שבועות 38b — תלמוד אויף ייִדיש

או דלמא, אכל חדא וחדא

מארבעת התביעות של כל חמשת התובעים

מיחייב,

ובסך הכל עשרים חטאות!

תא שמע: דתני רבי חייא

-

הרי כאן עשרים חטאות!

ומדייקת הגמרא:

היכי דמי? אי דפריש

לכל אחד מהתובעין שאינו חייב לו לא פקדון ולא תשומת יד וגזל ואבידה, הרי פשיטא שחייב עשרים חטאות. וכי

רבי חייא, מנינא אתא לאשמועינן!?

אלא לאו,

מדובר כאן

דלא פריש

את ארבעת כפירותיו לכל אחד מחמשת התובעין, ובכל זאת חייב עשרים חטאות.

שמע מינה,

שהכופר לאחד ומפרט לו את כפירותיו, ואחר כך אומר לשאר התובעים: ולא לך, ולא לך -

פרטא הוי

לכל אחד מהתובעים! שנינו במשנה: אמר האב לאונס או המפתה

אנסת

[

או

]

ופיתית את בתי

רבי שמעון פוטר!

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מאי טעמא דרבי שמעון

שפוטר? והרי בכלל שבועתו הוו גם בושת ופגם שהן תביעות ממון?

ותירץ:

הואיל ועיקר

תביעתו,

קנס הוא תובע!

אמר רבא

: אתן

משל

לדבריו

דרבי שמעון, למה הוא דומה

-

לאדם שאמר לחבירו: תן לי חיטין ושעורין

וכוסמין שיש לי בידך! אמר לו, שבועה שאין לך בידי חיטין! ואשתכח, דחיטין הוא דלית ליה

[ונמצא, שחיטין אין לו בידו]

הא שעורין וכוסמין אית ליה,

-

דפטור

מקרבן שבועה,

דכי אישתבע אחיטין, אקושטא משתבע!

[מכיון שנשבע על שאין בידו חיטין - אמת נשבע].

והנמשל הוא, כאשר תובע אדם אנסת ופיתית את ביתי, כוונתו היא בעיקר התביעה - לקנס. על אף שבכלל תביעתו יש גם ממון של בושת ופגם. ונמצא ששבועתו על קנס היא, שפטור עליה מקרבן.

אמר ליה אביי

-

מי דמי? התם, בחיטין קא כפר ליה, בשעורין וכוסמין לא כפר ליה.

אבל הכא,

בכולה מילתא הוא דכפר ליה.

שהרי באומרו לא אנסתי ופיתיתי, הרי הוא כופר בכל התביעה שהוגשה נגדו, ובתביעה זו נכללת גם תביעת הממון של בושת ופגם!

הא,

דינו של רבי שמעון,

לא דמיא אלא לאומר לחבירו: תן לי חטין שעורין וכוסמין שיש לי בידך. שבועה שאין לך בידי כלל! ואשתכח,

ונמצא שרק

חיטין הוא דלית ליה, הא שעורין וכוסמין אית ליה, דמיחייב

משום שכפר ממון!

ואם כן, עדיין יש לבאר את דינו של רבי שמעון.

אלא, כי אתא רבין

מארץ ישראל לבבל,

אמר בשם רבי יוחנן: לדברי רבן שמעון קנס

הוא תובע,

ולא בושת ופגם. ולכן פטור לגמרי מכפירת בושת ופגם.

לדברי חכמים

-

אף בושת ופגם הוא תובע!

במאי קא מיפלגי?

רבי שמעון ורבנן.

אמר רב פפא: רבי שמעון סבר, לא שביק איניש מידי דקיץ

,

לא עוזב אדם מלתבוע דבר קצוב, של קנס חמישים כסף, שהם ממון קצוב לכל אונס,

ותבע מידי דלא קיץ של בושת ופגם.

ורבנן סברי, לא שביק איניש מידי דכי מודה

ביה לא מיפטר, והיינו בושת ופגם שהם ממון,

ותבע מידי דכי מודה ביה מיפטר,

דהיינו קנס.

