שבת 154b — תלמוד אויף ייִדיש

ואפילו למאן דאמר

"לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין

לוקין

עליו", המחמר אינו לוקה. משום דאינו לאו גמור. דאי להזהיר על מלאכת מחמר בלאו גמור אתא,

ליכתוב רחמנא "לא תעשה כל מלאכה ובהמתך

".

"אתה

" ובהמתך

למה לי?

אלא לומר לך,

הוא ניהו דמיחייב

בלאו, שלא לעשות מלאכה. אבל בעושה על ידי

בהמתו לא מיחייב

בלאו גמור ללקות עליו.

שנינו במתניתין:

הגיע לחצר החיצונה

, נוטל את הכלים הניטלין בשבת. ושאינן ניטלין בשבת, מתיר החבלים, והשקין נופלין מאליהן.

אמר רב הונא: היתה בהמתו טעונה

בשבת

כלי זכוכית

כשרוצה לפרוק אותם מעליה, הרי הוא

מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה, ומתיר את החבלים, והשקין

שבהם הכלים

נופלים

מאליהם על הכרים והכסתות. ועושה כן כדי שלא יפלו הכלים על הארץ ויישברו. אבל לא יטול את הכלים מעל גב הבהמה בידיו .

ומקשינן:

והאנן תנן: נוטל

בידיו

את הכלים הנ

י

טלין בשבת

. ואף כלי זכוכית ניטלים בשבת, ואמאי אסר רב הונא ליטלם בידים?

ומשנינן:

כי קאמר רב הונא

דאינו נוטלן,

בקרני דאומנא

[כלי אומן שמקיז בהם דם] קאמר.

ד

מחמת מאיסותם

לא חזיא ליה

בשבת

למידי

, ומוקצין הם .

ושוב מקשינן: ואיך שרי להניח כרים וכסתות כדי שיפלו עליהם כלים אלו?

והא קא מבטל כלי מהיכנו

. שהרי על ידי שיפלו הכלים המוקצים על הכרים, שוב לא יוכל לטלטלם. שהרי אסור לו ליטול את המוקצה מעליהם. ואין לבטל בשבת כלי מהיתר טלטולו, משום דדמי לסותר .

ומשנינן: הכא במאי עסקינן,

בשליפי זוטרי

[משאות קטנים]. שלאחר שהם נופלים על הכר העליון, הרי הוא שומטו מתחתיהם, והם נופלים על הכר שתחתיו, וכן הלאה, עד שנופלים על הארץ. נמצא דאינו מבטל את הכרים מהיכנם .

מיתיבי:

היתה בהמתו טעונה

בשבת

טבל

או

עששיות

של זכוכית, הרי הוא

מתיר את החבלים, והשקין נופלין

מאליהם

ואף על פי שהן

[העששיות]

משתברין

בכך, לא יטלן בידיו, ולא יניח תחתיהן דבר. משום דמוקצין הם. שהטבל מוקצה לפי שאינו ראוי בשבת לאכילה, שהרי אסור לתקנו בשבת. ואף עששיות לא חזיא בשבת למידי, כדמוקי להו להלן.

וקשיא, אמאי לא יתן כרים וכסתות תחת הבהמה, כדי שיפלו העששיות עליהם ולא ישתברו?

ומשנינן:

התם

איירי

בכולסא

[חתיכות רחבות של זכוכית שעומדין לעשיית חלונות]. ולפי שאין בהן תורת כלי, הריהן מוקצין. וכיון שאין הפסד בשבירתן, שהרי בין כך הן עשויות להחתך לחתיכות קטנות, לא התירו לו להביא כרים ולהניח תחתיהן .

ומוכחינן:

דיקא נמי

דבהכי איירי,

ד

הא

קתני

"עששיות" בהדי "טבל". ומשמע דהוו

דומיא ד"טבל

".

מה טבל

הוא מידי

ד

אף בחול

לא חזי ליה

עד שיתקנו,

אף הכא,

בעששיות,

נמי

איירי

בדלא חזי ליה

למידי עד שיתקנן. והיינו "כולסא" [רשב"א. והמהרש"א פירש באופן אחר].

