טעקסט־ווערסיע פֿון דעם בלאַט: אָריגינאַל און איבערזעצונג
פסחים 33a — תלמוד אויף ייִדיש
פסחים 33a פֿונעם תלמוד בבלי: צורת הדף מיט רש״י און תוספות, אַן איבערזעצונג און נאָטיצן. לייען אָנלײַן, בחינם.
אָריגינעלער טעקסט — פסחים 33a
וטענו: והרי סבר תנא דהאי ברייתא, דהמזיד במעילה חייב מיתה. ו
מאן
הוא התנא
דשמעית ליה דאמר
דמי ש
הזיד במעילה
, הרי הוא
במיתה?
הלא
רבי הוא.
וכדתניא: הזיד במעילה
-
רבי אומר
: הרי הוא
במיתה!
וחכמים אומרים
: אינו אלא
באזהרה!
והוינן בה:
מאי טעמא דרבי
, ומנא ליה דחייב מיתה?
ואמר רבי אבהו
: משום ד
גמר
בגזירה שוה,
"חטא"
"חטא"
מ
אכילת
תרומה
. דכתיב באכילת תרומה "לא ישאו עליו חטא". וכתיב במעילה "וחטאה בשגגה".
מה
התם, בזר שאכל
תרומה
במזיד, הרי הוא
במיתה
מדסמיך קרא ד"וכל זר לא יאכל קדש", להא דכתיב "ומתו בו כי יחללוהו" -
אף
המזיד ב
מעילה
של הנאת הקדש , הרי הוא
במיתה.
ואסיקו רבה ורב ששת לפירכתם:
ומינה
ילפינן נמי, דאין חיוב מיתה במעילת מזיד בפחות מכזית. שהרי כל מקור חיוב מיתה במעילה הוא מתרומה. הלכך,
מה תרומה
אין חייבים עליה מיתה אלא
ב
אכילת
כזית, אף מעילה
אין בה מיתה אלא במועל
בכזית
.
ואם כן, ליכא לפרש בדברי הברייתא, דמעילה חמורה משאר מצות, בכך שיש בה מיתה אף בפחות מכזית, כתירוץ רב חייא בר אבין. שהרי אף במעילה חייבים מיתה דוקא בכזית, כמו באכילת תרומה .
ומתקיף לה רב פפא
לרבה ורב ששת: הא לא קשיא מידי. ד
ממאי דרבי כרבנן
דאבא שאול
סבירא ליה
, ואינו מחייב על אכילת תרומה בפחות מכזית.
דלמא כאבא שאול סבירא ליה, דאמר
: כל ש
יש בה שוה פרוטה
חייבים על אכילתה,
אף על גב דלית בה כזית!
ואם כן, אף המזיד במעילה כן. וחייב בשוה פרוטה, אף אם אין בה כזית. שדין המעילת הוא כדין בתרומה, מגזירה שוה. ושפיר יש לפרש את דברי הברייתא כפירושו של רב חייא בר אבין.
הרי קאמר רב פפא להדיא, דלאבא שאול לא בעינן כזית, אלא סגי בשוה פרוטה.
ו
קשיא,
הא רב פפא הוא דאמר
לעיל,
דאבא שאול תרתי בעי
לחייב באכילת תרומה. גם כזית וגם שוה פרוטה.
ומסקינן:
אלא שמע מינה, הדר ביה
רב פפא מכך! ואית ליה, דלאבא שאול סגי בשוה פרוטה.
והדרינן לפרש הא דקתני בברייתא לעיל [בפירכת הקל וחומר משאר מצות למעילה]: לא אם אמרת בשאר מצות, שכן לא חייב בהם מיתה, תאמר במעילה שחייב בה מיתה?!
מר בריה דרבינא אמר: הכי קאמר: לא אם אמרת בשאר מצות
, שהסיבה שאין מביאין קרבן על זדונם, היא משום שהן עבירות קלות, בכך
שלא עשה
הכתוב את העובר
בהן שאינו מתכוין, כ
מי שעובר עליהן ב
מתכוין
. אלא חייב בהן רק את העובר במתכוין. אבל "מתעסק" פטור. וכגון במי שעבר וקצר בשבת.
שאם
לא נתכוין למלאכת "קצירה" אלא
נתכוין לחתוך את התלוש
, שהוא מעשה המותר בשבת,
וחתך את המחובר
, שמצינו בו
ש
הוא
פטור
. משום שלא חייבה התורה בשבת אלא על "מלאכת מחשבת". ואף חיוב קרבן ליכא, אלא כששגג ולא ידע שעכשיו שבת. או שלא ידע שמלאכה זו אסורה בשבת. אבל נתכוין לעשיית המלאכה.
וכן בשאר איסורין, דכתיב בהו "אשר חטא בה". וממעטינן, פרט למתעסק בדבר אחר, ובא לידו דבר איסור שלא מדעתו, שהוא פטור.
אך האם
תאמר
כן אף
במעילה
[שאין קרבן על זדונה]?! והלא מעילה חמורה יותר משאר איסורין, וחייבה בה התורה אף באין מתכוין להנות מן ההקדש.