הדרן עלך פרק שבועת הפקדון

--- title: "חברותא - שבועות — פרק שישי - שבועת הדיינין" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02362.html#HtmpReportNum0005L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0005L5" --- פרק שישי - שבועת הדיינין

Оригинал главы פרק שישי - שבועת הדיינין

שבועת הדיינים הינה השבועה שמטילין בית דין על הנתבע. ושונה שבועה זו מן השבועות האחרות ששנינו בפרקים הקודמים, בכך שהשבועות דלעיל, כגון שבועת העדות או שבועת הפקדון, נשבע אותם האדם מרצונו, כדי להיפטר מתביעתו של התובע. אולם שבועת הדיינים, אין האדם נשבע מעצמו, אלא בית דין מחויבים להשביעו.

בכלל שבועה זו הנידונות בפרק זה, ישנם ד'

שבועות:

א. שבועת מודה במקצת האמורה בתורה [שמות כב ז - ח, וענינה יבואר להלן בפרק זה], כאשר אדם תובע את חבירו שהוא חייב לו מנה, והלה כופר בחלק מן התביעה ומודה בחלקה, היינו "מודה במקצת הטענה" - הרי הוא חייב להשבע שבועת "מודה במקצת", שהיא אחת משבועות הדיינים.

ב. שבועת השומרים האמורה בתורה [שמות כב שם], אם הפקיד אדם חפץ אצל חברו לשומרו, כגון שומר חינם, וטוען השומר שנגנב הפקדון או נאבד ממנו, ישבע השומר שלא פשע בו, ושלא שלח בו ידו, ושאין הפקדון ברשותו.

ג. שבועת עד אחד, הנלמדת מדרשה [לקמן מ א] כאשר תובע אדם את חברו ממון והוא כופר בו, ועד אחד מעיד כדברי התובע, ישבע הנתבע כדי להכחיש את העד.

ד. שבועת היסת שתיקנוה חכמים . והיא, כאשר הנתבע כופר בכל התביעה, ופטור מן התורה הן משבועה והן מתשלום, חייבוהו חכמים להישבע, כדי להפיס דעתו של התובע.

משנתנו, וכן עיקר הפרק, עוסקים בשבועת מודה במקצת דלעיל, שהיא מן התורה.

מתניתין:

א.

שבועת הדיינין,

שמשביעין את המודה במקצת הטענה - אין משביעין אותה אלא רק אם היתה

הטענה

של התובע - לפחות

שתי

מעות

כסף.

ו

אילו

ההודאה

במקצת שהודה הנתבע, שעל ידה הוא מתחייב שבועה - צריכה להיות לפחות

בשוה פרוטה

. אך אם הטענה היא פחות משתי כסף, או ההודאה פחות מפרוטה, הרי הוא פטור משבועה.

ב.

כמו כן צריכה ההודאה להיות בדבר שהוא ממין התביעה, ולא שיתבענו על דבר ממין אחד ויודה לו בדבר ממין אחר [וכפי שיבואר להלן במשנה].

ואם אין ההודאה ממין הטענה

-

פטור

משבועה.

כיצד

, תהיה ההודאה ממין הטענה?

אם אמר התובע:

שתי כסף

יש

לי בידך,

וענהו הנתבע:

אין לך בידי אלא פרוטה

שהיא מטבע של נחשת -

פטור

משבועה. הואיל ותבעו כסף והודה לו במטבע נחשת, ששני מינים שונים הם. ולכן הודאה זו אינה ממין הטענה.

אבל, אם תבעו:

שתי כסף ו

גם

פרוטה

יש

לי בידך,

וענהו הנתבע:

אין לך בידי אלא פרוטה

-

חייב

להישבע.

שהרי תבעו תביעה אחת הכוללת כסף ופרוטת נחושת. והוא הודה בפרוטת הנחושת, שהיא מקצת התביעה. והודאה זו נחשבת כהודאה ממין הטענה, וחייב.

ג.

תבעו:

מנה לי בידך

, וענהו:

אין לך בידי,

הרי הוא

פטור

שהרי כפר בכל התביעה. וכופר בכל פטור משבועה דאורייתא.

