סנהדרין 90b — תלמוד אויף ייִדיש

וכתיב: "ויהי לו כן, וירמסו אתו העם בשער וימת".

הרי שנהג בו ה' מדה כנגד מדה. שבדבר שכפר בו - בו עצמו נידון. שלא אכל משם, ונרמס ברגלי הבאים לקנות.

מקשה הגמרא:

ודילמא קללת אלישע גרמה ליה

שימות, שהרי קיללו אלישע: "הנך רואה בעיניך ומשם לא תאכל"?

דאמר רב יהודה אמר רב: קללת חכם, אפילו על חנם היא באה

ומתקיימת!

מתרצת הגמרא:

אם כן,

אם אכן קללת אלישע גרמה לו,

לכתוב קרא: "וירמסוהו וימת",

ודי בכך.

מאי

האי דכתיב "וירמסוהו

בשער"?

משמע -

על עסקי שער.

דהיינו, שער היוקר והזול של התבואה. שאמר אלישע שהתבואה תהיה זולה כל כך, עד שתמכר סאה סולת בשקל, וסאתיים שעורים בשקל. והשליש כפר בדבר, ואמר שלא יתכן כדבר הזה.

ועתה דנה הגמרא בעיקר דברי משנתנו, שהכופר בכך שיש רמז לתחיית המתים מן התורה, אין לו חלק לעולם הבא.

מניין לתחיית המתים מן התורה?

שנאמר

בענין תרומת מעשר, שצריך הלוי לתת לכהן מעשר מן המעשר שקיבל מישראל:

"ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן".

ויש לתמוה, היאך יתנו הלויים מעשר לאהרן,

וכי אהרן לעולם קיים?

והלא לא

נכנס לארץ ישראל, שנותנין לו תרומה, שהרי הוא מת במדבר!

אלא, מלמד

הכתוב

שעתיד

אהרן

לחיות

לעולם הבא,

ו

אז יהיו

ישראל

[והלויים]

נותנין לו תרומה.

מכאן

הוכחה

לתחיית המתים מן התורה.

דבי רבי ישמעאל תנא

: לא לכך נדרש מקרא זה. אלא מהמילה

"לאהרן"

אנו דורשים, שאף הכהנים שיבואו אחריו, שתינתן להם תרומה לאחר שיכנסו לארץ, צריכים להיות דווקא

כאהרן.

ובמה הם צריכים להיות דומים לאהרן?

מה אהרן

-

חבר

הוא, ולא עם הארץ,

אף בניו,

זרע הכהנים שיבוא אחריו, דווקא כשהם

חברים

נותנין להם תרומה. אבל לכהן עם הארץ - אין נותנין תרומה.

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מניין שאין נותנין תרומה לכהן עם הארץ?

שנאמר: "ויאמר לעם ליושבי ירושלים לתת מנת הכהנים והלוים, למען יחזקו בתורת ה'."

משמע,

כל המחזיק בתורת ה'

-

יש לו מנת

[חלק. דהיינו, תרומה].

ושאינו מחזיק בתורת ה'

-

אין לו מנת

.

אמר רב אחא בר אדא אמר רב יהודה: כל הנותן תרומה לכהן עם הארץ, כאילו נותנה לפני ארי.

מה ארי

הנוטל בהמה מן העדר,

ספק

הוא

דורס

את הבהמה

ואוכל

מיד, קודם שתסריח,

ספק אינו דורס ואוכל מיד,

אלא טורפה והורגה כדי למלא תאוותו, ויאכלנה לאחר מכן, כשתסריח כבר ,

אף כהן עם הארץ,

כשאנו נותנין בידו תרומה,

ספק אוכלה בטהרה, ספק אוכלה בטומאה.

שאינו מקפיד לאכלה דווקא בטהרה.

רבי יוחנן אמר: אף גורם לו,

לאותו כהן עם הארץ,

מיתה. שנאמר: "ומתו בו כי יחללהו",

שהאוכל תרומה בטומאה ומחללה - חייב כרת. והרי יש חשש שאותו כהן יאכל את התרומה בטומאה, ויחללנה, ויתחייב מיתה!

דבי רבי אליעזר בן יעקב תנא: אף משיאו עון אשמה

[מטעין על הכהן הרבה עוונות].

שנאמר: "והשיאו אותם עון אשמה באכלם את קדשיהם",

ותרגם אונקלוס: "במיכלהון בסואבא ית קודשיהון" [באכלם בטומאה את קדשיהם].

תניא, רבי סימאי אומר: מניין לתחיית המתים מן התורה?

שנאמר: "וגם הקמתי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען".

"לתת

לכם

את ארץ כנען"

לא נאמר, אלא

"לתת

להם".

משמע שהבטיח הקדוש ברוך הוא לתת לאבותינו אברהם יצחק ויעקב את הארץ.

