סנהדרין 105b — תלמוד אויף ייִדיש

ומאן דאמר בא על אתונו היה,

למדים זאת מד

כתיב הכא

שאמר בלעם:

"כרע שכב"

739 , וכתיב התם,

גבי יעל אשת חבר הקיני, שהרגה את סיסרא:

"בין רגליה

כרע נפל שכב וגו'".

והיינו, שבא סיסרא על יעל קודם שהרגה אותו .

כתוב שאמר בלעם על עצמו:

"וידע דעת עליון"

[שיודע הוא את דעתו של הקדוש ברוך הוא]. ויש לתמוה:

השתא

אפילו את

דעת בהמתו לא הוה ידע

[שלא ידע מה לענות לה, וכדלהלן],

דעת עליון

-

הוה ידע?!

ו

מאי

היא מה שאמרנו שאינו יודע

דעת בהמתו?

דאמרי ליה

[שאמרו לו] זקני מואב, כשראו שהוא רוכב על אתון:

מאי טעמא לא רכבת אסוסיא

[מדוע אינך רוכב על סוס]?

אמר להו: שדאי להו ברטיבא

[הנחתי את הסוס לרעות באחו ].

אמרה ליה: "הלא אנכי אתנך"!

הרי אתה משתמש בי תמיד!

אמר לה:

לטעינא

[לנשיאת משאות]

בעלמא

אני משתמש בך, ולא לרכיבה.

אמרה לו:

"אשר רכבת עלי"!

אתה אכן רוכב עלי.

אמר לה: מה שאני רוכב עליך, היינו ב

אקראי בעלמא,

כשאין לי סוס מזומן.

אמרה לו: אתה רוכב עלי באופן קבוע,

"מעודך עד היום הזה"!

ולא עוד, אלא שאני עושה לך מעשה אישות בלילה!

וראיה לכך שאמרה לו דבר זה, ד

כתיב הכא

שאמרה לו האתון:

"ההסכן הסכנתי", וכתיב התם,

שאמרו עבדי דוד למלך: "יבקשו לאדני המלך נערה וגו'

ותהי לו סכנת,

ושכבה בחיקך, וחם לאדוני המלך"!

אם כן, הרי לא ידע אחאב אפילו מה לענות לאתונו, ואיך יתכן שאמר על עצמו: "ויודע דעת עליון"?

אלא מאי "וידע דעת עליון"

-

שהיה יודע לכוון אותה שעה שהקדוש ברוך הוא כועס בה

, וסבר לקלל את ישראל באותה שעה.

והיינו דקאמר להו נביא לישראל: "עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב, ומה ענה אתו בלעם בן בעור, מן השטים עד הגלגל למען דעת צדקות ה'." דהיינו,

מזמן שחטאו בשיטים - עד שנכנסו לארץ וחטאו בגלגל, עשה ה' עם ישראל צדקות הרבה.

מאי "למען דעת צדקות ה'"?

אמר להן הקדוש ברוך הוא לישראל: דעו נא כמה צדקות עשיתי עמכם, ש

היה בלעם מצפה באותם ימים לרגע שאכעס, ואז היו קללותיו מתקיימות. אלא ש

לא כעסתי כל

אותן הימים בימי בלעם הרשע.

שאילמלא

[שאילו]

כעסתי כל אותן הימים

-

לא נשתייר משונאיהן של ישראל שריד ופליט.

היינו דקאמר ליה בלעם לבלק: "מה אקב לא קבה אל וגו' ומה אזעום לא זעם ה'."

כלומר, היאך אקלל, בזמן שלא זעם הקדוש ברוך הוא.

מלמד שכל אותם הימים לא זעם ה'.

כתוב:

"אל זעם בכל יום".

וכמה

זמן מתמשך

זעמו

של הקדוש ברוך הוא -

רגע

. שנאמר: "כי רגע באפו, חיים ברצונו וגו'."

ו"אף" - לשון זעם הוא.

איבעית אימא

: מפסוק זה ראיה שכעסו של הקדוש ברוך הוא - רגע הוא:

"לך עמי, בא בחדריך, וסגר דלתיך בעדך, חבי כמעט רגע, עד יעבר זעם".

אימת רתח

[באיזה זמן ביום הקדוש ברוך הוא כועס]?

בתלת שעי קמייתא

[בסוף שלוש השעות הראשונות של היום],

כי חוורא כרבלתא דתרנגולא

[כאשר הכרבולת של התרנגול, שהיא בדרך כלל אדומה, נעשית לבנה ].

שאז הוא זמן קימה של מלכים, ומניחים כתריהם בראשם. וכועס הקדוש ברוך הוא, לפי שבאותו זמן משתחוים המלכים לחמה [כפי שהגמרא מביאה להלן].

ותמהינן: והרי

כל שעתא ושעתא נמי חוורא

[בכל שעה שביום יש זמן שהכרבולת לבנה]?