אך אם אמר התובע:

מנה לי בידך,

וענהו הנתבע:

אין לך בידי אלא חמשים דינר

הריהו מודה במקצת הטענה ו

חייב

להישבע שבועת מודה במקצת מהתורה.

ד.

תבעו הבן אשר מת אביו והוא יורשו:

מנה

יש

לאבא

אשר הפקידו

בידך

,

וענהו הנפקד:

אין לך בידי

מירושת אביך

אלא חמישים דינר

-

פטור

משבועה,

מפני שהוא כ"משיב אבידה".

שהרי היה יכול להעיז פניו, ולכפור ולהכחיש. כיון שרק כלפי בעל חובו אין אדם מעיז פניו. אבל כלפי בנו, שאינו בעל החוב אלא רק יורשו - מעיז!

ובעצם כך שהוא מודה לטענת הבן ומתייחס לטענתו, נחשב הדבר כאילו הוא משיב אבדה. וכשם שמשיב אבדה פטרוהו חכמים משבועה - כגון: שהשיב אדם אבדה לבעלים, והבעלים טוען כי אין זה כל סכום האבדה, ותובעו על כולה, פטרוהו חכמים משבועה, מפני תיקון העולם. שלא יחששו המוצאים שמא ישביעום, ומשום כך ימנעו מלהשיב אבדות -

והוא הדין כאן, פטרוהו חכמים מלהשבע, כדי שלא ימנע אדם מלהחזיר חוב ליורשים מהחשש שמא ישביעוהו.

אמר התובע:

מנה לי בידך.

והודה הנתבע ו

אמר לו

בפני עדים:

הן

.

למחר

שב התובע ו

אמר לו לנתבע: תנהו לי,

את אותו המנה עליו הודית לי אתמול! ואמר לו הנתבע כבר

נתתיו לך,

ופרעתי את חובי.

פטור

הנתבע משבועה ומתשלום, אף שאתמול הודה!

אבל, אם חזר בו הנתבע מהודאתו שהודה אתמול. וכפר ואמר:

אין לך

בידי ולא היו דברים מעולם! -

חייב

ליתנו לתובע. שהרי הודה אתמול בפני עדים כי חייב לו. והודאת בעל דין כמאה עדים דמי, ואינו יכול לחזור בו, ואף בשבועה אינו נאמן, כיון שהוחזק כפרן [שקרן, ואינו נאמן].

ו.

אמר התובע:

מנה לי בידך. אמר לו

הנתבע:

הן.

ואמר התובע:

אל תתנהו לי

, אל תפרע לי את המנה שעליו אתה מודה לי -

אלא ב

פני

עדים.

למחר,

כשתבעו ו

אמר לו

התובע:

תנהו לי,

טען הנתבע: כבר

נתתיו לך,

ואיני חייב לך כלום! -

חייב

לשלם לו, מפני שצריך ליתנו בעדים כפי שסיכם עימו, ולכן כל עוד לא פרע לו בעדים - לא קיים את תנאו, וחייב!

ז.

אמר התובע:

ליטרא

מידה של

זהב יש לי בידך,

וענה הנתבע:

אין לך בידי אלא ליטרא

של

כסף

, ולא של זהב כמו שאתה תובע -

פטור

, משום שכסף וזהב שני מינים שונים הם, וכל שהדבר שהוא מודה עליו אינו ממין התביעה, אין הודאתו נחשבת הודאה מחייבת, ולכן פטור משבועה ומתשלום .

אבל, אם תבעו:

דינר זהב יש לי בידך,

וענהו:

אין לך בידי אלא דינר כסף

או

טריסית

או

פונדיות

או

פרוטה

שהם מיני מטבעות,

חייב

לשלם לו את מה שהודה, ואילו על השאר חייב להישבע שבועת מודה במקצת -

משום שהכל,

כל סוגי המטבעות,

מין מטבע אחת

הן. ולכן נחשבת ההודאה בהן כהודאה ממין התביעה.

ח.

אמר התובע:

כור תבואה

יש

לי בידך,

וענהו:

אין לך בידי אלא לתך,

חצי כור של

קטנית!

