טעקסט־ווערסיע פֿון דעם בלאַט: אָריגינאַל און איבערזעצונג
שבת 68a — תלמוד אויף ייִדיש
שבת 68a פֿונעם תלמוד בבלי: צורת הדף מיט רש״י און תוספות, אַן איבערזעצונג און נאָטיצן. לייען אָנלײַן, בחינם.
אָריגינעלער טעקסט — שבת 68a
העושה מלאכות הרבה
שכולן
מעין מלאכה אחת,
שהן תולדות לאב אחד [ושגגתו - שלא ידע שהן אסורות],
אינו חייב אלא חטאת אחת.
שהרי הוא כמי שעושה אותה מלאכה כמה פעמים בהעלם אחד, שהכל נחשב לשגגה אחת.
והוא הדין אם עשה אב ותולדתו הרי זה נחשב כמלאכה אחת. אבל אם עשה שתי תולדות משני אבות שונים, הרי זה כאילו עשה שתי אבות מלאכות, וחייב על כל תולדה ותולדה.
גמרא:
והוינן בה:
מאי טעמא תנא
במתניתין
"כלל גדול"?
אילימא משום דקבעי
שרוצה התנא
למתני
לקמן בפרקין [עה ב] "ו
עוד כלל אחר
אמרו", ובאותו כלל נכללו פחות דברים מהכלל דמשנתנו, ומשום הכי
תנא "כלל גדול".
וגבי שביעית נמי
נאמר כי הא דקתני במסכת שביעית [פ"ז מ"א] "כלל גדול אמרו בשביעית", הוא
משום דקבעי למיתני
בהמשך אותה משנה ו
"עוד כלל אחר
אמרו", והכלל השני קטן מהכלל הראשון [עיין תוד"ה וגבי], ולכן
תנא
ביחס לכלל הראשון
"כלל גדול",
לומר שהוא גדול ביחס לכלל השני הבא אחריו.
אי אפשר לומר כן.
ד
הא גבי מעשר, דקתני
בריש מסכת מעשרות "כלל אמרו במעשרות" ולאחר מכן קתני "ועוד
כלל אחר
אמרו",
ו
בכל זאת
לא תני
ברישא
"כלל גדול"?!
[הקשו התוס' בד"ה והא: מאי פריך? והרי שם הכלל הראשון אינו גדול מהשני. ועיין תוס' הרא"ש].
ומתרצינן:
אמר רבי יוסי בר אבין: שבת ושביעית, דאית בהו אבות ותולדות
[בשבת האבות הן אותן המלאכות שהיו במשכן, והתולדות הן המלאכות הדומות לאבות. ובשביעית, האבות הן המלאכות שנאמרו בתורה והתולדות הן שאר העבודות שבשדה ובכרם], הילכך
תנא
בהם
"כלל גדול".
אבל
מעשר, דלית בה אבות ותולדות
-
לא תנא "כלל גדול".
ומקשינן:
ולבר קפרא דתני
בתוספתא
"כלל גדול" במעשר, מאי אבות ומאי תולדות איכא
במעשר?!
ומתרצינן:
אלא לאו היינו טעמא
משום אבות ותולדות. אלא הטעם הוא שבכל דבר שנאמר בו כלל ועונשו גדול יותר, כלומר שאיסורו כולל יותר מדבר אחר שנאמר אף בו כלל, תני ביה "כלל גדול".
הלכך גבי שבת תני "כלל גדול" משום ש
גדול עונשו של שבת יותר משל שביעית דאילו
איסור
שבת איתא בין ב
דבר שהיה
תלוש
בכניסת השבת
בין ב
דבר שהיה
מחובר
בתחלת השבת כגון טוחן ולש שהוא אפילו בתלוש מבעוד יום.
ואילו
איסור
שביעית, בתלוש
בתחלת שנה שביעית
ליתא
שהרי יבול ששית הוא ואין בו דיני שביעית, ורק
במחובר
בתחלת שביעית
איתא
.
