שבת 154a — תלמוד אויף ייִדיש

רב זביד מתני

להא שמעתא

הכי: אמר רמי בר חמא: המחמר אחר בהמה בשבת, בשוגג אינו חייב חטאת.

אבל

במזיד חייב סקילה

, ככל מלאכות שבת.

מתיב רבא

: והתניא:

המחלל את השבת בדבר שחייבין על שגגתו חטאת, חייבין על זדונו סקילה

.

משמע,

הא

דבר ש

אין חייבין על שגגתו חטאת, אין חייבין על זדונו סקילה.

אם כן, "מחמר" דאין בשגגתו חטאת, אף הוא לא יתחייב על זדונו סקילה. וקשיא לרמי בר חמא.

ומשנינן: לאו דיוקא הוא. כי

מי קתני

להדיא

"הא אין חייבין

על שגגתו חטאת, אין חייבין על זדונו סקילה?

ודלמא

הכי קאמר

: כל

דבר שחייבין על שגגתו חטאת

, לעולם

חייבין על זדונו סקילה

. אבל אכתי מצינו לומר ד

יש דבר ש

אף ש

אין חייבין על שגגתו חטאת,

בכל זאת

חייבין על זדונו סקילה

.

ומאי ניהו?

-

מחמר

. ויש מהן שאין בזדונו כרת, וכגון תחומין לרבי עקיבא, והבערה לרבי יוסי.

רבא, אחוה דרב מרי בר רחל, הוה מתני לה להא שמעתתא, משמיה דרבי יוחנן, לפטור

מחמר לגמרי.

[ובספרים שלפנינו גריס:

ואמרי לה

: רבא,

אבוה דרב מרי בר רחל

היה.

וקאמר:

ללישנא בתרא

, דאמר דאבוה דרב מרי בר רחל הוא,

קשיא מהא

דאיתא ביבמות

דרב

[א]

אכשריה לרב מרי בר רחל, ומנייה בפורסיה דבבל

[מינהו להיות שוטר בבבל] . ואף שהיה אביו גר, וקיימא לן "כל משימות שאתה משים לא יהיו אלא מקרב אחיך", כיון דאמו מישראל "מקרב אחיך" קרינן ביה. אלמא, אביו גר היה. ואיך אמרת דבנו של רבא היה.

ומשנינן:

דלמא תרי מרי בר רחל הוו

.

ורש"י ותוספות לא גרסו לה].

ד

אמר רבי יוחנן: המחמר אחר בהמתו בשבת, פטור מכלום. בשוגג לא מחייב חטאת, משום דהוקשה כל התורה כולה לעבודה זרה

. מה התם בעינן דעביד מעשה בגופיה, הכי נמי בכל חייבי חטאות. ומחמר לא עביד מעשה בגופיה, אלא על ידי בהמתו .

ובמזיד נמי לא מיחייב

סקילה.

ד

הא

תנן: המחלל את השבת בדבר שחייבין על שגגתו חטאת, חייבים על זדונו סקילה

. משמע,

הא

דבר ש

אין חייבין על שגגתו חטאת, אין חייבין על זדונו סקילה

. וכיון דליתא חטאת במחמר, אף סקילה ליתא ביה.

ו

ב

מלקות ד

לאו, נמי לא מיחייב

ככל לאוין שבתורה. משום

דהוה ליה

לאו דמחמר,

לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין

. ואף שבמחמר עצמו ליכא מיתת בית דין, מכל מקום לאו ד"לא תעשה כל מלאכה", דמיניה ילפינן מחמר, בא להזהיר אף על שאר מלאכות שבת, שהן במיתה .

וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין, אין לוקין עליו

. דעיקר אזהרתו באה לחייב מיתה, ולא מלקות .