ויש לתמוה, וכי להם ניתנה הארץ? הלא לבניהם ניתנה!

אלא, מלמד שעתידין אבותינו לחיות, ועתיד הקדוש ברוך הוא לתת להם את הארץ.

מכאן

ראיה

לתחיית המתים מן התורה

.

[

צד"ק ג"ם גש"ם ק"ם סימן

] .

שאלו מינין

את רבן גמליאל: מניין שהקדוש ברוך הוא מחייה מתים?

אמר להם

ראיות לכך

מן התורה, ומן הנביאים, ומן הכתובים, ולא קיבלו ממנו

המינים את ראיותיו. שלא נתיישבו על ליבם.

הביא להם ראיה

מן התורה, דכתיב: "ויאמר ה' אל משה הנך שכב עם אבתיך וקם".

דהיינו, הנה אתה שוכב מת, והנה אתה קם לאחר מכן, שתחיה לעתיד לבוא. מוכח שתהיה תחיית המתים, ויקום משה לעתיד לבוא!

אמרו לו

המינים:

ודילמא

המילה "וקם" משתייכת להמשך הפסוק, ולא לתחילתו.

וכך נקרא המקרא: "

וקם העם הזה וזנה

וגו'"!

הביא להם ראיה

מן הנביאים, דכתיב

בנבואת ישעיה:

"יחיו מתיך

[יחיו מתים שבארץ ישראל],

נבלתי יקומון

[אפילו נפלים יחיו],

הקיצו ורננו שכני עפר, כי טל אורת טלך, וארץ רפאים תפיל"

.

אמרו לו,

ודילמא

נבואה זו מדברת ב

מתים שהחיה יחזקאל,

שנתנבא הנביא ישעיה, שהיה לפניו, שיחיה יחזקאל מתים בעתיד. ועדיין אין לנו ראיה לתחיית המתים שתהיה לעתיד לבוא!

הביא להם ראיה

מן הכתובים, דכתיב: "וחכך כיין הטוב

הולך לדודי למישרים דובב שפתי ישנים".

דהיינו, שנעות ומתנודדות שפתי ישני עפר. מוכח שיחיו המתים לעתיד!

אמרו לו המינים:

ודילמא רחושי מרחשן שפוותיה בעלמא

[שמא רק מרחשים שפתותיהם], ובתוך הקבר, אבל אינם חיין ויוצאין לאויר העולם, ו

כ

דברי

רבי יוחנן

דלהלן:

דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: כל מי שנאמרה הלכה בשמו בעולם הזה

-

שפתותיו דובבות בקבר

. שנאמר: "דובב שפתי ישנים".

וכך דחו אותם מינים את ראיותיו,

עד שאמר להם

ראיה מ

מקרא זה

: "ולמען תאריכו ימים על האדמה

אשר נשבע ה' לאבתיכם לתת להם".

"לתת

לכם" לא נאמר, אלא "להם"! מיכן

ראיה

לתחיית המתים מן התורה

[כפי שנתבאר לעיל] .

ויש אומרים: מן המקרא הזה אמר להם: "ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום".

המילה "היום" - יתירה היא, שהרי היה יכול לכתוב "חיים כלכם" ודי. ומהייתור אנו דורשים שכך אמר להם משה לישראל:

מה היום

-

כולכם

חיים ו

קיימין, אף לעולם הבא

-

כולכם

תהיו

קיימין,

שתעמדו כולכם בתחיית המתים.

שאלו רומיים

את רבי יהושע בן חנניה

:

א.

מניין שהקדוש ברוך הוא מחיה מתים?

ב.

ו

מנין שהקדוש ברוך הוא

יודע מה שעתיד להיות?

אמר להו: תרווייהו,

שני הדברים, נלמדים

מן המקרא הזה: שנאמר: "ויאמר ה' אל משה הנך שכב עם אבתיך וקם העם הזה וזנה".

שמראשו של המקרא: "הנך שוכב עם אבתיך וקם" - ראיה לתחיית המתים.

ומסוף המקרא: "העם הזה וזנה וגו'", שהודיענו הכתוב שעתיד העם לזנות אחר אלהים אחרים, ראיה שהקדוש ברוך הוא יודע מה שעתיד להיות.

שאלוהו אותם רומיים: מנין לך שכך נקרא המקרא: "הנך שוכב עם אבותיך וקם", וראיה מכאן לתחיית המתים,

ודילמא

המילה "וקם" משתייכת להמשך הפסוק, וקוראים כך:

"וקם העם הזה וזנה"?

אמר להו: נקוטו מיהא פלגא בידייכו

[החזיקו לפחות תשובת חצי שאלתכם בידכם], שהרי אף לדבריכם, יש ראיה מהמקרא

ד

הקדוש ברוך הוא

יודע מה שעתיד להיות

.

