טעקסט־ווערסיע פֿון דעם בלאַט: אָריגינאַל און איבערזעצונג
פסחים 31b — תלמוד אויף ייִדיש
פסחים 31b פֿונעם תלמוד בבלי: צורת הדף מיט רש״י און תוספות, אַן איבערזעצונג און נאָטיצן. לייען אָנלײַן, בחינם.
אָריגינעלער טעקסט — פסחים 31b
ומסקינן:
אלא
כולי עלמא מודו, דבעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה. ו
הכא במאי עסקינן, כגון שהרהינו
הלוה לחמץ אצלו [אצל המלוה], והרי הוא משכון בידו.
וקמיפלגי
בדינא
דרבי יצחק.
דאמר רבי יצחק: מנין לבעל חוב שקונה משכון
, וחשיב כממונו, ולא כפקדון בעלמא הוא בידו? -
שנאמר
במלוה שנטל את כסות הלילה של הלוה למשכון, "השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש, ושכב בשלמתו וברכך,
ולך תהיה צדקה
לפני ה' אלקיך".
ומדקרי להשבת המשכון "צדקה", אלמא נחשב המלוה כנותן ללוה דבר משלו. ו
אם אין
המלוה
קונה
את
המשכון,
"צדקה"
מנין?
והרי של הלוה הוא. אלא
מכאן לבעל חוב שקונה
את
המשכון
. הלכך, בזה שמשיב לו את שמלת המשכון לשכב בה, הרי הוא עושה עמו צדקה, בכך שמשאילו דבר שלו.
ומטעם זה, אין דין המלוה כדין שומר חנם או שומר שכר הפטורים באונסין. אלא המשכון עומד ברשותו לגמרי. ואם נאנס, הרי הוא חייב באחריותו . והכי נמי עומד הוא ברשותו לענין איסור "בל יראה" .
מיהו,
תנא קמא סבר, הני מילי
דבעל חוב קונה משכון, דוקא
ישראל
שלוה
מישראל
אחר, והניח לו משכון. דבהכי קרינן "ולך תהיה משכון צדקה". שכן בכך איירי קרא דהשבת העבוט.
אבל
לא איירי קרא במלוה
ישראל
שנטל משכון
מ
לוה
נכרי
. לפיכך,
לא קני
הישראל ממנו את המשכון, ואינו נחשב כממונו. ומשום כן קסבר, דאם משכנו חמץ למשך הפסח, אינו נאסר באיסור חמץ שעבר עליו הפסח . דהא חמץ דנכרי הוא .
ורבי מאיר סבר
, ישראל קונה אף משכון של נכרי. שהרי
קל וחומר
הוא. אם
ישראל מישראל קני
משכון,
ישראל מנכרי לא כל שכן?!
דלא גרע כח הישראל מכח הנכרי .
אבל
בסיפא דאיירי ב
נכרי שהלוה את ישראל על חמצו
ומשכן אותו, התם
לדברי הכל
חשיב חמץ של ישראל, והרי הוא
עובר
עליו . שדוקא ישראל קונה את המשכון. אבל
התם, ודאי
ד
נכרי מישראל לא קני.
ומקשינן: תנן במתניתין: נכרי שהלוה את ישראל על חמצו, לאחר הפסח מותר החמץ בהנאה! ונתבאר לעיל, דאיירי כשנטל הנכרי את החמץ בתורת משכון. וכיון דבעל חוב קונה משכון, הוא נחשב כחמץ נכרי שעבר עליו הפסח, ומותר.
ולמבואר בברייתא לעיל, קשיא. ד
נהי נמי דהרהינו אצלו, הא אמרת
ד
נכרי
שנטל משכון
מישראל
, לדברי הכל
לא קני
את המשכון.
ומשנינן:
לא קשיא. הא
דתנן במתניתין דקני הנכרי למשכון, איירי ב
דאמר ליה
הישראל לנכרי: אם לא אפרעך את החוב עד יום פלוני, יהיה המשכון שלך
מעכשיו
! ולא מדינא דרבי יצחק קני. אלא הקנהו בקנין גמור משעת ההלואה. ואם בסוף לא פרעו, ודאי חמץ נכרי הוא מעיקרא.