ואמרינן:

כל שעתא ושעתא

-

אית ביה סוריקי סומקי

[למרות שהכרבולת לבנה, יש בה שורות שורות אדומות, כרגילותם]. אבל ב

ההיא שעתא,

באותה שעה, בשלוש שעות ראשונות -

לית ביה סוריקי סומקי

[אין בה שום אדמומית, אלא כולה לבנה].

ההוא מינא דהוה בשיבבותיה

[היה מין אחד בשכנותו]

דרבי יהושע בן לוי, דהוה קא מצער ליה

[והיה אותו מין מצער אותו].

רצה רבי יהושע בן לוי לקלל את אותו מין בשעה שהקדוש ברוך הוא כועס.

יומא חד נקט תרנגולא, ואסר ליה בכרעיה, ואותיב

[יום אחד לקח רבי יהושע בן לוי תרנגול, קשר אותו ברגלו, והמתין], עד שתהא כרבולתו לבנה.

אמר

בליבו:

כי מטא ההוא שעתא

[כשתבוא אותה שעה שהקדוש ברוך הוא כועס] -

אילטייה

[אקללנו].

מי מטא ההוא שעתא

[כשהגיעה אותה שעה] -

נמנם

רבי יהושע בן לוי, ולא הספיק לקללו.

אמר: שמע מינה, לאו אורח ארעא

[מזה שלא הצלחתי לכוין את השעה, מוכח שאין דרך ארץ לעשות כך].

דכתיב: "גם ענוש לצדיק לא טוב".

דהיינו, שאין זה ראוי שיהא אדם נענש אף בעבור הצדיק.

אפילו במיני לא איבעי ליה למימר הכי

[ואפילו במין לא היה ראוי לו לומר כך, לקללנו].

תנא משמיה דרבי מאיר: בשעה שהחמה זורחת, והמלכים מניחין כתריהן על ראשיהן ומשתחוים לחמה

-

מיד

הקדוש ברוך הוא

כועס.

כתוב:

"ויקם בלעם בבקר ויחבש את אתנו".

תנא משום רבי שמעון בן אלעזר: אהבה מבטלת שורה

[סדר ומנהג רגילות ]

של גדולה

למדים

מאברהם. דכתיב: "וישכם אברהם בבקר

ויחבוש את חמורו". דהיינו, שמחמת האהבה שאהב אברהם את הקדוש ברוך הוא, חבש את חמורו בעצמו, אף שלא היה זה לפי כבודו.

שנאה מבטלת שורה של גדולה

למדים

מבלעם. שנאמר: "ויקם בלעם בבקר ויחבש את אתנו".

שמחמת גודל השנאה שהיתה לו לעם ישראל, חבש בעצמו את אתונו, אף שלא היה זה לפי כבודו.

אמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוה,

ו

אפילו

אם עושה זאת

שלא לשמה

. שמתוך שלא לשמה

-

בא לשמה.

וראיה לדבר,

ש

הרי

בשכר ארבעים ושתים קרבנות שהקריב בלק, זכה ויצאה ממנו רות.

אף שלא נתכוין לשם שמים, אלא לרצות את הקדוש ברוך הוא, כדי שיסכים שיקלל בלעם את ישראל .

אמר רבי יוסי בר הונא: רות

-

בתו של עגלון

750 , בן בנו של בלק מלך מואב היתה.

אמר ליה רבא לרבה בר מרי: כתיב

: "וגם באו עבדי המלך לברך את אדונינו דוד לאמר:

ייטב אלהים את שם שלמה משמך, ויגדל את כסאו מכסאך". אורח ארעא למימרא ליה למלכא הכי

[וכי דרך ארץ היא לומר כך למלך], ששמו של בנו שלמה יהיה גדול ממנו? הרי תחלש דעתו על ידי כך!

אמר ליה

רבה בר מרי: מה שאמרו שיגדל ה' את שמו משמך, ואת כסאו מכסאך -

מעין כסאך קאמרה ליה

[אמרו לו]. לא שיגדל משמו וכסאו ממש, אלא מעין שמו וכסאו.

דאי לא תימא הכי

[שאם לא תאמר כך], מה שנאמר:

"תברך מנשים יעל אשת חבר הקיני, מנשים באהל תברך",

הרי

"נשים באהל" מאן נינהו

[מיהן] -

שרה רבקה רחל ולאה!

וכי

אורח ארעא למימר הכי

[דרך ארץ לומר כך], שיעל תבורך יותר מאימותינו?

אלא: מעין קאמר.

שתהא יעל מבורכת מעין ברכת האמהות .

הכי נמי,

לגבי דוד ושלמה -

מעין קאמר.

ו

דבריו של רבה בר מרי,

פליגא

[חולקין] על דבריו

דרב יוסי בר חוני.

דאמר רב יוסי בר חוני: בכל

האנשים

אדם

מתקנא,

כשרואה שמצליחים יותר ממנו,

חוץ מ

אשר ב

בנו ו

ב

תלמידו.

