טעקסט־ווערסיע פֿון דעם בלאַט: אָריגינאַל און איבערזעצונג
שבת 91a — תלמוד אויף ייִדיש
שבת 91a פֿונעם תלמוד בבלי: צורת הדף מיט רש״י און תוספות, אַן איבערזעצונג און נאָטיצן. לייען אָנלײַן, בחינם.
אָריגינעלער טעקסט — שבת 91a
מהו דתימא
כיון דשכח,
בטולי בטלה מחשבתו
הראשונה, והרי אין כאן לא מחשבת הצנעה ולא מחשבת הוצאה.
קמשמע לן: כל העושה
סתם -
על דעת ראשונה הוא עושה!
וחשיבות מחשבת הצנעה בעינה עומדת.
אמר רב יהודה אמר שמואל: מחייב היה רבי מאיר אף במוציא חטה אחת לזריעה.
ומקשינן:
פשיטא?
שהרי
"כל שהוא" תנן
במתניתין [במצניע, והוא הדין במוציא], וסתם משנה רבי מאיר היא.
ומתרצינן:
מהו דתימא
הא דקתני
"כל שהוא"
היינו
לאפוקי מגרוגרת
, שהמצניע אין צריך גרוגרת כבשאר אוכלין אלא די בפחות מכן,
ולעולם עד דאיכא כזית
אינו חייב.
קמשמע לן
דבכל שהוא ממש, חייב.
מתקיף לה רב יצחק בריה דרב יהודה: אלא מעתה
, שכל כך אנו מחשיבים את דעתו עד שאפילו בסתמא אמרינן דעל דעת ראשונה הוא עושה,
חישב להוציא כל ביתו
בהוצאה אחת, דהשתא אין להם חשיבות בעיניו אלא כשכולם יחד, האם
הכי נמי
נאמר
דלא מיחייב עד דמפיק לכוליה
. ואם יוציא מהבית מעט מעט לא יתחייב?!
ומתרצינן:
התם
-
בטלה דעתו אצל כל אדם
. שהואיל ואצל כל העולם יש חשיבות לדבר כשהגיע לשיעורו הקבוע, אין בכח היחיד לבטל חשיבותו. מה שאין כן להחשיב הדבר יש בכח היחיד אפילו כשאצל כל העולם אינו חשוב.
שנינו במשנה:
וכל אדם אין חייבין עליו אלא כשיעורו.
מתניתין דלא כרבי שמעון בן אלעזר.
דתניא: כלל אמר רבי שמעון בן אלעזר: כל שאינו כשר להצניע
, שאינו ראוי להצניעו כי אין בו שימוש, או ש
אין מצניעין כמוהו
שאין בו שיעור,
והוכשר לזה
, אדם אחד החשיבו
והצניעו, ובא אחר והוציאו
-
נתחייב זה במחשבתו של זה
. שמעתה כולם חייבין על הוצאתו.
ואילו מתניתין קתני שרק המצניעו חייב עליו.
אמר רבא אמר רב נחמן: הוציא כגרוגרת
ממיני אוכלין
לאכילה, ונמלך עליה
בין עקירה להנחה להשתמש בה
לזריעה,
והניחה.
אי נמי הוציאה לזריעה ונמלך עליה לאכילה
-
חייב.
והוינן בה:
פשיטא?
שהרי
זיל הכא איכא שיעורא וזיל הכא איכא שיעורא
. שהרי יש כאן שיעור בין לדבר המיועד לאכילה שהוא כגרוגרת, וכל שכן לדבר המיועד לזריעה, ששיעורו בכל שהוא?
ומתרצינן:
מהו דתימא בעינן
שתהא
עקירה והנחה בחדא מחשבה
, ששניהם יהיו או במחשבת אכילה או במחשבת זריעה,
והא ליכא.
קמשמע לן
דאפילו הכי חייב.
בעי רבא: הוציא חצי גרוגרת לזריעה, ותפחה
והגיעה לגרוגרת,
ונמלך עליה
לאחר עקירה להשתמש בה
לאכילה
, והניחה -
מהו
שיתחייב עליה?
