פסחים 31a — תלמוד אויף ייִדיש

ו

לכך,

אתי מלוה ופריק

[פודה] אותה מן ההקדש בדבר מועט, ואחר כך טורפה.

וכדקיימא לן: הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה, הרי הוא מחולל.

ואף דבעלמא אסור לעשות לפדות את ההקדש בפחות משוויו, משום גזל ההקדש, הכא שאני. שהרי זכותו של המלוה להוציא את הקרקע מידי ההקדש מחמת שעבודו אף בלא פדיון, כשם שטורפה מלקוחות. ורק משום שלא יאמרו "הקדש יוצא בלא פדיון", מחייבים אותו לפדותה. הלכך די לו בפדיון כל דהו.

וכ

דתנן

: לוה שהקדיש את כל נכסיו שהם בשווי תשעים מנה, והיה חובו בשווי מאה מנה,

מוסיף

המלוה ומלוה ללוה

עוד דינר

, שבו הוא

פודה את כל הנכסים האלו,

וגובה אותם בחובו! ואף שמעיקר הדין יש למלוה לגבותן בלא פדיון כלל, אסור לעשות כן. כדי שלא יאמרו, "הקדש יוצא בלא פדיון"!

וכן הוא לכולי עלמא. ולא תליא דין זה בפלוגתא דאביי ורבא דלעיל.

כי פליגי

, היכי

דזבין מלוה

או

קדיש

[הקדיש] ה

מלוה

את קרקע הלוה [בשיעור דמי החוב] קודם שגבאה בשיעבודו, ולבסוף הגיע זמן הפירעון ולא פרעו. ולאחר שגבה את הקרקע מן הלוה, רוצה המלוה לחזור בו מן ההקדש.

ל

אביי

ד

אמר

"בעל חוב

למפרע הוא גובה"

, כבר חלה מכירת המלוה או הקדשו, ושוב אינו יכול לחזור בו. ד

כיון דמטא זמניה

של הפירעון,

ולא פרעיה, איגלא

י

מילתא למפרע, דמעיקרא

[משעת ההלואה]

ברשותיה

דמלוה

הוה קאי

קרקע זו שגובה השתא בחובו. ונמצא דבשעה שמכרן הקדישן היו שלו,

ושפיר אקדיש, ושפיר זבין.

ו

ל

רבא

ד

אמר

"בעל חוב

מכאן ולהבא הוא גובה"

, אין המלוה יכול למכור ולהקדיש את קרקע הלוה קודם שגבאה.

כיון דאילו הוו ליה

ללוה

זוזי

בזמן הפירעון,

הוה מסליק להו

למלוה את חובו

בזוזי

. נמצא דקודם זמן הפירעון, עדיין לא התברר לנו שתגיע קרקע זו אי פעם לידי גביה.

אישתכח

[נמצא],

ד

רק

השתא

בשעת הגביה,

קא קני

המלוה את הקרקע, ולא קודם לכן. הלכך, אין במכרו והקדשו כלום.

[ודוקא כשהקדיש את הקרקע, לא עשה כלום. אבל אם הקדיש או מכר את החוב, זכה בו הלוקח או ההקדש , והם גובים אותו].

ומקשינן:

ומי אמר רבא הכי?

והאמר רמי בר חמא: ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות

[שאם יטרפו בעלי החוב של המוכר את השדה מהלקוח, יפצהו המוכר בדמים], ולא היה לשמעון לשלם את דמי הקרקע למוכר,

ו

לכך

זקפן עליו במלוה

, וכתב לו עליהן שטר חוב, ושיעבד לו את נכסיו לחוב זה - הרי יש כאן חוב כנגד חוב. המוכר חייב ללקוח את דמי אחריות, והלוקח חייב למוכר את דמי הקרקע.

ו

אחר כך

מת ראובן. ו

אחר כך

אתא בעל חוב דראובן וטריף ליה

לקרקע זו

משמעון

בחובו.

ואתא שמעון ופייסיה

[פייס] את הבעל חוב

בזוזי

כדי שיחזיר לו את הקרקע.

דינא הוא, דאתו בני ראובן

המוכר, וגובים מידי שמעון את חוב דמי המכירה שנתחייב לאביהם. ואין הלוקח יכול לעכב דמים אלו משום חוב האחריות שאביהם נתחייב לו. ואף אינו יכול לומר, את המעות שנתחייבתי לאביכם, נתתי לבעל חובו [תוספות].

משום ד

אמרי ליה

בני ראובן ללוקח:

אנן, מטלטלי שבק אבון גבך.

שהרי היית חייב לו דמים. והוא הוריש לנו את הזכות לגבות את המטלטלין שבידך בחוב זה. ולעומת זאת, לך אין את הזכות לגבות ממטלטלין אלו לפירעון החוב שנתחייב לך אבינו. שהרי

מטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי!

