סנהדרין 91b — תלמוד אויף ייִדיש

והיה בו

תאנים

בכורות

[מבכרות, ראשונות]

נאות.

והושיב בו

המלך

שני שומרים,

שישמרו על הפירות.

אחד

מהם היה

חיגר

[צולע, שאינו יכול ללכת],

ואחד סומא

[עיור, שאינו יכול לראות].

אמר לו חיגר לסומא: בכורות נאות אני רואה בפרדס,

אבל איני יכול ללכת לקחתם.

בא והרכיבני

על גבך, ואני אכוון אותך למקום הבכורות,

ונביאם לאכלם.

רכב חיגר על גבי סומא, והביאום, ואכלום.

לימים בא

המלך

בעל פרדס,

וראה שהבכורות נקטפו ונאכלו.

אמר להן

לשני השומרים:

בכורות נאות

שהיו בפרדס -

היכן הן?

אמר לו חיגר

: היאך אתה חושדני שאכלתים?

כלום יש לי רגלים להלך בהן

שאוכל לקחתן ולאכלן?

אמר לו סומא

: היאך אתה חושדני, וכי יכולתי לראות את הבכורות?

כלום יש לי עינים לראות?

מה עשה

המלך -

הרכיב

את ה

חיגר על גבי

ה

סומא, ודן אותם כאחד,

והענישם.

שאמנם אמת היא שכל אחד לבד לא יכול היה לקחת את הבכורות, אבל בכוחות משותפים - יכלו גם יכלו.

והנמשל:

אף הקדוש ברוך הוא

עושה כך.

מביא נשמה, וזורקה בגוף, ודן אותם כאחד

.

כי גם הגוף והנשמה, כל אחד לבד אינו יכול לחטוא. אבל בכוחות משותפים - יכולים לחטוא .

שנאמר: "יקרא אל השמים מעל, ואל הארץ לדין עמו".

"יקרא אל השמים מעל"

-

זו נשמה. "ואל הארץ לדין עמו"

-

זה הגוף.

כלומר, שקורא הקדוש ברוך הוא לנשמה הבאה ממעל, וקורא אף לגוף שבא מן הארץ, ודן אותם כאחד.

אמר ליה אנטונינוס לרבי: מפני מה חמה יוצאה

בבוקר

במזרח, ושוקעת במערב

בערב?

אמר ליה

רבי:

אי הוה איפכא

[אם היה הדבר להיפך], שהיתה החמה יוצאה במערב, ושוקעת במזרח,

נמי הכי הוה אמרת לי

[גם אז היית שואלני]: למה אינה יוצאה במזרח ושוקעת במערב!

אמר ליה

אנטונינוס: זו אכן אינה שאלה, ולא לכך נתכוונתי.

אלא

הכי קאמינא לך

[כך נתכוונתי לשאול]:

מפני מה שוקעת

החמה

במערב?

מדוע אינה מסובבת את כל העולם, וחוזרת ושוקעת במזרח? שאילו כך היה, לא הייתי שואל דבר. שכך הוא דרך העולם, שממקום שהדבר יוצא, שם הוא נכנס חזרה .

אמר ליה

רבי: הרי השכינה שרויה במערב, ולכן השמש הולכת ושוקעת ומשתחוה כלפי מערב -

כדי ליתן שלום לקונה

[לקדוש ברוך הוא שבראה].

שנאמר: "וצבא השמים לך משתחוים".

אמר ליה

: אם כך הוא, למה הולכת עד המערב ושוקעת שם?

ותיתי

[ותבוא] החמה

עד פלגא

[אמצע]

דרקיע, ותתן שלמא

[ותתן שלום, ותשתחוה משם],

ותיעול

[ותשקע] במקומה! שהרי כך הוא דרך ארץ, שמשתחוין למלך מרחוק, ואין מתקרבין אליו כל כך.

אמר לו רבי:

משום

שאם היה כך, שהיתה החמה שוקעת פתאום, כשהיא באמצע הרקיע, שהיא מאירה ביותר, היו ה

פועלים

שוהין בשדה עד חשיכה, שהרי החושך בא פתאום, ואין לכך סימן קודם לכן, והיו צריכים לעשות דרכם חזרה בחושך.

ו

כן

משום עוברי דרכים,

שאם יחשיך להם היום פתאום, לא יוכלו לבקש להם מקום לינה.

לכן שוקעת החמה במערב. שכשהולכת ומשתפלת ושוקעת, ומתמעט אורה והולך, יודעים הכל שמגיע זמן חשיכה.