ו
הא
דתניא דנכרי מישראל לא קני, איירי ב
דלא אמר ליה מעכשיו!
אלא שיעבד לו, שאם לא יפרענו, יגבה את המשכון משעת פירעון ואילך. ומאחר ולא הקנהו משעת ההלואה, וגם לא נוהג בנכרי דין "בעל חוב קונה משכון", חמץ של ישראל הוא. הלכך עובר עליו .
והוינן בה:
ומנא תימרא
[מנין לך]
ד
אף בהרהינו אצלו,
ש
א
ני ליה בין היכא דאמר
הלוה למלוה שיקנה שאת המשכון
"מעכשיו"
, ל
בין היכא דלא אמר
ליה
"מעכשיו"?!
והיכא דאמר "מעכשיו", אף הנכרי קונה את המשכון.
ומשנינן: שמעינן כן מהא
דתניא: נכרי שהרהין
[משכן]
פת פורני
[פת גדולה. ואורחא דמילתא נקט. שמשום חשיבותה נוטל אותה למשכון]
אצל ישראל
, ושהתה אצלו בפסח,
אין
הישראל
עובר
עליה משום "בל יראה". והיינו כתנא קמא דברייתא, דבעל חוב ישראל לא קני משכון מנכרי.
ואם אמר לו
הנכרי,
"הגעתיך"
, [כלומר, אם לא אפרע לך בסוף, הרי אני פורע לך מעכשיו במשכון זה את המגיע לך עבור החוב],
עובר
הישראל על חמץ זה ! והוינן בה:
מאי שנא רישא
דאינו עובר,
ומאי שנא סיפא
דעובר?
ומוכחינן:
אלא לאו שמע מינה
, ד
שאני היכא דאמר ליה
"מעכשיו", ל
בין
היכא דלא אמר ליה
"מעכשיו"
! ובסיפא דאמר ליה הנכרי "הגעתיך", דהיינו כמקנה לו מעכשיו, קונה הישראל את המשכון אף מנכרי .
ואף דאינו קונה את החמץ אלא אם כן לא יפרע לו מדבר אחר, ואכתי אינו יודע אם יפרענו או לא, מכל מקום אסור לו להשהות אצלו את החמץ בפסח. שמא לא יפרענו, ונמצא עובר עליו למפרע ב"בל יראה".
ומסקינן:
שמע מינה!
תנו רבנן: חנות של ישראל, ו
גם ה
מלאי
[היין והפת הנמכרים שם] הוא
של ישראל,
ופועלי נכרים נכנסין לשם
-
חמץ שנמצא שם
בחנות
לאחר הפסח
, הרי הוא
אסור בהנאה. ואין צריך
לומר שהוא
אסור באכילה!
שאין לתלות שהוא של הפועלים הנכרים, אלא מסתמא הוא מהמלאי שבחנות. וחמץ ישראל הוא , האסור לאחר הפסח .
חנות של נכרי, ו
אף ה
מלאי
הוא
של נכרי, ופועלי ישראל נכנסין ויוצאין לשם
-
חמץ שנמצא שם אחר הפסח,
הרי הוא
מותר באכילה. ואין צריך לומר
שהוא מותר
בהנאה!
דתלינן דממלאי הנכרי הוא בא. וחמץ נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה .
מתניתין
:
חמץ שנפלה עליו מפולת
, אין עוברים עליו בפסח. משום ש
הרי הוא כמבוער!
לפיכך, אין צריך לפנות מעליו את המפולת כדי לבערו.
רבן שמעון בן גמליאל אומר
: אימתי נחשב החמץ כמבוער? -
כל
שנפלה עליו מפולת
שאין הכלב יכול
לחתור תחתיה, ו
לחפש אחריו
ולמוצאו.
גמרא:
שנינו במתניתין: חמץ שנפלה עליו מפולת, הרי הוא כמבוער!