בנו,

מנין לנו שאין האב מתקנא בו?

משלמה.

כפי שהבאנו לעיל, שאמרו לדוד: "ייטב אלקים שם שלמה משמך וכו'". ולא היה בזה חוסר דרך ארץ, משום שאין אדם מתקנא בבנו.

ותלמידו,

מנין לנו שאין הרב מתקנא בו?

איבעית אימא

: מדכתיב שאמר אלישע לאליהו:

"ויהי נא פי שנים ברוחך אלי".

והסכים אליהו לבקשתו, ולא נתקנא בו.

ואיבעית אימא,

הראיה מהפסוקים דלהלן:

כתוב לאחר שבישר הקדוש ברוך הוא למשה שימות במדבר, ולא יכנס לארץ, שביקש ממנו משה: "יפקד ה' וגו' איש על העדה אשר יצא לפניהם וגו'".

אמר לו הקדוש ברוך הוא, שיקח את יהושע ויסמוך את ידו עליו.

וכתוב לאחר מכן: "ויעש משה כאשר צוה ה' אותו וגו'

ויסמך את ידיו עליו ויצוהו".

הרי, שאף שאמר הקדוש ברוך הוא למשה שיסמוך רק יד אחת על יהושע, סמך משה מדעתו את שתי ידיו עליו. מכאן שאין אדם מתקנא בתלמידו.

כתוב:

"וישם דבר בפי בלעם".

והיינו, ששם הקדוש ברוך הוא בפי בלעם דבר שמונעו מלקלל.

נחלקו חכמים בביאור הדבר.

רבי אלעזר אומר

: אותו "דבר" ששם הקדוש ברוך הוא בפי בלעם - היינו

מלאך.

שמסרו הקדוש ברוך הוא בידי מלאך, כדי שלא יוכל לקלל.

רבי יונתן אמר

: נתן הקדוש ברוך הוא

חכה בפי בלעם,

כדי שלא יוכל לדבר כרצונו .

אמר רבי יוחנן: מברכתו של אותו רשע

-

אתה למד מה היה בלבו

לקללם.

ביקש לומר שלא יהו להם בתי כנסיות ובתי מדרשות

הכריחו הקדוש ברוך הוא לומר:

"מה טבו אהליך יעקב"

. ביקש לומר ש

לא תשרה שכינה עליהם

ולבסוף אמר:

"ומשכנתיך ישראל".

ביקש לומר ש

לא תהא מלכותן

של ישראל

נמשכת

ולבסוף אמר:

"כנחלים נטיו".

שתהא מלכותם נמשכת כנחל.

ביקש לומר ש

לא יהא להם זיתים וכרמים

ולבסוף אמר:

"כגנת עלי נה ר".

ביקש לומר ש

לא יהא ריחן נודף

ממצוות - ולבסוף אמר:

"כאהלים נטע ה'"

["אהלים"

\- מלשון מור ואהלות, שהם מיני בשמים].

ביקש לומר ש

לא יהיו להם מלכים בעלי קומה

ולבסוף אמר:

"כארזים עלי מים"

.

ביקש לומר ש

לא יהיה להם מלך בן מלך

ולבסוף אמר:

"יזל מים מדליו".

ביקש לומר ש

לא תהא מלכותן שולטת באומות

ולבסוף אמר:

"וזרעו במים רבים".

ביקש לומר ש

לא תהא עזה מלכותן

ולבסוף אמר:

"וירם מאגג מלכו"

[ותרגומו "ותתקף מאגג", שתהא מלכותם עזה].

ביקש לומר ש

לא תהא אימת מלכותן

ולבסוף אמר:

"ותנשא מלכתו".

אמר רבי אבא בר כהנא: כולם,

כל הברכות שברך בלעם -

חזרו

על ישראל

לקללה, חוץ מ

ענין

בתי כנסיות ומבתי מדרשות,

שלא יחזור לקללה, אלא לא יפסקו מישראל לעולם.

ומנין לנו דבר זה?

שנאמר: "ויהפך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה, כי אהבך ה' אלהיך".

משמע, קללה

אחת

יהפוך ה' לברכה,

ולא

את כל ה

קללות.

והיינו כפי שאמרנו לעיל, שכל הברכות, שבעצם נתכוין בלעם לקלל בהם את ישראל, חזרו לבסוף לקללה. חוץ מברכה אחת, שלא חזרה לקללה, אלא נשארה ברכה לעולם.

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מאי דכתיב: "נאמנים פצעי אוהב ונעתרות נשיקות שונא"

["נעתרות" היינו נהפכות. כלומר, שנשיקות שונא אינן נאמנות כפצעי אוהב]?

טובה

ה

קללה שקילל אחיה השילוני את ישראל, יותר מ

ה

ברכה שברכם בלעם הרשע.

אחיה השילוני קילל את ישראל בקנה.

שקיללם שיהיו כקנה.

שנאמר: "והכה ה' את ישראל כאשר ינוד הקנה במים וגו'."