שאין בעל חוב טורף אלא מקרקעות שנפלו ליתומים בירושה מאביהם הלוה. לפי שכבר חל שעבוד על הקרקעות בחיי האב. אבל מטלטלין, דאין בהם תורת שעבוד נכסים, לא מצי לגבותם אלא מהלוה עצמו, מדין שעבוד הגוף .

ואמר רבא

: כל זה אינו אלא כשפרע הלוקח ליתומים מטלטלין. אבל

אי פקח

הוא

שמעון

הלוקח, יאמר להם אין לי מעות. ו

מגבי להו קרקע

לפירעון חוב דמי המקח.

והדר גבי לה

חזרה לאותה קרקע

מינייהו

, בעבור החוב שאביהם חייב לו. שהרי קרקע שפיר משתעבדא לבעל חוב.

וכ

דאמר רב נחמן: יתומים שגבו קרקע

מהלוה של אביהם,

ב

עבור

חובת אביהן

, והיה אביהם חייב חוב לאדם אחר, אותו

בעל חוב חוזר וגובה אותה מהן

בחובו! ואף שלא הגיעה הקרקע מעולם ליד אביהם.

והכא נמי, יוכל הלוקח לגבות חזרה מן היתומים את הקרקע שגבו הם ממנו בחוב אביהם, בעבור חוב האחריות שחייב אביהם לו.

ומסקינן לקושיין:

אי אמרת בשלמא

, "בעל חוב

למפרע הוא גובה", אמטו להכי

[לכן] הבעל חוב

חוזר וגובה אותה

[את הקרקע שגבו היתומים מהלוה]

מהן

, בעבור חוב אביהם.

ד

הא

כמאן דגבו

אותה

מחיים דאבוהון דמי.

משום דאיגלאי מילתא למפרע, שמשעה שהלוה אביהם, כבר היתה קנויה לו הקרקע הזו של הלוה. וממילא נשתעבדה עוד בחייו לבעל חובו .

אלא אי אמרת

דכל הגובה קרקע בחובו,

"מכאן ולהבא הוא גובה", אמאי

בעל חוב של אביהם

חוזר וגובה אותה, מהן?

והרי מעולם לא היתה קרקע זו של אביהם, ולא נשתעבדה לבעל חובו. ד

הא הוי כמאן דזבין

[שקנו]

יתמי נכסי דמי

, ולא בירושה מאביהן נפלו להם.

ואילו קני יתמי נכסי, מי קא משתעבדי לבעל חוב?!

הלא פשיטא דאין משתעבדות אלא קרקעות שהיו של הלוה בחייו.

אם כן קשיא, איך סבר רבא ד"יתומים שגבו קרקע בחובת אביהם, בעל חוב חוזר וגובה אותה מהן"? והרי אית ליה, "בעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה".

ומשנינן:

שאני התם

, דשמעון חוזר וגובה את הקרקע שגבו ממנו היתומים, לאו משום דלמפרע הוא גובה. אלא משום

דאמר להו

הבעל חוב ליתומים:

כי היכי

דאנא

משתעבדנא ליה לאבוכון,

אנא

משתעבדנא נמי לבעל חוב דאבוכון

[שהוא אני בעצמי]

מ

דינא

דרבי נתן!

דתניא: רבי נתן אומר: מנין ל

ראובן

שנושה

חוב

ב

שמעון

חבירו, ו

שמעון

חבירו

נושה חוב בלוי

חבירו

[

ש

ראובן הלוה לשמעון, ושמעון הלוה ללוי],

שמוציאין מזה

[מלוי]

ונותנין לזה

[לראובן]? -

שנאמר: "ונתן לאשר אשם לו"

! דמדלא כתיב"לאשר הלוה לו", אלא "לאשר אשם לו", משמע שנותנים למי שהקרן שלו. כלומר, למי שהמעות הראשונות היו שלו. ד"אשם" היינו קרן. שכיון שלוי משועבד לשמעון, ושמעון משועבד לראובן, משתעבדים נכסי לוי ישירות לראובן .

הלכך, גובה הבעל חוב של האב מן היתומים את הקרקע שגבו מהלוה של אביהם. ואף שלא היתה קרקע זו ברשות האב מעולם, הרי היא משתעבדת לבעל חוב של האב, גם כשהיא עדיין ברשות הלוה של האב. שמשום שהלוה נשתעבד לאב, והאב נשתעבד לבעל חוב, משתעבד הלוה השני ישירות לבעל חוב הראשון, כדאמרן.