ואמר לו אנטונינוס לרבי: נשמה

-

מאימתי ניתנה באדם,

האם כבר

משעת פקידה,

דהיינו, מזמן שהמלאך פוקד את הטיפה [שממנה נוצר האדם] ומביאה לפני המקום, לדעת מה תהא עליה, מיד נזרקת בו נשמה וחיות,

או

שמא רק

משעת יצירה

[מזמן שנוצר הוולד, שנקרם כולו בבשר וגידים ועצמות ]?

אמר לו

רבי:

משעת יצירה.

אמר לו

אנטונינוס: וכי

אפשר

ש

חתיכה של בשר עומדת שלשה ימים בלא מלח, ואינה מסרחת?

והוא הדין לעניינינו. אם אין הנשמה ניתנת עד שעת יצירה, היאך מתקיימת הטיפה ואינה מסרחת?! [שאילו מסרחת במעי האשה, שוב אינה מולידה ].

אלא,

על כרחך שהנשמה ניתנת באדם כבר

משעת פקידה.

אמר רבי: דבר זה למדני אנטונינוס,

והודיתי לדבריו.

ומקרא מסייעו, שנאמר: "ופקדתך שמרה רוחי".

דהיינו, שכבר משעת פקידה נשמרת רוחי.

ו

עוד

אמר לו אנטונינוס לרבי: מאימתי יצר הרע שולט באדם

, האם

משעת יצירה, או

רק

משעת יציאה

ממעי אמו?

אמר לו

רבי:

משעת יצירה.

אמר לו

אנטונינוס:

אם כן,

שכבר בשעת יצירה יש בעובר יצר הרע, יהא

בועט במעי אמו ויוצא!

אלא,

על כרחך שיצר הרע ניתן רק

משעת יציאה

. אמר רבי: דבר זה למדני אנטונינוס. ומקרא מסייעו, שנאמר: "לפתח חטאת רבץ". דהיינו, שרק משעת יציאת העובר מהפתח - נכנס בו יצר הרע.

ריש לקיש רמי

[הקשה]:

כתיב

גבי תחיית המתים:

"בם עור ופסח הרה וילדת יחדיו".

משמע, שהמתים יעמדו במומן.

ו

מצד שני

כתיב: "אז ידלג כאיל פסח, ותרן לשון אלם, כי נבקעו במדבר מים, ונחלים בערבה".

והיינו, שבזמן תחיית המתים הפיסח ידלג כאיל, ולשונו של האילם תרנן. הרי שיתרפאו ממומן!

הא כיצד?

בתחילה

עומדין

מקבריהם

במומן

-

ו

אחר כך

מתרפאין

.

עולא רמי

[הקשה]:

כתיב: "בלע המות לנצח, ומחה ה' דמעה מעל כל פנים",

משמע, שלעתיד לבוא, לאחר תחיית המתים, שוב לא ימותו יותר.

ו

מצד שני

כתיב: "כי הנער בן מאה שנה

ימות, לא יהיה משם עוד עול ימים"

. דהיינו, שלעתיד לבוא, כשימות אדם כשהוא בן מאה שנה, יאמרו עליו שמת כשהוא נער, כי יחיו חיים ארוכים הרבה יותר. משמע שאף לעתיד לבוא ימותו!

ומתרצינן:

לא קשיא. כאן,

מה שכתוב שלא ימותו לעתיד לבוא, מדובר

בישראל.

ואילו

כאן,

מה שכתוב שימותו, מדובר

בנכרים.

ותמהינן:

ונכרים

-

מאי בעו התם

[מה לנכרים באותם ימים]?

ומבארינן: מדובר ב

הנך,

באותם נכרים,

דכתיב בהו: "ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר אכריכם וכרמיכם",

שהם ישרתו את ישראל לעתיד לבוא.

רב חסדא רמי: כתיב: "וחפרה הלבנה ובושה החמה כי מלך ה' צבאות".

משמע שיכהה אורם של המאורות לעתיד לבוא.

ו

מצד שני

כתיב: "והיה אור הלבנה כאור החמה, ואור החמה יהיה שבעתים כאור

שבעת הימים".

משמע שיתחזק אורן של המאורות לעתיד!

ומתרצינן:

לא קשיא. כאן,

מה שכתוב שיתחזק אורן, היינו

לימות המשיח,

כשיכלה השעבוד.

ואילו

כאן,

מה שכתוב שיכהה אורן, היינו

לעולם הבא.

שמרוב נגהם של צדיקים - יכהה אורן של המאורות.

ול

דעת

שמואל, דאמר: אין בין העולם הזה לימות המשיח

-

אלא שיעבוד גליות בלבד,

שבימות המשיח לא יהיה שעבוד מלכויות על עם ישראל. אבל מלבד זאת, לא יהיה כל שינוי מהזמן הזה. ואם כן, אי אפשר לומר שבימות המשיח יתחזק אורן של המאורות!