אמר רב חסדא
: אף שאין הוא עובר עליו ב"בל יראה",
צריך שיבטלו בלבו
! דחיישינן, שמא יפנה המפולת במועד, ושוב יעבור עליו ב"בל יראה" . שהרי משגילהו, כבר אינו מבוער.
שנינו במתניתין: רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו!
תנא
: עד
כמה
הוא גובה המפולת שיש בה אפשרות ל
חפישת הכלב?
עד
שלשה טפחים!
שמשיעור זה ואילך, שוב אין הכלב יכול לחפש אחרי החמץ ולמוצאו.
אמר ליה רב אחא בריה דרב יוסף לרב אשי: הא דאמר שמואל
"כספים
של פקדון
אין להם שמירה אלא בקרקע"
, ואם לא הטמינם השומר בקרקע, ואבדו, הרי הוא פושע בשמירתן וחייב לשלמם -
מי בעינן
נמי התם הטמנה בעומק של
שלשה טפחים
בקרקע,
או לא?
אמר ליה רב אשי: אין צריך להטמינם ג' טפחים. משום דלא דמי לחמץ. ד
הכא
בחמץ, הלא
משום ריחא
הוא ד
בעינן
שתהיה המפולת בגובה
שלשה טפחים!
שעד גובה זה עדיין מריח הכלב את ריח החמץ, והוא מחטט אחריו ומוציאו. אבל
התם
בכספים, הא דבעינן הטמנה בקרקע, הלא
משום איכסויי מעינא הוא
[שיתכסו מעיני בני אדם]. הלכך
לא בעי
הטמנה בעומק
שלשה
טפחים.
והוינן בה: ו
כמה
הוא העומק הדרוש להטמנת כספים?
אמר רפרם בר פפא מסיכרא
[שם מקום]: עומק
טפח!
מתניתין:
זר האוכל תרומה בשוגג, משלם לכהן פירות בשיעור הפירות שאכל, בתוספת חומש. כדכתיב "ואיש כי יאכל קדש בשגגה, ויסף חמישיתו עליו, ונתן לכהן את הקדש".
וחייב לשלם דוקא בדבר הראוי להיות תרומה, כגון פירות. ונעשים אותם פירות תרומה, תחת הפירות שאכל. ויסוד חיוב זה הוא מדין כפרה.
ואין דין זה נוהג אלא באוכל תרומה בשוגג. אבל האוכלה במזיד, אינו משלם אלא דמי קרן בלבד, כגזלן בעלמא.
זר
האוכל תרומת חמץ בפסח,
אם אכלה
בשוגג
[שנעלם ממנו איסור אכילת תרומה לזרים], הרי הוא
משלם
לכהן
קרן וחומש!
שכן הוא דין זר האוכל תרומה .
ואף שתרומת חמץ בפסח אסורה בהנאה, ואין לה שום שוויות, האוכלה חייב לשלם לכהן את תמורתה. משום שלא חייבתו התורה בתשלום דמיה, אלא בתשלום מדת הפירות שאכל.
אבל האוכל תרומת חמץ בפסח
במזיד
, הרי הוא
פטור מתשלומין!
שהרי אין חיובו אלא משום גזל, כאמור. וכיון דחמץ בפסח אינו ראוי לכלום, ואין לו דמים, לא הפסידו כלום.
ולא מדמי הפירות בלבד הוא פטור, אלא אף
מדמי עצים!
ואינו ככל אוכל תרומה טמאה במזיד, שאף שאינה ראויה לאכילה, הוא חייב לשלם כהן דמי עצים [שהרי היא ראויה להסיקה תחת תבשילו]. לפי שתרומת חמץ אסורה בהנאה, ואינה ראויה אף להיסק. הלכך האוכלה במזיד פטור מכלום.
כן הוא פירוש המשנה לשיטה אחת. ועוד יבואר בגמרא פירוש נוסף בדברי המשנה.
גמרא:
תנן התם: האוכל תרומה בשוגג, משלם
לכהן פירות כשיעור ה
קרן
של הפירות שאכל,
ו
מוסיף עליהם
חומש.