שבת 90b — תלמוד אויף ייִדיש

זרע קישואין

-

שנים

. שהוא חשוב יותר משאר זרעוני גנה [דברי הכל הוא, רמב"ם בפיהמ"ש]. וכן

זרע דילועין

-

שנים, זרע פול המצרי

-

שנים.

המוציא חגב חי טהור

-

כל שהוא

. כלומר, אפילו הוא קטן ביותר, כיון שמצניעין אותו לקטן לשחק בו.

חגב מת

-

כגרוגרת,

כשיעור כל האוכלין, שהרי חגב טהור מותר לאכלו בלא שחיטה.

צפורת כרמים

מין צפור

בין חיה בין מתה

-

כל שהוא,

לפי

שמצניעין אותה לרפואה

. כדמפרש בגמרא.

רבי יהודה אומר: אף המוציא חגב חי טמא

-

כל שהוא

.

שמצניעין אותו לקטן לשחוק בו

. ובגמרא יתבאר במה נחלקו ת"ק שסובר כן רק בחגב חי טהור, ורבי יהודה.

גמרא:

ורמינהו

: תנן [לעיל פ ב]:

זבל וחול הדק

שיעור הוצאתם

כדי לזבל קלח של כרוב, דברי רבי עקיבא. וחכמים אומרים: כדי לזבל כרישא

חציר.

הרי שגרעין אחד בלבד [שהכרוב והכרישא באים ממנו] חשוב, ומדוע לא יתחייב על הוצאת גרעין אחד?

ומתרצינן:

אמר רב פפא: הא

דחייב על זבל לצורך גרעין אחד, משום

דזריע

. כבר נזרע הגרעין ויש לו חשיבות בפני עצמו שאדם טורח לזבל אותו.

הא

דלא חייב אלא על הרבה גרעינים,

דלא זריע. לפי שאין אדם טורח להוציא נימא

גרעין

אחת

לשדה

לזריעה.

שנינו במשנה:

זרע קישואין.

תנו רבנן: המוציא גרעינין

של תמרה,

אם לנטיעה

שתים. אם לאכילה

-

כמלא פי חזיר.

וכמה מלא פי חזיר?

אחת.

אם להסיק

-

כדי לבשל ביצה קלה.

אם לחשבון

, שנותנים גרעינים לסימן כמה כסף הוא חייב -

שתים.

אחרים אומרים

-

חמש

. כי עד חמש זוכרים אנשים את המנין ואין צריכים לתת סימן.

תנו רבנן: המוציא שני נימין מזנב הסוס ומזנב הפרה, חייב

. לפי

שמצניעין אותן לנישבין

, לעשות מהם רשת לצוד צפרים.

מקשה של חזיר

נימין קשים שבשדרה של חזיר -

אחת

. שהסנדלרים שמים אותו בראש חוט התפירה.

צורי דקל

שעושים מהם סלים -

שתים

. לשני בתי נירין [עיין משנה עג, א].

תורי דקל

שהם דקים מצורי דקל וגדלים סביב הדקל -

אחת

[רש"י אומר שאינו יודע למאי חזי, והערוך פירש שראוי לתפור פי דלעת].

שנינו במשנה:

ציפורת כרמים בין חיה בין מתה כל שהוא.

ומבארינן: מאי ציפורת כרמים?

אמר רב: פליא ביארי

כך שמה.

אמר אביי: ומשתכח

היא נמצאת

בדיקלא דחד נבארא

. בדקל צעיר שלא הספיק אלא רק סיב אחד להיכרך סביבו.

ועבדי ליה לחוכמא

משתמשין בה כדי להחכים ולפתוח הלב.

כיצד?

אכיל ליה לפלגא דימיניא

אוכלים את חצי הצפור הימני,

ופלגא דשמאליה

ואת המחצית השמאלית

רמי לה בגובתא דנחושא

מכניס לתוך קנה מנחשת,

וחתים לה בשיתין גושפנקי

, בששים חותמות [לאו דוקא ששים, אלא כלומר מכסה את הקנה בהרבה כיסויים כגון זפת ושעוה ואדמה].

