טעקסט־ווערסיע פֿון דעם בלאַט: אָריגינאַל און איבערזעצונג
שבת 123a — תלמוד אויף ייִדיש
שבת 123a פֿונעם תלמוד בבלי: צורת הדף מיט רש״י און תוספות, אַן איבערזעצונג און נאָטיצן. לייען אָנלײַן, בחינם.
אָריגינעלער טעקסט — שבת 123a
קסבר
תנא דמשנתינו
דבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו מותר
.
איתיביה אביי לרבה
: שנינו בתוספתא,
מדוכה
שדכין בה שום [והוי כלי שמלאכתו לאיסרו שהדך שום עובר על איסור טחינה].
אם יש בה שום, מטלטלין אותה
את המדוכה אגב השום.
ואם לאו, אין מטלטלין אותה
אפילו לישב עליה, דהוי כלי שמלאכתו לאיסור. וחזינן שכלי שמלאכתו לאיסור, אסור לטלטלו לצורך גופו.
אמר ליה רבה: הא מני
האי ברייתא,
רבי נחמיה היא, דאמר אין כלי
ואפילו שמלאכתו להיתר
ניטל אלא לצורך תשמישו
המיוחד לו. ולכן אסרה לטלטל את המדוכה אפילו לצורך גופו.
איתיביה
: שנינו במשנה בביצה,
בית שמאי אומרים אין נוטלין את העלי
[כלי שמיועד לכתישת דברים שאסור לכותשם ביום טוב] אפילו
לקצב עליו בשר. ובית הלל מתירין
מטעם שמחת יו"ט.
ושנינו בברייתא
ושוין
בית שמאי ובית הלל,
שאם קצב עליו בשר שאסור לטלטלו
אפילו לצורך גופו כיון שאין בזה צורך שמחת יו"ט. וחזינן שכלי שמלאכתו לאיסור, אסור לטלטלו לצורך גופו.
ומבארינן:
סבר
רבה
לשנויי ליה
לאביי, שהברייתא סבירא ליה
כרבי נחמיה
שאין כלי ניטל אלא צורך תשמישו המיוחד, ולכן אסור לטלטל את העלי.
כיון דשמעה רבה להא דאמר רב חיננא בר שלמיא משמיה דרב: הכל
ואפילו רבנן החולקים על רבי נחמיה
מודין בסיכי זיירי ומזורי
כלי צבעים. [ויש אומרים כלי אריגה].
דכיון
דקפיד עלייהו
האומן שלא יתלכלכו ולא יתקלקלו,
מייחד
הוא
להו מקום
מיוחד ומקצה אותם שלא ישתמשו בהם שמושים אחרים. [והוי ליה מוקצה מחמת חסרון כיס].
הכי נמי
בעלי ומדוכה,
מייחד להו מקום
מקצה הוא אותם משמושים אחרים. ואפילו רבנן מודים שאסור לטלטלם ואפילו לצורך גופם, דהוו להו מוקצה מחמת חסרון כיס.
איתמר, רב חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: קורנס של זהבים שנינו
במשנתינו שמותר לפצע בו אגוזים. ואפילו שאדם מקפיד עליו, מכל מקום כיון ששמושו על ידי הכאה על הסדן אינו מקצה אותו משמושים אחרים, וכל שכן שקורנס של נפחים מותר לפצע בו אגוזים.
רב שמן בר אבא אמר: קורנס של בשמים
ששוחקין בו בשמים
שנינו. מאן דאמר דבשמים
שנינו
כל שכן
קורנס
דזהבים
שמותר לפצע בו אגוזים שפחות הוא מקפיד עליו.
מאן דאמר
דמשנתינו איירי ב
של זהבים אבל
קורנס
דבשמים
אסור לפצע בו אגוזים ד
קפיד עלייהו
שלא ימאס על ידי שמושים אחרים.
שנינו במשנה:
ואת הכוש ואת הכרכר
וכו'.
תנו רבנן! פגה
[תאנה שלא בשלה כל צורכה]
שטמנה בתבן
בערב בשבת כדי לגמור את בשולה.
וחררה
[עוגה שחציה נאפתה].
שטמנה בגחלים
בערב שבת כדי לגמור את אפייתה. והתבן הוי מוקצה שסתמו קאי לעשיית טיט, וכן הגחלים הוו מוקצה.
אם מגולה
הפגה או החררה
מקצתה, מותר לטלטלה
בשבת. כיון שיכול לאוחזה במקום המגולה שלהן אין בזה אפילו טלטול מן הצד, שהרי הוא מגביה את החררה או הפגה במקום המגולה והתבן או הגחלים נשמטים מאליהם.
ואם לאו
שאין הפגה והחררה מגולין
אסור לטלטלה
דאפילו טלטול מוקצה מן הצד אסור בשבת.