ומאי "אף על פי שמשתברין

"? -

מהו דתימא

, אף דליכא הפסד מרובה בשבירתן, מיהו

להפסד מועט נמי חששו

. והרי קצת הפסד איכא אף בכולסא, שכשנופל לארץ ניתזים ממנו ניצוצות קטנים, דלא חזו למידי ומשום כן נתיר להניח תחתיהן כרים וכסתות.

קא משמע לן

, דלהפסד מועט לא חששו.

תניא: רבי שמעון בן יוחי אומר: היתה בהמתו טעונה

בשבת

שליף

[משוי]

של תבואה

שהיא טבל, והוא רוצה לפורקו מעליה, לא יטלו בידו. דהא מוקצה הוא. אלא

מניח ראשו תחתיה

של התבואה,

ומסלקו

בראשו

לצד אחר, ו

מתוך כך

הוא

[השליף]

נופל מאליו

. דטלטול בגופו מותר [רמב"ן].

חמורו של רבן גמליאל היתה טעונה

בשבת

דבש. ולא רצה לפורקה עד מוצאי שבת.

ומתוך שנשארה טעונה כל השבת,

למוצאי שבת מתה.

ותמהינן: ואמאי לא פרקה?

והאנן תנן "נוטל

מעל גבי החמור את ה

כלים הניטלים

בשבת". ואף דבש הוא דבר הניטל, שהרי הוא ראוי לאכילה ואינו מוקצה.

ומשנינן: התם,

כשהדביש

[החמיץ] הדבש איירי. ומאחר דלא חזי לאכילה, אינו ניטל בשבת.

ותמהינן: מאחר ש

הדביש

-

למאי חזי

ליה? ולשם מה הביאו רבן גמליאל?

ומשנינן: חזי

ל

מושחו על

כתיתא דגמלי

[מכה של הגמל]. ומכל מקום מוקצה הוא, שהרי אסור לעשות כן בשבת, משום איסור רפואה.

ותו מקשינן: ואמאי הניח רבן גמליאל כך את החמור כל השבת?

ויתיר

את

החבלים ויפלו השקין

שבהם הדבש מעליו.

ומשנינן: אם יתיר את השקים,

מיצטרו זיקי

[יבקעו נאדות הדבש] בנפילתן לארץ.

ותו מקשינן:

ויביא כרים וכסתות ויניח תחתיהן

כדי שיפלו עליהם, ולא ישברו.

ומשנינן:

מטנפי

בכך הכרים, ונעשים מוקצים.

ו

נמצא

קמבטל כלי מהיכנו

. ואסור משום דדמי לסותר.

ותו מקשינן:

והאיכא

איסור

צער בעלי חיים

, במה שהניח את החמור טעון למשך כל השבת. וליתי איסור דאורייתא, ולידחי איסור ביטול כלי מהיכנו, דאינו אלא איסור דרבנן .

ומשנינן:

קסבר

רבן גמליאל, דאף איסור

צער בעלי חיים

אינו אלא מ

דרבנן

. ופלוגתא דתנאי היא ב"אלו מציאות".

אביי אשכחיה ליה לרבה, ד

הוה

קא משפשף ליה לבריה אגבא דחמרא

[היה משתעשע עם בנו על גב החמור].

אמר ליה

אביי: והא

קא משתמש מר בבעלי חיים

. ותנן "אין רוכבין על גבי בהמה", שמא יחתוך זמורה כדי להנהיגה. והוא הדין לכל שאר תשמישין, שאין עושין בה בשבת.

אמר ליה: צדדין

של הבהמה

הן

. שהרי איני מרכיב את בני על גב החמור, אלא משפשפו על צידיו.

וצדדין, לא גזרו בהו רבנן

מלהשתמש בהן. משום שאין זה דרך תשמיש הבהמה.

ומנא תימרא

דלא גזרו בצדדין?

מהא

דתנן: מתיר

את

החבלים

על החמור,

והשקין נופלין

.