ותלי לה באיברא דשמאלא

, בזרועו השמאלית.

וסימניך "לב חכם לימינו, ולב כסיל לשמאלו"

. כגון זה, שהוא צריך עדיין להחכים.

וחכים כמה דבעי, וגמר

לומד

כמה דבעי, ואכיל ליה לאידך פלגא

לאחר שיחכים.

דאי לא

אכיל ליה אלא זורקו -

מיעקר תלמודו

ישכח כל מה שלמד על ידו.

שנינו במשנה:

רבי יהודה אומר אף המוציא

חגב חי טמא כל שהוא, שמצניעין אותו לקטן לשחוק בו.

ומבארינן:

ותנא קמא סבר

חגב טמא

לא

מצניעין אותו לקטן.

מאי טעמא?

דלמא אכיל ליה

והרי הוא אסור באכילה.

ומקשינן:

אי הכי, טהור נמי

אסור באכילה כשהוא חי. ולא משום אבר מן החי, שהרי אינו טעון שחיטה, אלא משום מיאוס.

דהא רב כהנא הוה קאים קמיה דרב

.

והוה קמעבר שושיבא אפומיה

העביר חגב טהור על שפתיו.

אמר ליה

רב:

שקליה!

הסירנו,

דלא לימרי: מיכל קאכיל ליה, וקעבר משום "בל תשקצו את נפשותיכם"

, שהוא מאוס לאכלו כשהוא חי.

ומתרצינן:

אלא

, בעודו חי אין חשש שיאכלנו. רק

דילמא מיית ואכיל ליה

. הילכך בחגב טהור נותנין אותו לקטן, שהרי אין איסור לאכלו מת.

ורבי יהודה

סבר:

אי מיית, קטן מיספד ספיד ליה

, שמצטער על מותו, ולא אוכלו. וממילא, גם בחגב טמא אין חשש ליתנו לקטן.

הדרן עלך פרק אמר רבי עקיבא

--- title: "חברותא - שבת — פרק עשירי - המצניע" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02338.html#HtmpReportNum0009L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0009L5" --- פרק עשירי - המצניע

Оригинал главы פרק עשירי - המצניע

מתניתין:

המצניע לזרע

, כדי להשתמש בו לזריעה,

ולדוגמא

או שהצניע דבר כדי להראותו לדוגמא, או שהצניע

לרפואה, והוציאו בשבת, חייב

עליו

בכל שהוא.

וכל אדם

שהוציאו

אין חייב עליו אלא

כשיעורו

, אם יש בו כשיעור הקבוע לו, וכפי ששנינו בפרקים הקודמים.

ואם לאחר שהוציא את הדבר שהצניע, נמלך בדעתו שלא להשתמש בו לזרע או לדוגמא או לרפואה, אלא

חזר והכניסו

לביתו -

אינו חייב

בהכנסה זו אלא אם יש

בו כשיעורו

. שהואיל ונמלך, בטלה מחשבתו הראשונה, והרי הוא ככל אדם.

גמרא:

והוינן בה:

למה ליה למיתני "המצניע"?

ליתני "המוציא לזרע ולדוגמא ולרפואה חייב בכל שהוא"?

שהרי אפילו לא הצניעו אלא רק הוציאו לשם כל אלו יש לו להתחייב. שהרי כל הטעם דבעינן שיעורא בזרעונים, הוא כדאמרינן לעיל, שאין אדם מוציא גרעין אחד לזריעה. אבל זה שהוציא בפירוש גרעין אחד לזריעה גילה דעתו שזרע אחד חשוב אצלו.

ומתרצינן:

אמר אביי: הכא במאי עסקינן: כגון שהצניעו, ושכח למה הצניעו

;.

והשתא קא מפיק ליה סתמא

, לא לשם מטרה כל שהיא אלא מעבירו מבית לבית.