-

פטור

, לפי שאין ההודאה ממין הטענה.

אבל, אם אמר:

כור פירות

יש

לי בידך,

וענהו:

אין לך בידי אלא לתך

[חצי כור ]

קטנית

-

חייב

בתשלום לתך הקיטנית. וכן חייב שבועה על שאר הפירות שתבעו. משום שהקטנית בכלל פירות היא, וההודאה היא ממין הטענה.

ט.

טענו

התובע כי יש לו בידו

חיטין. והודה לו

הנתבע

בשעורין

שיש לו אצלו -

פטור

.

ורבן גמליאל מחייב

, משום שסובר שלא צריכה ההודאה להיות ממין הטענה.

י.

הטוען לחבירו בכדי שמן

מלאים שיש לו אצלו.

והודה ל

ו הנתבע

בקנקנים

בכדים ריקים בלבד. ואילו בשמן עצמו - לא הודה לו.

אדמון אומר: הואיל והודה לו מקצת ממין הטענה

שהרי גם הקנקנים הריקים היו כלולים בתביעת 'כדי שמן יש לי אצלך' וכיון שהודה באחד משני הדברים שתבע התובע [א. שמן, ב. קנקנים] -

ישבע

הנתבע!

וחכמים אומרים: אין ההודאה

הזו הודאה

ממין הטענה,

שהרי טענתו של התובע היתה על השמן. ואילו הקנקנים, אינם ענין התביעה.

ואם כן נמצא, שלענין עיקר התביעה - כפר הוא בכולה. לפי שהקנקנים, אינם כלולים בתביעה. ולכן אין ההודאה בהם נחשבת להודאה על תביעת השמן, אלא היא כ'טענו חיטין והודה לו בשעורין' ופטור.

אמר רבן גמליאל: רואה אני את דברי אדמון.

שראויים הם לפסוק כמותו.

יא. טענו

שחייב לו

כלים וקרקעות. והודה

הנתבע

בכלים וכפר בקרקעות.

או

שהודה בקרקעות וכפר בכלים

-

פטור.

משום שאין נשבעים על קרקעות.

ולכן, גם ההודאה על קרקע, אינה מחייבת שבועת מודה במקצת על כפירת המטלטלין. וכן להפך, אין הודאת המטלטלין מחייבת שבועה על כפירת הקרקעות.

וכן אם

הודה במקצת הקרקעות פטור.

אבל, אם הודה

במקצת הכלים

-

חייב

שבועה על מקצת הכלים שכפר בהם כיון שכפירת מקצת הכלים מחייבת שבועה כדין כל מודה במקצת.

וכעת, מחמת חיוב השבועה על המטלטלין, חייב להישבע גם על הקרקעות. משום

שהנכסים שאין להן אחריות,

דהיינו מטלטלין,

[כלומר, שאינם אחראים לחובותיו של הבעלים, שאם נמכרו או ניתנו במתנה, אין בעלי החובות גובים מהם. מה שאין כן בקרקעות יש להן אחריות ובעל חוב גובה מהן].

\-

זוקקין

[גוררים]

את הנכסים שיש להן אחריות להשבע

גם

עליהן.

יב. אין נשבעין על טענת חרש

כגון שטען ברמיזה כי הלוא חרש האמור בגמרא אינו מדבר ואינו שומע

וכן אין נשבעים על טענת

שוטה וקטן.

ואפילו אם הודה לו הנתבע במקצת על טענתו. גם כן אין נשבעין.

יג. ואין משביעין את הקטן

אם תבעו גדול, והודה לו הקטן במקצת הטענה

.

אבל נשבעין ל"קטן".

הגמרא מבארת, שגדול הבא מכח טענת אביו, שטוען "אבי מסר לך חפץ לפקדון", או שטוען "אבי הלוה לך כסף", הרי הוא נקרא "קטן", לפי שבא בטענת אביו, מורישו, ולכן נשבעין לו.

ו

כן נשבעים

להקדש

: כאשר בא להפרע מנכסי הקדש - לא יפרע אלא בשבועה.

גמרא:

שנינו במשנתנו: שבועת הדיינין.

