טעקסט־ווערסיע פֿון דעם בלאַט: אָריגינאַל און איבערזעצונג
פסחים 33b — תלמוד אויף ייִדיש
פסחים 33b פֿונעם תלמוד בבלי: צורת הדף מיט רש״י און תוספות, אַן איבערזעצונג און נאָטיצן. לייען אָנלײַן, בחינם.
אָריגינעלער טעקסט — פסחים 33b
כי אתא רב הונא בריה דרב יהושע,
אמר
: אפילו דגן שהחמיץ בתלוש, והיתה לו שעת הכושר, אין חל עליו שם תרומה בפסח. משום ד
אמר קרא
בתרומה
"ראשית
דגנך". דמשמע, תהיה היא ראשית, ועל ידה יהיו השירים מותרים מאיסור טבל. ואינה קרויה "ראשית", אלא בזמן
ששיריה ניכרין
שהותרו
לישראל. יצתה
תרומת חמץ
זו, שאין שיריה ניכרין
. שהרי אף שאר הטבל נשאר אסור באיסור חמץ. וכיון שאינה מתרת את השירים, ואינה קרויה "ראשית", לא נתקדשה .
ואף לרבי יוסי הגלילי דסבר דחמץ מותר בהנאה, לא התירה התרומה את השירים במאומה שהרי אף קודם לכן היה הטבל מותר בהנאה. שהרי לא נאסר אלא באכילה.
יתיב רב אחא בר רב עויא קמיה דרב חסדא, ויתיב ואמר משמיה דרבי יוחנן: ענבים שנטמאו
, הרי הוא
דורכן פחות פחות מכביצה
.
ולא ידרוך יחד כמות ענבים שיש בה כביצה. שהרי בכך יתטמא היין ביציאתו, מחמת מגעו בענבים הטמאים טומאת אוכלין. לפיכך, אם הוא רוצה שלא יטמא היין, ידרוך כל פעם בנפרד, שיעור שאין בו כביצה. לפי שאין האוכל מטמא משקה, אלא אם כן יש בו באוכל כשיעור ביצה.
ו
אם הוא עושה כן,
יינן
היוצא מהם טהור. והרי הוא
כשר לנסכים.
ודייקינן:
אלמא קסבר
רבי יוחנן,
משקין
הבלועין בענבים,
מיפקד פקידי!
שהיין בעודו בפרי, אינו חיבור לו, ולא חשיב כגוף אחד עמו. אלא הענבים הם כמו כלי שהיין נתון בתוכם. לפיכך, כשנטמא הזג [קלפת הענב], לא נטמא המשקה עמו בטומאת אוכלין. שהרי אינו אוכל.
ואף על פי שהוא נוגע בזג, והמשקה מקבל טומאה בכל שהוא, בכל זאת אינו נעשה שני לטומאה במגעו. משום שאף תורת משקה אין עליו, כל זמן שהוא בתוך הפרי .
ול
אימת קא מיטמאי
המשקין -
לכי סחיט להו.
שאז נוגע משקה של ענב אחד בזגי שאר הענבים. וכיון ד
לכי סחיט להו
, הרי הוא סוחט בנפרד פחות מכביצה,
ליתיה
בזגים
לשיעוריה
של אוכל המטמא אחרים, שהוא כביצה.
ובהכרח שכך סבר רבי יוחנן. דאילו הוה סבר דמשקין מיבלע בליעי, והרי הם גוף אחד עם הענב, הרי הם נטמאים עמו יחד בטומאת אוכלין, עוד קודם יציאתם ממנו. שהרי לא משקין נינהו, אלא אוכלין. ומה יועיל אם ידרכם בפחות פחות מכביצה?
ומקשינן:
אי הכי,
למה צריך לדורכם פחות מכביצה? הא אף ענבים בשיעור
כביצה, נמי
לא יטמאו את היין היוצא מהם. שהרי כשנסחט המשקה מהם, הרי נחסר שיעורם, ושוב אין בהם כביצה.
דהתנן: טמא מת
שסחט זיתים וענבים
שיש בהם
כביצה מכוונת
, אם לא נגע במשקין היוצאים מהן [וכגון שדרכן בפשוטי כלי עץ, שאינם מקבלים טומאה], המשקין
טהורין!
ואף שהזגין נטמאו במגע הטמא מת, אין הם מטמאין את המשקין. לפי שמיד לכשיצאה הטיפה הראשונה מהם, כבר נחסרו משיעור כביצה, ואינם מטמאים.
אבל אם יש בענבים משהו יותר מכביצה, המשקין טמאים. שכיון שיצאה הטפה הראשונה, הרי היא נטמאת מהענבים. שהרי עדיין נותר בהם כשיעור ביצה. ואף שאין בזגים לבדם כביצה אלא בצירוף המשקים הבלועים בהם, מצטרפים המשקים להשלים את השיעור . ולא אמרינן דאינם גוף אחד עם הפרי, אלא לענין שלא יתטמאו יחד עמהם בטומאת אוכלין.
קתני מיהת, דאם יש בהם כביצה מכוונת, אין הם מטמאים את המשקים היוצאים מהם. וקשיא לרבי יוחנן דמטהר דוקא בפחות מכביצה.
ומשנינן:
התם
, לענין דיעבד מיירי.
דאי עבד
וסחט כביצה, המשקין טהורין. אבל
הכא
קאמר רבי יוחנן, ד
לכתחלה
לא ידרכם אלא פחות פחות מכביצה. שמשום
גזירה
, לא יסחוט אף כביצה מכוונת.
