשר אינו אלא
בלשון הקודש!?
ומשנינן:
דנין
"
אמירה
"
גרידתא
[אמירה לבד שאין עמה עניה] שבוידוי מעשר,
מ
"
אמירה
"
גרידתא
שבסוטה.
ואין דנין אמירה גרידתא, מעניה ואמירה
["וענו ואמרו"] שבלויים.
תניא: רבי שמעון בר יוחאי אומר
:
אדם אומר שבחו בקול נמוך, ו
אילו את
גנותו
אומר
בקול רם!
ומנין?
שבחו בקול נמוך
, אתה למד
מן וידוי המעשר
שהוא שבח האדם, שהרי אומר "לא עברתי ממצוותיך ולא שכחתי", ולא נאמרה בו עניה, ומשמע בקול נמוך.
גנותו בקול רם
אתה למד
ממקרא ביכורים
, שאומר: "ארמי אובד אבי" והוא גנותו שמתודה שאביו לבן הארמי היה רשע, ונאמר בו "עניה" ["וענית ואמרת"] דמשמע בקול רם.
ומקשינן:
ו
כי אטו אומר אדם
גנותו בקול רם!?
והאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי
:
מפני מה תקנו
חכמים שתהא
תפלה
נאמרת
בלחש
, וכמו שמצינו בחנה [שמואל א א יב]: "והיה כי הרבתה להתפלל לפני ה' ועלי שומר את פיה. וחנה היא מדברת על לבה רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע"?
כדי שלא לבייש את עוברי עבירה
המתוודים בתפלתם על עבירות שבידם.
ומנין שאין מביישין אפילו עוברי עבירה:
שהרי לא חלק
הכתוב מקום
לשחיטת הקרבן
בין חטאת לעולה
, כלומר: לא נתן הכתוב לחטאת [הבאה על חטא] מקום שחיטה שונה מן העולה, ושניהם נשחטים בצפון המזבח החיצון שבעזרה, והוא כדי שלא יבינו שהיא חטאת, ויתבייש.
הרי שאין זה מן הראוי לומר את גנותו בקול רם דרך פרסום!?
ומשנינן:
לא תימא
: אדם אומר "
גנותו
" בקול רם,
אלא אימא
: אדם אומר "
צערו
" בקול רם, וכאשר מודיע הוא בקול רם את צערו שרצה לבן לאבד את יעקב, ומודיע על ירידת ישראל למצרים ["וירד מצרימה"] בקול רם.
כדתניא
שאדם אומר צערו בקול רם:
כתיב: "והצרוע אשר בו הנגע, בגדיו יהיו פרומים, וראשו יהיה פרוע, ועל שפם יעטה,
וטמא טמא יקרא
[המצורע] ". מכאן ש
צריך להודיע צערו לרבים, ורבים
מתוך כך -
מבקשים עליו רחמים
.
ו
כן
כל מי שאירע בו דבר
רע,
צריך להודיע לרבים, ורבים מבקשים עליו רחמים
.
גופא: אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: משום מה תיקנו תפלה בלחש, שלא לבייש את עוברי עבירה, שהרי לא חלק הכתוב מקום בין חטאת לעולה
.
ותמהינן:
ו
כי אטו
לא
שונה החטאת מן העולה, עד שאתה אומר שהקפידה תורה שלא לשנות מהעולה כדי שלא יתבייש!?
והא איכא
שינוי בין החטאת לעולה ב
דמים
, שהרי
דם חטאת
נזרק על המזבח
למעלה
מחוט הסיקרא, [חוט אדום שהיה עשוי סביב למזבח באמצעו],
ו
אילו
דם עולה
נזרק על המזבח
למטה
מחוט הסיקרא!?
ואם כן מה ריוח יש בדבר שהם נשחטים במקום אחד, והרי בלאו הכי מבוייש ועומד הוא!?
ומשנינן: השינוי שיש ביניהם בדמים אינו מביישו, כי
התם כהן הוא דידע
[רק הכהן יודע בדבר], ולא שאר כל העולם, ואין בושת בדבר.