מאי לאו, בחבר גוולקי

[זוג שקים המחוברים יחד ברצועות] מיירי. שמרכיבים אותם על החמור, שק אחד מכאן ואחד מכאן. ואם כן, צריך להתקרב אל החמור כדי לסלקן יחד. ומתוך כך הוא נשען בגופו על צידי החמור ומשתפשף עליו. והרי הוא משתמש בבהמה . ואמאי מותר? -

אלא ודאי, משום

דהוו להו צדדין. וצדדין לא גזרו בהו רבנן.

ודחינן:

לא

בחבר גוולקי איירי, אלא

בחבר אגלווקי

. בזוג שקים שאינם קשורים זה לזה ברצועות, אלא הם מחוברים על ידי טבעת שבראש הרצועה של כל שק, וקרס קטן תופס את שתי הטבעות. וכדי להפרידם זה מזה שיפלו לארץ, אין צריך אלא למשוך מעט כדי שיצא אותו קרס מהטבעות. ולשם כך אינו צריך להשען על צידי החמור.

אי נמי

: הכא במאי עסקינן, בשקין שמחוברים

בלכתא

. שבקצה החבל של כל שק ישנה לולאה. ומשחילים לולאה אחת בחברתה. ואחר כך תוחבים כפיס עץ כפוף בלולאה הפנימית, כדי שלא תצא מתוך הלולאה החיצונית. וכשרוצה להפרידם, הרי הוא מושך את העץ, והם מתנתקים מאליהם ונופלים לארץ. ולשם כך אינו צריך כלל לישען על החמור. וליכא לאוכוחי מינה דלא גזרו רבנן בצדדי החמור.

איתיביה

אביי לרבה: תנן: סוכה ש

שתים

מדפנותיה עשויות

בידי אדם, ואחת

מהדפנות היא

באילן

, הרי היא

כשרה

. שבדפנות ליכא פסול דמחובר לקרקע, אלא בסכך.

אבל

אין עולין לה

[משתמשים בה]

ביום טוב

. אלא בחול המועד בלבד. משום דאין משתמשין באילן בשבת וביום טוב, שמא יתלוש ממנו.

[והוא הדין אם כל ג' דפנותיה הן באילן. אלא רבותא אשמועינן, דאף אי דופן אחת בלבד היא באילן, נמי אסור להשתמש בה בשבת].

מאי לאו, דחק ביה

שחקק

ב

צד ה

אילן

נקבים, ובתוכם הניח את הקנים של הדופן השלישית, והניח עליה את הסכך.

והרגילות היא להניח את הכלים על הסכך . וכשמשתמש בסכך, הרי הוא משתמש באילן, משום שהוא מעמיד את הסכך. וכיון שהסכך נסמך על צידי האילן, נמצא

ד

מה דמשתמש,

הוו להו צדדין

של האילן. ושמע מינה דאף

צדדין אסורין

. וכשם שצידי אילן הם בכלל איסור השתמשות דאילן, כן נימא דצידי בהמה אסורים כבהמה עצמה.

ומשנינן:

לא

בהכי איירי. אלא

דכפיה

[כפף]

ל

ראש ה

אילן

, והטהו לצד אילן אחר. וכן הטה את ראש האילן השני לצד אילן זה. וקשרם זה לזה, ומהם נעשית הדופן.

ואנח סיכוך עליה

. נמצא

דקמשתמיש ב

ראש ה

אילן

ולא בצידיו. ומשום כך אסור לעלות ביום טוב בסוכה זו.

ושוב מקשינן:

אי הכי, אימא סיפא

. דקתני בה: אם

שלש

מהדפנות עשויות

בידי אדם, ו

דופן

אחת

בלבד

באילן

, הסוכה

כשרה. ו

אף

עולין לה ביום טוב

.

ואי

כדקא אמרת,

דכפיה לאילן

והניח את הסכך עליו,

אמאי עולין לה ביום טוב?

הא משתמש באילן בכך שמסכך עליו.

ומהדרינן:

ואלא מאי

תאמר, דאיירי בחקק נקבים בתוך האילן והניח בהם את הדפנות. ואסור לעלות לה ביום טוב, משום ד

צדדין

דאילן נמי

אסורין

בהשתמשות - הא ליטעמיך נמי תיקשי. דהא

סוף סוף, אמאי

בשלש בידי אדם

עולין לה ביום טוב?