ודנה הגמרא:

היכי משבעינן ליה?

באיזה אופן משביעין שבועה זו?

אמר רב יהודה אמר רב: משביעין אותו בשבועה האמורה בתורה. דכתיב

[אצל אברהם אבינו, כאשר השביע את אליעזר]

"ואשביעך בה' אלהי השמים".

והניחה הגמרא, שכוונתו לומר שמפסוק זה משמע שצריך להשביעו בשם המפורש.

אמר ליה רבינא לרב אשי: כמאן,

לפי מי נאמרו דברי רב יהודה בשם רב, שמשביעין אותו בשם המפורש? האם הם

כרבי חנינא בר אידי, דאמר: בעינן שם המיוחד

בשבועה. כלומר, כשנשבע, ישבע בשם המפורש?

אמר לי

ה רב אשי: אין צורך להעמיד כך. אלא

אפילו תימא,

שדברי רב הם גם לפי רבנן,

דאמרי

שאפשר להשביעו

בכינוי,

ולא צריך להשביעו דוקא בשם המפורש.

כי מה שאמר רב יהודה בשם רב שמשביעין אותו בשבועה האמורה בתורה, אין הכונה דוקא לשבועה בשם, אלא

נפקא מינה

בדבריו

שצריך לאתפושי חפצא

[חפץ קודש]

בידיה.

וכמו שמצינו בתורה אצל אברהם אבינו, שהשביע את אליעזר, ואמר לו "שים נא ידך תחת יריכי", והתפיסו בברית המילה, שהיא החפץ של מצוה היחידי שהיה להם אז.

וזהו שאמר רב יהודה אמר רב "משביעין אותו בשבועה האמורה בתורה" - שיתפוס חפץ מצוה בידו, כמו אצל אליעזר ואברהם.

וכ

דברי

רבא, דאמר רבא: האי דיינא דאשבע ב

שם

ה' אלהי השמים,

שהשביע רק בכך, אבל לא התפיסו חפץ של מצוה בידו -

נעשה כמי שטעה בדבר משנה,

לפי שדברי האמוראים שאמרו את הדין של נקיטת חפץ, נחשבים כדברים המפורשים במשנה! ומשום כך, דיין שלא השביעו בנקיטת חפץ -

חוזר

ומשביעו בשנית, בנקיטת חפץ.

ואמר רב פפא: האי דיינא דאשבע

את החייב בשבועת הדיינין, והוא אוחז בידו

בתפילין

ולא בספר תורה,

נעשה

דיין זה

כמי שטעה בדבר משנה.

שהלא אין משביעין בנקיטת חפץ על ידי שמחזיק הנשבע תפילין בידו, אלא רק בספר תורה בלבד, ולכן

חוזר

ומשביעו בנקיטת ספר תורה.

ואומרת הגמרא למסקנה:

והלכתא כוותיה דרבא,

האומר שאין שבועה בלא נקיטת חפץ

.

ולית הלכתא כוותיה דרב פפא

האומר משביעין אך ורק בספר תורה.

ומבארת הגמרא:

הלכתא כוותיה דרבא

-

דהא לא נקיט חפצא בידיה,

ולכן לא קיים את חיוב שבועתו.

ולית הלכתא כוותיה דרב פפא, דהא נקיט חפצא

[תפילין]

בידיה

. ודי בכך כדי שלא נצטרך לחזור ולהשביעו, שהלא סוף סוף החזיק חפץ של מצוה בידו.

ומוסיפה הגמרא עוד בדיני השבועה:

שבועה

של כל אדם, תיעשה כאשר הוא -

מעומד.

שבועה של

תלמיד חכם

כאשר הוא

מיושב.

שבועה

של כל אדם לכתחילה תיעשה כאשר מחזיק

בספר תורה

בידו.

אולם של

תלמיד חכם

אפילו

לכתחלה

די כאשר מחזיק

בתפלין.

תנו רבנן: שבועת הדיינין אף היא בלשונה נאמרה.

תהא אמירת השבועה בכל לשון שהנשבע מבין [וכמו שאר הדברים הנאמרים בכל לשון, כגון קריאת שמע ותפילה].