והכי נמי בלוקח ומוכר. שכיון שקרקע הלקוח משועבדת למוכר לתשלום דמי המקח, והמוכר משועבד ללוקח לתשלום דמי האחריות, אומר הלוקח ליתומים: מאחר ואני נושה באביכם, הרי כל מי שמשועבד לו, משתעבד לי ישירות. ואם אני הוא זה שמחויב לאביכם, נכסי משתעבדים לעצמי, אף שמעולם לא נכנסו לרשות אביכם. דמה לי אם הלוה של הלוה הוא אדם שלישי, או שהוא המלוה עצמו .

ותו מקשינן על רבא:

תנן: נכרי שהלוה את ישראל על חמצו, אחר הפסח מותר

החמץ

בהנאה!

וקא סלקא אדעתין, שלא מסר לו הישראל את החמץ אלא הוא עדיין בבית הישראל. ושעבד לנכרי את החמץ, שאם לא יפרענו עד הזמן, יבוא ויגבנו .

אי אמרת בשלמא

, "בעל חוב

למפרע הוא גובה

, נחשב חמץ זה לחמץ נכרי שעבר עליו הפסח . שכיון שלבסוף לא פרע לו הישראל את החוב בדבר אחר, איגלאי מילתא למפרע, שמשעת הלואה קנה הנכרי את החמץ .

ואמטו להכי

[ולכן]

מותר

החמץ

בהנאה

.

אלא אי אמרת

"מכאן ולהבא הוא גובה", אמאי

הוא

מותר בהנאה?

והרי הוא חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח. דהא

ברשותא דישראל הוה קאי

עד שעת הגביה. ואינו נקנה לנכרי אלא משגבאו לאחר הפסח .

ומשנינן:

הכא במאי עסקינן, כשהרהינו

[משכן] הישראל את החמץ

אצלו

[אצל הנכרי], והוא מונח בבית הנכרי משעת ההלואה! וקא סליק אדעתין השתא, דבתורת משכון הניחו אצלו. ואף על פי שאם יפרע לו בדבר אחר יחזיר לו את המשכון, מכל מקום, כל זמן שהוא בידו הרי הוא נחשב כבעלים עליו. וכמבואר לקמן, דבעל חוב קונה את המשכון. ומשום כן הוא נחשב לחמץ נכרי.

והוינן:

לימא

פלוגתא דאביי ורבא,

כ

פלוגתא ד

תנאי

היא.

דתניא:

ישראל שהלוה לנכרי

מעות

על חמצו

[ששיעבד לנכרי את חמצו לישראל עבור החוב], אם נהנה ממנו הישראל

לאחר הפסח אינו עובר

על איסור חמץ שעבר עליו הפסח. משום דלאו חמץ דישראל הוא.

משום רבי מאיר אומר

: אם נהנה ממנו, הרי הוא

עובר

על איסור זה .

מאי לאו

, בשלא הרהינו הנכרי לחמץ אצל הישראל. אלא ברשות הנכרי היה מונח בפסח. ו

בהא קמיפלגי. מר

[רבי מאיר]

סבר

, בעל חוב

למפרע הוא גובה!

ואף שהיה ברשות הנכרי, כיון שבא לבסוף לידי גבית הישראל, קנוי הוא לו למפרע, כבר משעת ההלואה.

ומר

[תנא קמא]

סבר

, בעל חוב

מכאן ולהבא הוא גובה!

וכיון שבזמן הפסח עדיין לא בא לידי גביה, הרי זה חמץ נכרי המותר בהנאה.

ודחינן:

ותסברא,

הא ליכא למימר הכי. ד

אימא סיפא: אבל נכרי שהלוה לישראל על חמצו

אם נהנה ממנו

לאחר הפסח, לדברי הכל

הוא

עובר

על איסור חמץ שעבר עליו הפסח!

ואי פליגי באם למפרע הוא גובה או לא,

הא איפכא

מהרישא

מיבעי ליה

לומר בסיפא.

למאן דאמר התם

[ברישא, בדין ישראל שלוה לנכרי]

דאינו עובר

אחר הפסח, הא אית ליה "מכאן ולהבא הוא גובה", ומשום כן חשיב בימי הפסח כחמץ נכרי. ואם כן,

הכא

[בסיפא, בדין נכרי שהלוה לישראל] יש לו לומר ד

עובר

עליו אחר הפסח! שהרי בימי הפסח עדיין היה של הישראל.

ו

למאן דאמר התם

[בישראל שהלוה לנכרי] ד

עובר

, הא אית ליה "למפרע הוא גובה". ואם כן,

הכא

[בנכרי שהלוה לישראל] יש לו לומר, ד

אינו עובר

לאחר הפסח. שהרי קנוי הוא לנכרי משעת ההלואה.