וגבי שביעית דתני "כלל גדול" משום ש
גדול עונשה של שביעית יותר מן
המעשר דאילו שביעית איתא בין במאכל אדם בין במאכל בהמה
שאף במאכל בהמה חלה קדושת שביעית כדכתיב "ולבהמתך ולחיה אשר בארצך",
ואילו מעשר במאכל אדם איתא
אבל
במאכל בהמה ליתא!
[שמן התורה רק דגן תירוש ויצהר חייב במעשר ורבנן תיקנו גם בשאר פירות וירקות ובלבד שהם מאכל אדם].
ולבר קפרא דתני "כלל גדול"
אף
במעשר,
טעמו, משום ד
גדול עונשו של מעשר יותר משל פיאה
[שאף בפיאה יש משנה "כלל אמרו" כדלקמן]
דאילו מעשר איתא בתאנה וירק
[מדרבנן]
ואילו פיאה ליתא בתאנה וירק!
דתנן
במסכת פיאה:
כלל אמרו בפיאה: כל שהוא אוכל, ונשמר, וגידולו מן הארץ, ולקיטתו כאחת, ומכניסו לקיום חייב בפיאה.
ומבארינן:
"אוכל"
-
למעוטי ספיחי סטיס וקוצה
צמח המשמש לצביעה [עיין רש"י ותו' למה נקט "ספיחי" ולא סטיס וקוצה עצמם].
"ונשמר"
-
למעוטי הפקר. "וגידולו מן הארץ"
-
למעוטי כמהין ופטריות
שאין להם שורש בארץ ויניקתם מן האויר.
"ולקיטתו כאחת"
שנלקט בבת אחת -
למעוטי תאנה
שהבשלת התאנים אינה בבת אחת והם נלקטים מעט מעט.
"ומכניסו לקיום"
שאינו מתקלקל מהר ואפשר להכניסו למקום שישתמר לזמן ארוך -
למעוטי ירק
שמתקלקל מהר ואין מכניסים אותו לקיום .
ואילו גבי מעשר תנן: כלל אמרו במעשר: כל שהוא אוכל, ונשמר, וגידולו מן הארץ חייב במעשר. ואילו
תנאי של
"לקיטתו כאחת" "ומכניסו לקיום" לא תנן.
הרי שעונשו של מעשר גדול מפיאה, הלכך תני בר קפרא "כלל גדול" במעשר.
רב ושמואל דאמרי תרוייהו
: רישא ד
מתניתין
דכל השוכח עיקר שבת אינו חייב אלא חטאת אחת דוקא
בתינוק שנשבה לבין הנכרים וגר שנתגייר לבין הנכרים
שמעולם לא שמע ממצות השבת.
אבל
מי ש
הכיר
את ענין השבת
ולבסוף שכח
ממנה הרי זה כאילו יודע עיקר שבת אלא ששכח שהיום שבת ו
חייב על כל שבת ושבת
קרבן חטאת.
ומקשינן לרב ושמואל:
תנן
במתניתין:
השוכח עיקר שבת
ודייקינן מלישנא דהשוכח
לאו, מכלל דהויא ליה ידיעה מעיקרא
ואח"כ שכח, ואעפ"י כן אינו חייב אלא חטאת אחת, וקשיא לרב ושמואל?!
ומתרצינן:
לא!
אלא
מאי כל השוכח עיקר שבת?
דהיתה שכוח ממנו
מעולם כלומר שלא ידע מעולם
עיקרה של שבת!
ודייקינן:
אבל הכיר ולבסוף שכח מאי?
חייב על כל שבת ושבת.
אי הכי
אדתני
במציעתא
היודע עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל שבת ושבת. ליתני
עדיפא מיניה
הכיר ולבסוף שכח
חייב על כל שבת ואעפ"י שלא שייך לומר בזה שהימים שבינתיים הוי ידיעה לחלק שהרי שכח לגמרי את עיקר השבת ואנא ידענא ד
כל שכן הא
דיודע עיקר שבת אלא ששכח שהיום שבת שחייב על כל שבת ושבת, שהרי ימים שבינתיים הוי ידיעה לענין שכחה זו?!
ומתרצינן: אכן זו היא כונת המשנה: ו
מאי
היודע עיקר שבת?
מי שהיה יודע עיקרה של שבת ושכחה!