ש
הרי אם היו לפניו גיזי חולין וגיזי בהמת עולה, ו
נתכוין להתחמם בגיזי חולין,
ומחמת שלא התבונן, הלכה ידו מבלי משים לכיוון העולה
ונתחמם בגיזי העולה
מצינו בו
שמעל
! משום שלא נאמר במעילה מיעוט במתעסק , כמו שמצינו בשבת ובשאר איסורים .
וכיון שמעילה חמורה, אין ללמוד עליה בקל וחומר משאר איסורים, דאין מביאים קרבן על זדונה. ולכך איצטריך למיכתב בה "וחטאה בשגגה", למעט את זדונה מקרבן.
רב נחמן בר יצחק אמר
: אף בשאר איסורין לא פטרה התורה את המתכוין לעשות בדבר היתר, ועשה את אותו מעשה בדבר איסור. וכגון נתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר. דבאופן כזה, "מלאכת מחשבת" היא, וחייב עליה. שהרי סוף סוף נתכוין לגוף מעשה החיתוך.
אלא
הכי קאמר
תנא דברייתא:
לא אם אמרת בשאר מצוות
[שפטור על זדונם מקרבן],
שכן לא מתחייב בהן
מי
שאין
מתכוין כלל להיות
מתעסק
במעשה זה שעשה,
כ
מי שמתכוין להיות
מתעסק
בו.
ש
הרי
אם נתכוין להגביה את התלוש,
ובלא כונה
חתך את המחובר
, הרי הוא
פטור!
משום דאין זו "מלאכת מחשבת". שהרי לא נתכוין למעשה החיתוך כלל.
אך האם
תאמר
כן
במעילה
החמורה?! שהרי מצינו
שאם הושיט ידו לכלי כדי ליטול
מתוכו
חפץ
, ובלא כוונה הכניסה לכלי מלא שמן של הקדש,
וסך
את
ידו בשמן
זה,
שמעל!
ואף על פי שלא התעסק כלל במעשה סיכה.
אמר מר
: במה
דברים אמורים
שנוהג דין תשלומי תרומה בתרומת חמץ בפסח,
במפריש תרומה ו
אחר כך
החמיצה. אבל הפריש
בפסח
חמץ
וקרא בו שם
תרומה, לדברי הכל אין
תרומה זו
קדושה
כלל! ואף לרבי יוסי הגלילי דאמר "חמץ בפסח מותר בהנאה", אינה קדושה. כיון שאין החמץ ראוי לאכילה.
והוינן בה:
מנא הני מילי?
אמר רב נחמן בר יצחק
: ילפינן כן, מדאמר קרא בתרומה
"תתן לו"
. ודרשינן, תתן "לו" לכהן תרומה לצורך גופו, כגון לאכילה.
ולא
תתן לו דבר שאינו ראוי אלא
לאורו
, כגון חמץ בפסח לרבי יוסי הגלילי .
מיהו, אם כבר קדשה בקדושת תרומה, ואחר כך נאסרה באכילה, לא פקע ממנה שם תרומה. וחייב ליתנה לכהן, אף שאינה ראויה אלא להסקה.
מתיב רב הונא בריה דרב יהושע
: תנן: לכתחלה
אין תורמין מן הטמאה לטהורה
[שאין מפרישים פירות טמאים לתרומה, כדי לפטור טבל של פירות טהורים]! משום שהוא מפסיד בכך את הכהן .
ואם
לא ידע שפירות אלו טמאים, ו
תרם
מן הטמאה על הטהורה
בשוגג
בדיעבד
תרומתו תרומה.
ו
קשיא,
אמאי
מהני בדיעבד?
לימא
דלא תחול בפירות הטמאים קדושת תרומה, משום שאינם ראויים לאכילה, אלא להדלקה. והא אמרינן
"לו"
ולא לאורו.
ומשנינן: לא
קשיא. התם
בתרומה טמאה,
היתה לו שעת הכושר
. שהרי היתה ראויה להיתרם קודם שנטמאה. אבל
הכא
בתרומת חמץ בפסח, איירי במקום ש
לא היתה לו שעת הכושר!
שמעולם לא היו ראויים פירות אלו להיות תרומה המותרת באכילה.
ולא ממעטינן מ"לו" ולא לאורו, אלא דבר שמעולם לא היה ראוי להיות תרומה המותרת באכילה .
והוינן בה:
ודלא היתה לו שעת הכושר, היכי דמי?
והרי ראוי היה ליתרם קודם שהחמיץ.
ומשנינן:
כגון דאחמיץ
הדגן
ב
עודו
מחובר
לקרקע. וכל זמן שהוא מחובר לא היה ראוי לחול עליו שם תרומה [משום דכתיב בתרומה "ראשית דגנך". ו"דיגון" הוא לשון אסיפה והעמדת כרי, דהיינו לאחר הקצירה]. ומשנקצר הרי הוא מחומץ, ואסור באכילה .
אמר לו רב הונא בריה דרב יהושע:
אבל
אם
אחמיץ
הדגן
ב
זמן שהוא כבר
תלוש
הכי נמי דקדשה
, אף שבשעת ההרמה הוא כבר אסור באכילה?
אמר ליה: אין!
"בגזירת עירין
[מלאכים]
פתגמא, ובמאמר קדישין שאילתא"
.
וכן מורין
הוראה תלמידי החכמים
שבבי מדרשא, כוותי
! וקרא עליו מקרא זה שבדניאל, כדי לדמות את תלמידי החכמים למלאכים.