מכל מקום

לא קשיא.

כי

כאן,

מה שכתוב שיתחזק אורן, מדובר

במחנה צדיקים.

ואילו

כאן,

מה שכתוב שיכהה אורן, היינו

במחנה שכינה,

שיכהו המאורות מחמת זיו השכינה.

רבא רמי: כתיב: "אני אמית ואחיה",

משמע, כפי שאמית את האדם, באותו מצב הוא יחיה. ואם מת כשהוא בעל מום, אזי גם כשיחיה לעתיד - יהיה בעל מום.

ו

מצד שני

כתיב: "מחצתי ואני ארפא",

משמע שבשעת התחיה ירפא הקדוש ברוך הוא את בעלי המומין!

אלא,

אמר הקדוש ברוך הוא: מה שאני ממית

-

אני מחיה,

ואכן מתחילה יעמדו במומן.

והדר

[ולאחר מכן]

, מה שמחצתי

-

ואני ארפא

.

תנו רבנן

: כתוב:

"אני אמית ואחיה". יכול שתהא מיתה ב

אדם

אחד, וחיים ב

אדם

אחד, כדרך שהעולם נוהג,

ופירושו של הפסוק הוא: אני אמית אדם אחד, ואחיה אדם אחר -

תלמוד לומר

מהמשך הפסוק:

"מחצתי ואני ארפא". מה מחיצה ורפואה

-

ב

אדם

אחד

הם, שהרי אין רפואה - אלא במקום מחץ,

אף מיתה וחיים

-

ב

אדם

אחד.

מיכן תשובה לאומרין

ש

אין תחיית המתים מן התורה.

תניא, אמר רבי מאיר: מניין לתחיית המתים מן התורה?

שנאמר

אחרי מעמד קריעת ים סוף:

"אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'."

"אז

שר

משה"

לא נאמר, אלא

נאמר

"ישיר",

לשון עתיד .

מכאן

ראיה

לתחיית המתים מן התורה.

שיחיה משה לעתיד לבוא, ויאמר שירה .

כיוצא בדבר אתה אומר

גבי המקרא דלהלן:

"אז יבנה יהושע מזבח לה'."

"אז

בנה

יהושע"

לא נאמר, אלא "יבנה",

לשון עתיד.

מכאן

ראיה

לתחיית המתים מן התורה.

ותמהינן:

אלא מעתה,

מה שכתוב:

"אז יבנה שלמה במה לכמוש שקץ מואב"

[שבנה שלמה במה לכמוש, אלהי מואב], האם

הכי נמי

פירוש הפסוק הוא

דיבנה

לעתיד לבוא?

אלא,

לכן נאמר שם "אז יבנה", כי באמת בסופו של דבר לא בנה שלמה את הבמה. אלא כיון שביקש לבנות,

מעלה עליו הכתוב כאילו בנה

.

אמר רבי יהושע בן לוי: מניין לתחיית המתים מן התורה, שנאמר: "אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה". "היללוך" לא נאמר, אלא "יהללוך",

לשון עתיד.

מכאן לתחיית המתים מן התורה.

ואמר רבי יהושע בן לוי: כל האומר שירה בעולם הזה

-

זוכה ואומרה

אף

לעולם הבא. שנאמר: "אשרי יושבי ביתך

-

עוד יהללוך סלה"

.

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מניין לתחיית המתים מן התורה, שנאמר: "קול צפיך נשאו קול יחדו ירננו וגו'." "ריננו" לא נאמר, אלא "ירננו",

לשון עתיד.

מכאן לתחיית המתים מן התורה.

ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: עתידין כל הנביאים כולן אומרים שירה בקול אחד

. שנאמר: "קול צפיך נשאו קול יחדו ירננו"

.

אמר רב יהודה אמר רב: כל המונע הלכה מפי

תלמיד,

שאינו מלמדו -

כאילו גוזלו מנחלת אבותיו. שנאמר: "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב",

משמע שהתורה

מורשה היא לכל ישראל.

ומורשה היא לנו

מששת ימי בראשית,

דכתיב "בראשית ברא וגו'", ודרשינן, בשביל התורה שהיא ראשית, ובשביל ישראל שנקראו "ראשית תבואתה", שהם עתידין לנחול אותה - בשבילם "ברא אלקים את השמים וגו'".

הרי שהתורה נחלתם של כלל ישראל היא. ואם אינו מלמד את התלמיד, הרי זה כאילו גוזל ממנו את נחלתו.

אמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא: כל המונע הלכה מפי תלמיד, אפילו עוברין שבמעי אמו מקללין אותו

.