הא אף בכהאי גוונא נמי משתמש הוא בצדדי האילן.

אלא בהכרח צריך לומר, דלא איירי כלל במניח את הסכך על האילן.

אלא

איירי

התם בגואזא פרסכנא

[אילן שהרבה ענפים יוצאין ממנו ומתפשטים לכל צד].

דאילן גופיה דופן בעלמא הוא דשוויה

. ואין הסכך נסמך על האילן, אלא על שאר הדפנות. ואינו צריך לו אלא כדי שישמש כדופן.

אבל בשתים בידי אדם ואחת באילן, מסתמא נסמך הסכך על מחיצת האילן נמי. דקשה לסמוך את הסכך על ב' מחיצות בלבד [מהרש"א].

[ולעולם מצינו לאוקמא בדכייפיה לאילן, כדאוקימנא מעיקרא. וכשאינו סומך עליו את הסכך. אלא דלא מסתבר לאוקמא בהכי. שהרי כיון שאינו צריך לו בשביל הסכך, וגם אינו נצרך להכשר הסוכה, לאו אורחיה לטרוח כל כך ולכוף שני אילנות ולחברם זה לזה].

ומוכחינן:

דיקא נמי

דלא איירי בסומך את הסכך על האילן.

ד

הא

קתני

בסיפא:

זה הכלל, כל שאילו ינטל האילן, ויכולה

הסוכה

לעמוד, עולין לה ביום טוב

. אלמא, הא דקתני "שלש בידי אדם ואחת באילן, עולין לה ביום טוב", איירי בשאין האילן סומך את הסכך. ואף אילו ינטל, יעמוד הסכך.

ומסקינן:

שמע מינה

.

לימא

, הא דמשתמשין בצדדי אילן,

כ

פלוגתא ד

תנאי

היא.

דתניא: סוכה ששתים מדפנותיה עשויות בידי אדם, ואחת באילן, כשרה. ו

אין עולין לה ביום טוב

.

רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי מאיר: עולין לה ביום טוב

.

מאי לאו

, בחקק באילן נקבים מיירי. ותחב בהם את קני הדופן, וסיכך עליה. והרי הוא משתמש בצדדי האילן להעמיד את הסכך.

ובהא קמיפלגי. דמר

[תנא קמא]

סבר: צדדין אסורין

.

ומר

[רבי שמעון בן אלעזר]

סבר

: צדדין

מותרין

בהשתמשות.

אמר אביי: לא

בהכי פליגי. אלא ד

כולי

עלמא

סברי,

צדדין אסורין

בהשתמשות. ואף רבי מאיר דהתיר, היינו משום דלא חשיב בהכי השתמשות בצדדין. אלא השתמשות בצדי צדדין היא. שהרי אינו משתמש בקנים התחובים בצדי האילן, אלא בסכך שעליהם. וכיון שהקנים סומכים על צידי האילן, הסכך שנסמך עליהם אינו נחשב אלא כצידי צדדים של אילן.

והכא בצדי צדדין קמיפלגי

. ד

מר

[תנא קמא]

סבר, צדי צדדין אסורין

.

ומר

[רבי שמעון בן אלעזר]

סבר, צדי צדדין מותרין

.

רבא אמר

: אין לחלק בין צדדין לצדי צדדין. אלא

מאן דאסר בצדדין, אסר נמי בצדי צדדין. ומאן דשרי בצדי צדדין, שרי נמי בצדדין

. לפיכך, פליגי תנא קמא ורבי שמעון בן אלעזר אם צדדין מותרין, כדבעינן למימר מעיקרא.

איתיביה רב משרשיא לרבא

: תניא: הרוצה לילך בשבת יותר מאלפים אמה מחוץ למקומו, הרי הוא מניח עירוב [פת למזון שתי סעודות] בתוך אלפים אמה מחוץ לעיר. ונחשב מקום הנחת העירוב למקום שביתתו. ומשם ואילך הוא מותר בהילוך אלפים אמה.