דלמא אתי למיעבד
ולדרוך
יותר מכביצה
בפעם אחת.
אמר ליה רב חסדא
לרב אחא:
מאן ציית לך ולרבי יוחנן רבך
, המטהר את המשקין כשדורכן בפחות מכביצה?! והלא בעודם בתוך הפרי כבר נטמאו יחד עמו. ולמה יחזרו ויטהרו ביציאתן.
וכי טומאה שבהן להיכן הלכה?!
ודייקינן:
אלמא קא סבר
רב חסדא,
משקין
שבתוך הענבים
מיבלע בליעי
בפרי. והרי הם חיבור לו, וכגוף אחד חשיבי.
וכיון דאיטמו ליה אוכלא
[הענבים],
איטמו ליה
עמם נמי ה
משקין
הבלועים בהם בטומאת אוכלין.
אמר ליה
רב אחא:
ו
כי
את לא תסברא דמשקין מיפקד פקידי
בענבים, ואינם חיבור עמהם?!
והתנן: טמא מת שסחט זיתים וענבים כ
שיעור
ביצה מכוונת
, אם לא נגע במשקין, הרי הם
טהורין!
אי אמרת בשלמא
, משקין
מיפקד פקידי, משום הכי טהורין!
שאין הם נטמאים במגע הזגים, לפי שכבר נחסרו הזגים משיעור כביצה.
אלא אי אמרת
, משקין
מיבלע בליעי, אמאי
הם
טהורין?
והרי בעודם בתוך הזיתים והענבים כבר נטמאו יחד עמהם בטומאת אוכלין, מחמת נגיעת הטמא מת בזגים.
אמר ליה
רב חסדא:
הכא במאי
עסקינן,
בענבים ש
עדיין
לא הוכשרו
במשקין לקבל טומאה [שאין האוכלין מקבלים טומאה עד שיבואו משקין עליהם]. ואותם ענבים שנגע בהם הטמא מת,
לאימת מתכשרי
להו - הלא מוכשרים הם רק מ
לכי סחיט להו
, על ידי המשקה הנסחט שטופח עליהם. ואם אין בהם אלא כביצה מכוונת, הרי
כי סחיט להו, בציר להו משיעורא
דכביצה. הלכך אף הענבים עצמם טהורין, משום שאין בהם שיעור לקבלת טומאה .
[ואף המשקין טהורים. שהרי אין הטמא נוגע אלא בענבים, כמפורש התם במתניתין].
והוכיח רב חסדא כדבריו: ובהכרח דמשקין מיבלע בליעי.
דאי לא תימא הכי
, אלא תאמר דמיפקד פקידי, תקשה
הא
ברייתא דלעיל.
דתניא
: אמר רבי יוחנן בן נורי לרבי עקיבא: והרי אין לתרומת חמץ הנאה כלל.
הא למה זה דומה, לתרומת תותין וענבים שנטמאה, שאין לו בה לא היתר אכילה ולא היתר הסקה
[שהרי אינה ראויה להסקה]. לפיכך, זר שאכלה פטור מתשלומין.
ואי אמרת "משקין מיפקד פקידי",
הא היתר אכילה נמי אית ביה. ד
הרי
אי בעי, דריך להו
לתותים ולענבים הטמאים
פחות פחות מכביצה
, והמשקין טהורים.
אמר רבא
: אסור לדרוך את התרומה הטמאה כדי להוציא ממנה את המשקין, על אף שהמשקין עצמן טהורים.
גזירה דלמא אתי בה לידי תקלה
! דחיישינן שמא בשעה שידרוך אותה, יאכל ממנה. וקא עבר על איסור אכילת תרומה טמאה.
אמר ליה אביי
לרבא:
ומי חיישינן לתקלה
מעין זו?
והא תניא: מדליקין בפת ובשמן של תרומה שנטמאת!
והרי אין הפת והשמן נכלים בבת אחת, אלא מעט מעט. אלמא, לא חיישינן שמא יאכל ממנה בשעה שמשתמש בה.
אמר ליה
: לא הותר להדליק ב
פת
של תרומה טמאה, אלא רק אי
זריק לה בין העצים!
העומדים להסקה שבכך היא נמאסת, ותו לא יבוא לאוכלה. וכן מה שהתירו להדליק ב
שמן
טמא
של תרומה
, לא התירו אלא היכא ד
רמי ליה בכלי מאוס!
דכיון דמאיס, אין לחוש שיאכלנו.
גופא: מדליקין בפת ובשמן של תרומה שנטמאת!
אביי אמר לה
להא ברייתא
משמיה דחזקיה. ורבא אמר
לה בשם
דבי רבי יצחק בר מרתא.
אמר רב הונא
: הא דתניא דמדליקין בתרומה טמאה,
לא שנו
כן
אלא בפת
של תרומה.
אבל
ב
חיטין
תרומה טמאה,
לא
מדליקין. שמא יבוא בהם לידי תקלה! שמאחר שאינן נמאסות בהסקה, חיישינן שמא יאכל מהן.
ורבי יוחנן אמר
: מדליקין
אפילו
ב
חיטי
תרומה טמאה!
והוינן בה:
ואמאי
מותר לעשות כן? הא מאחר ולא מאיסי,
ניחוש דילמא אתי בהן לידי תקלה
, ויאכלם.