רבי אלעזר בן תדאי אומר: תוחבין בכוש או בכרכר והן מנערות מאליהן.
ואין זה אלא טלטול מן הצד ולא טלטול ישיר של המוקצה, ושרי.
אמר רב נחמן: הלכה כרבי אלעזר בן תדאי.
ומקשינן:
למימרא דסבר רב נחמן טלטול מן הצד, לא שמיה טלטול?
והאמר רב נחמן: האי פוגלא
צנון תלוש שהטמינו בארץ וחלקו מגולה:
מלמעלה למטה
אם חלקו העליון של הצנון שהוא החלק הרחב מגולה,
שרי
מותר למשוך את הצנון בחלקו העליון ולהוציא את כולו. שהרי אין כאן בכלל טלטול של העפר.
אבל
ממטה למעלה
אם צדו העליון של הצנון שהוא הרחב נמצא למטה ומכוסה בחול
אסור.
לפי שהוא מזיז את העפר כשהוא מושך את כל הצנון, אף על פי שאינו מטלטל את העפר אלא ע"י טלטול מן הצד על ידי טלטול הצנון. ושמע מינה דסבירא ליה לרב נחמן דטלטול מן הצד שמיה טלטול.
ומשנינן:
הדר ביה
חזר בו
רב נחמן מההיא.
ואפילו ממטה למעלה מותר, דטלטול מן הצד לאו שמיה טלטול.
שנינו במשנה:
מחט של יד ליטול בה
וכו'.
שלח ליה רבא בריה דרבה לרב יוסף: ילמדנו רבינו, מחט שניטל חררה
החור שבו משחילים את החוט
או עוקצה
הצד החד שלה
מהו
לטלטלה האם בטל ממנה תורת כלי?
אמר ליה: תניתוה
במשנה דידן -
מחט של יד
מותר לטלטלה כדי
ליטול בה את הקוץ.
וכי מה איכפת ליה לקוץ בין
מחט
נקובה לבין שאינה נקובה?
וכיון דחזינן שהמחט משמשת ליטול בה את הקוץ, אם כן אפילו מחט שניטל חורה יש לה תורת כלי.
איתיביה: מחט שניטל חררה או עוקצה, טהורה.
אלמא חזינן דבטל ממנה תורת כלי ולכן היא טהורה. והוא הדין לענין טלטול דבטל מהמחט תורת כלי, ואסור לטלטלה.
אמר אביי: טומאה אשבת קרמית!?
אין לדמות בין טומאה לשבת.
טומאה
-
כלי מעשה בעינן
שהשמוש של הכלי יהיה קיים, וכיון שניטל חררה או עוקצה ואי אפשר להשתמש בה לתפירה שלכך המחט עומדת, בטל ממנו תורת כלי.
אבל
לענין שבת מידי דחזי
לשמוש
בעינן. והא
שניטל עוקצה
נמי
אפילו שאינה ראויה לתפירה, מכל מקום היא
חזיא למשקלא בה קוץ.
אמר רבא: מאן דקמותיב
שהקשה מטומאה על שבת,
שפיר קמותיב!
מדלענין טומאה לאו מנא
כלי הוא היכא דניטל עוקצה או חררה,
לענין שבת נמי לאו מנא
הוא ואסור לטלטלה, אפילו שהיא ראויה לנטילת הקוץ.
מיתיבי: מחט בין נקובה בין שאינה נקובה
שאין בה חור
מותר לטלטלה בשבת. ולא אמרו
דבעינן
נקובה אלא לענין
קבלת
טומאה בלבד.
וחזינן דלא משוינן בין טומאה לשבת.
תרגמא אביי אליבא
לדברי
דרבא
[שלא שחלק בין טומאה לשבת]: דהאי ברייתא
בגולמי
מחטין העומדות לינקב
עסקינן
דעדיין לא נגמרה מלאכת המחט עד שינקבו אותה. ולכן לענין טומאה כיון שלא נגמר הכלי אין המחט מקבלת טומאה. אבל לענין שבת
זימנין דמימלך
שהוא נמלך בדעתו
עלייהו
להשאירם כמות שהן ולא לנקבן
ומשוי להו מנא
ועושה אותם לכלי לנטילת קוץ ולכן מותר לטלטלם. [דכל היכא דעל ידי מחשבתו יכול הוא לעשותם כלי, סגי בזה לענין טלטול בשבת] תוספות.
אבל
במחט שלימה שנשברה
היכא דניטל חררה או עוקצה, אדם
לא משאירה כדי להוציא בה קוץ. אלא
זורקה לבין גרוטאות
ובטל ממנה שם כלי אפילו לענין שבת, ואסור לטלטלה.
אסובי ינוקא
סידור ותיקון איברי התינוק אחר שנולד.
רב נחמן אוסר
בשבת דדמי למתקן.
ורב ששת שרי.