איתמר נמי, אמר רבי יוחנן משום רבי

שמעון בן יוחאי: מניין שהקדוש ברוך הוא מחיה מתים, ויודע מה שעתיד להיות?

שנאמר: "הנך שכב עם אבתיך וקם וגו'".

תניא, אמר רבי אליעזר ברבי יוסי: בדבר זה דלהלן

זייפתי ספרי כותים

56 , שהיו אומרים אין תחיית המתים מן התורה.

אמרתי להן: זייפתם תורתכם

-

ולא העליתם בידכם כלום!

כלומר, כזב אתם אומרים, ואין בדבריכם כלום.

שאתם אומרים

ש

אין תחיית המתים מן התורה?

הרי הוא אומר

בענין העובד עבודה זרה:

"הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה". "הכרת תכרת"

היינו

בעולם הזה,

שאותה נפש תכרת מחיי עולם הזה.

אם כן, מה שנאמר

"עונה בה"

-

לאימת

[למתי, על איזה זמן מדובר]?

לאו

[האם לא]

לעולם הבא?

מוכח שתהיה תחיית המתים!

אמר ליה רב פפא לאביי

: למה היה צריך רבי אליעזר להביא ראייתו מסוף הפסוק?

ולימא להו תרוייהו,

עולם הזה ועולם הבא, מכפילות המילים:

"הכרת תכרת",

דהיינו, "הכרת" - בעולם הזה, "תכרת" - לעולם הבא!

אמר לו אביי:

אינהו הוו אמרי ליה

[הם היו אומרים לו] שאין ראיה מכפל הלשון, כי

דברה תורה כלשון בני אדם.

ועתה מביאה הגמרא שנחלקו תנאים בדבר, היאך דורשים מקרא זה.

כתנאי: "הכרת תכרת", "הכרת"

-

בעולם הזה, "תכרת"

-

לעולם הבא. דברי רבי עקי בא.

אמר לו רבי ישמעאל: והלא כבר נאמר

כרת בענין העובד עבודה זרה בפסוק אחר:

"את ה' הוא מגדף ונכרתה

הנפש ההיא וגו'"!

ולדבריך, שדורשים עולם הזה ועולם הבא מ"הכרת תכרת", על איזה כרת מדבר הפסוק "ונכרתה הנפש ההיא"?

וכי שלשה עולמים יש?

אלא כך נדרשים המקראות:

"ונכרתה"

-

בעולם הזה. "הכרת"

-

לעולם הבא.

וכפילות הלשון

"הכרת תכרת"

אינה לדרשה, אלא,

דברה תורה כלשון בני אדם.

ורבי עקיבא, שדרש עולם הזה ועולם הבא מ"הכרת תכרת", סובר שהמקרא "את ה' הוא מגדף ונכרתה" אינו מדבר בעובד עבודה זרה, אלא במברך את ה' .

והוינן בה:

בין רבי ישמעאל, ובין רבי עקיבא, "עונה בה"

-

מאי עבדי ביה,

מה הם דורשים ממקרא זה?

ומבארינן: מקרא זה נדרש

לכדתניא: יכול אפילו עשה תשובה

יהא בכרת,

תלמוד לומר "עונה בה". לא אמרתי

שיהא בכרת -

אלא בזמן שעונה בה.

אבל אם עשה תשובה, נפטר מן הכרת.

שאלה קליאופטרא מלכתא

[המלכה ]

את רבי מאיר, אמרה: ידענא דחיי שכבי

[יודעת אני שהמתים יחיו],

דכתיב: "ויציצו מעיר כעשב הארץ"

[והיינו, שעתידין ישראל שיציצו ויפרחו מהעיר ירושלים . כדאמרינן במסכת כתובות [קיא א], שהקדוש ברוך הוא עושה מחילות לצדיקים, והולכין ועולין בירושלים].

אלא,

דבר זה איני יודעת,

כשהן עומדין

בתחיית המתים,

עומדין ערומין, או בלבושיהן עומדין?

אמר לה

: דבר זה נלמד ב

קל וחומר מחיטה. ומה חיטה שנקברה

[נזרעה]

ערומה

, דהיינו, שנזרע הגרעין לבדו, בלי כל כיסוי,

יוצאה בכמה לבושין,

שהגרעינים מכוסים בכמה כיסויים,

צדיקים שנקברים בלבושיהן

-

על אחת כמה וכמה

שיצאו בלבושיהן.

אמר ליה קיסר לרבן גמליאל: אמריתו דשכבי חיי

[אומרים אתם שהמתים יחיו],

הא הוו עפרא

[הרי לאחר שמתים נעשים עפר],

ועפרא מי קא חיי

[וכי עפר יכול לחיות]?