אם תימצי לומר: התם
, בדין הקודם של רבא אמר רב נחמן,
הוא דמחייב
אעפ"י שהעקירה וההנחה לא היו באותה מחשבה,
דזיל הכא איכא שיעורא וזיל הכא איכא שיעורא
, שמשעת מחשבתו הראשונה כבר היה שיעור שמספיק גם עבור מחשבתו השניה, ולכן מצטרפין העקירה וההנחה.
אבל
הכא, כיון דבעידנא דאפקה לא הוה ביה
עדיין
שיעור
למחשבתו השניה של
אכילה,
לא מצטרפין העקירה וההנחה, ו
לא מיחייב.
או דלמא, כיון דאילו אישתיק
והיה נשאר במחשבתו הראשונה
ולא חשיב עליה
מחשבה אחרת בשעת הנחה, הוי
מיחייב אמחשבה
הראשונה
דזריעה
, שהרי יש עכשיו שיעור שמספיק למחשבת זריעה [גם אם לא תפחה, וכ"ש כשתפחה],
השתא נמי
, ששינה מחשבתו למחשבת אכילה, נמי
מיחייב
. שהרי יש שיעור עכשיו גם לאכילה ושיעור זה מספיק גם למחשבתו הראשונה.
ואם תימצי לומר: כיון דאילו אישתיק ולא חשיב עליה מיחייב אמחשבה דזריעה, השתא נמי מיחייב,
אכתי תיבעי:
הוציא כגרוגרת לאכילה, וצמקה
לפחות מגרוגרת,
ונמלך עליה לזריעה
-
מהו?
מי אמרינן,
הכא ודאי כי אישתיק
והיה נשאר במחשבת אכילה עד ההנחה, הרי
אמחשבה קמייתא לא
הוי
מיחייב
, כי לא נשאר עתה שיעור גרוגרת.
או דלמא, בתר השתא אזלינן
. ולגבי מחשבה דהשתא יש לו שיעור,
ומיחייב?
ואם תימצי לומר: בתר השתא אזלינן ומיחייב
, אכתי תיבעי:
הוציא כגרוגרת לאכילה, וצמקה, וחזרה ותפחה
לשיעור גרוגרת והניחה במחשבת אכילה -
מהו?
האם
יש דיחוי לענין שבת
, שהואיל ובאמצע נפחת מהשיעור ואילו היה עושה אז הנחה לא היה מתחייב, נמצא שנדחה אז מחיוב חטאת ובטלה העקירה, וגם אחר שתפחה והניחה, פטור, כיון שיש כאן הנחה בלא עקירה.
או אין דיחוי לענין שבת?
ומסקינן:
תיקו!
בעא מיניה רבא מרב נחמן: זרק כזית תרומה ל
תוך
בית טמא
-
מהו?
והוינן בה:
למאי
נפקא מינה?
אי לענין שבת
שזרקו מרשות הרבים אל הבית שהוא רשות היחיד, פשיטא שפטור, שהרי
כגרוגרת בעינן
, וכזית הוא פחות מכגרוגרת?
אי לענין טומאה
, לקבל טומאת אוכלין, הרי
כביצה אוכלין בעינן
כדי להיטמא, שהוא יותר מכזית?
ומתרצינן:
לעולם לענין שבת
איירי.
וכגון דאיכא פחות מכביצה אוכלין
בתוך הבית הטמא,
והאי
כזית שזרק, נח עליו ו
משלימו לכביצה
, וביחד הם מקבלים טומאה מהבית.
מאי?
מי אמרינן
מדמצטרף לענין טומאה
ע"י זריקה זו, הרי שהיא זריקה חשובה, ולכן
מיחייב נמי לענין שבת
כאילו הוא בשיעור כגרוגרת.
או דילמא, כל לענין שבת
-
כגרוגרת בעינן?
אמר ליה
רב נחמן:
תניתוה
בברייתא:
אבא שאול אומר: שתי הלחם ולחם הפנים שיעורן
לענין הוצאה בשבת
כגרוגרת.
ואמאי
צריך כגרוגרת?