ואכתי מקשינן:
והאיכא
שינוי אחר, שה
חטאת
מן ה
נקיבה
, ואילו ה
עולה
אינה באה אלא מן ה
זכר!?
ומשנינן:
התם מיכסיא
הנקבות
באליה
[מכוסה הנקבות בזנב], ואין יודע אם נקבה היא אם זכר.
ומקשינן:
תינח כבשה
שאכן אין ניכר נקבותה שהיא מכוסה באליה, אבל
שעירה
שאין לה זנב
מאי איכא למימר
, והרי נקבותה ניכרת, ושונה היא מהעולה שאינה באה אלא מן הזכר!? ומשנינן:
התם איהו דקא מיכסיף נפשיה
[הוא מבייש את עצמו],
דאיבעי ליה לאיתויי כבשה
[היה לו להביא כבשה בעלת זנב],
וקא מייתי שעירה
[ומביא הוא שעירה נטולת זנב], והרי החטאת כשירה בין מכבשה שאינה ניכרת בנקבותה, ובין משעירה הניכרת בנקבותה.
ואכתי מקשינן:
חטאת דעבודת כוכבים דלא סגי דלאו שעירה
[שאינה באה אלא שעירה ולא כבשה],
מאי איכא למימר!?
ומשנינן:
התם
בעבודת כוכבים אכן לכך אמרה התורה שיביא שעירה, כדי להטיל עליו עונש ד
ניכסיף וניזיל כי היכי דנכפר ליה
[יתבייש, כדי שיתכפר לו בעונש גדול כזה].
שנינו במשנה: אלו נאמרין בכל לשון וכו'
קרית שמע
:
ומפרשינן:
מנלן
שהיא נאמרת בכל לשון?
משום
דכתיב
: "
שמע ישראל
", ומשמע:
בכל לשון שאתה שומע
.
תנו רבנן
:
קרית שמע
נקראת
ככתבה
בלשון הקודש,
דברי רבי
.
וחכמים אומרים: בכל לשון
היא נקראת.
ומפרשינן:
מאי טעמא דרבי?
משום דאמר קרא: "
והיו
הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך", ומשמע:
בהווייתן יהו
, כאשר הם ללא שינוי, והיינו בלשון הקודש.
ו
טעמם של
רבנן
הסוברים שהיא נקראת בכל לשון, הוא משום ד
אמר קרא
: "
שמע
"
בכל לשון שאתה שומע
.
ומקשינן:
ורבנן נמי, הכתיב
"
והיו
", דמשמע: בהוייתן יהו בלשון הקודש!?
ומפרשינן: רבנן סוברים ש
ההוא
"והיו" ללמד הוא בא,
שלא יקראנה
לקריאת שמע
למפרע
, כגון שיאמר: "ובשעריך ביתך מזוזות".
ומקשינן:
ורבי
הדורש מ"והיו" ללשון הקודש, אם כן
שלא יקראנה למפרע, מנליה
[מנין לו]!?
ומפרשינן:
נפקא ליה
לרבי שלא יקרא קריאת שמע למפרע:
מ
מה שנאמר "והיו הדברים האלה", והיה לו לומר "
דברים
", ואמר "
הדברים
", כדי ללמד שלא יקראנה למפרע.
ורבנן
שאין צריכים דרשה זו ללמד שלא יקראנה למפרע, שכבר דרשוהו מ"והיו": "
דברים
" "
הדברים
"
לא משמע להו
לדרשה.
ורבי נמי
הסובר שאין קריאת שמע נקראת אלא בלשון הקודש -
הכתיב
: "
שמע
" ומשמע בכל לשון שאתה שומע.
ומשנינן:
ההוא
"שמע"
מיבעי ליה
לרבי, כדי
ל
למד: "
השמיע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך
", וכל הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו לא יצא.
ורבנן
שאין תיבת "שמע" מיותרת לשיטתם ללמד דין זה -
סברי ליה כמאן
דאמר: הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו, יצא
.
עוד שואלת הגמרא:
לימא קסבר רבי
[האם הכרח הוא לומר שסובר רבי]: