טעקסט־ווערסיע פֿון דעם בלאַט: אָריגינאַל און איבערזעצונג
פסחים 22b — תלמוד אויף ייִדיש
פסחים 22b פֿונעם תלמוד בבלי: צורת הדף מיט רש״י און תוספות, אַן איבערזעצונג און נאָטיצן. לייען אָנלײַן, בחינם.
אָריגינעלער טעקסט — פסחים 22b
והוינן בה: ו
לחזקיה
, דסבר דכל היכא דכתיב "לא תאכל", אין איסור הנאה במשמע, הרי בלאו הכי אין לאסור דם בהנאה. ואם כן,
למאי הלכתא איתקש
ה
דם למים?
ומשנינן: הוקש הדם למים,
לכ
הא
ד
אמר
רבי חייא בר אבא.
דקיימא לן: אין האוכלין מקבלים טומאה אלא אם הוכשרו תחילה על ידי נתינת משקים עליהם. ואף הדם הוא אחד מז' משקין המכשירים את האוכלין.
ו
אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מנין לדם קדשים שאינו מכשיר
את האוכלין לקבל טומאה? -
שנאמר
בדם,
"לא תאכלנו, על הארץ תשפכנו כמים"
. ודרשינן, דוקא
דם שנשפך כמים, מכשיר
. אבל דם הקדשים
ש
מתקבל בכלי כדי לזורקו על המזבח
ואינו נשפך כמים
, לא הוקש אליהם,
ואינו מכשיר
את האוכלין כמים.
ותו מקשינן:
והרי אבר מן החי, דכתיב
ביה
"לא תאכל הנפש עם הבשר"
, ואפילו הכי הוא מותר בהנאה.
ו
כד
תניא: רבי נתן אומר: מנין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר, ו
לא יושיט
אבר מן החי לבני נח?
-
תלמוד לומר: "לפני עור לא תתן מכשול"
! וכיון שאף בן נח מוזהר על אבר מן החי, אם הוא מושיט לו אותו, הרי הוא מכשילו בכך.
ומדקתני בטעמא דמילתא, דהוא משום "לפני עור", ולא משום דחשיב הנאה, משמע
הא
הנאה אחרת כנתינה
לכלבים,
שאין בה משום "לפני עור",
שרי
.
אלמא, אבר מן החי מותר בהנאה. וקשיא לרבי אבהו דאמר, דכל היכא דכתיב "לא תאכל", אף איסור הנאה במשמע.
[ואף שמהסוגיא בעבודה זרה מוכח דאיירי באבר מן החי של הנכרי, מכל מקום אית בזה הנאה. ולא מיבעיא היכא דנוטל שכר על ההושטה, אלא אפילו במושיט בחנם.
משום שהגוי מחזיק לו טובה על כך. ונמצא דנהנה מחמת האיסור. תוספות].
ומשנינן:
שאני אבר מן החי דאיתקש לדם. דכתיב
"רק חזק לבלתי אכול הדם, כי הדם הוא הנפש"
. ו"נפש" היינו איסור אבר מן החי, כדכתיב ביה "לא תאכל הנפש עם הבשר". וכשם שהדם מותר בהנאה, אף אבר מן החי הוקש אליו להתירו בהנאה.
והוינן:
ולחזקיה
, דלית ליה הא דרבי אבהו, הרי בלאו הכי אין לאסור אבר מן החי בהנאה. ואם כן,
למאי הלכתא איתקש אבר מן החי לדם?
ומשנינן:
אמר לך
חזקיה, לא אבר מן החי איתקש לדם, אלא איפכא.
דם הוא דאיתקש לאבר מן החי.
מה אבר מן החי אסור
באיסור "אבר מן החי",
אף דם מן החי אסור
באיסור "דם", שהוא בכרת.
כי מה שכתוב בדם "רק חזק לבלתי אכול את הדם", אין לנו כרת אלא בדם היוצא בשעת שחיטה. שהרי המשך הוא לפסוק הקודם שנאמר בו "וזבחת מבקרך ומצאנך". ובא היקש זה ללמד, שאף דם שהקיזו מן הבהמה בחייה אסור באיסור כרת. דומיא דאיסור "אבר מן החי", שאף הוא אמור באבר שנחתך מן הבהמה בחייה.
ואי זה
דם מן החי האסור באיסור כרת?
זה דם הקזה שהנפש יוצאה בו!
שארבעה מיני דם יש בדם הקזה. הדם הראשון שיוצא בהקזה הוא שותת. ואחריו יוצא הדם בקילוח. ואחר כך הוא משחיר, ואחר כך הוא שוב שותת. וכל זמן שהדם מקלח, הוא הדם שהנשמה יוצאת בו, ואסור באיסור כרת. אבל שאר הדם אינו אלא באיסור לאו.
ותו מקשינן:
והרי שור הנסקל, דרחמנא אמר
ביה
"לא יאכל את בשרו"
, ואפילו הכי לא שמעינן מזה שהוא אסור הנאה. אלא צריך קרא אחרינא לאוסרו בהנאה.
ו
כד
תניא: ממשמע שנאמר
"סקול יסקל השור"
. וכי
איני יודע שהיא נבלה, ונבלה אסורה באכילה?!
ומה תלמוד לומר
"לא יאכל
את בשרו"? והרי פשיטא שהוא אסור משום נבלה.
אלא
מגיד לך הכתוב, ש
אף
אם שחטו לאחר שנגמר דינו
לסקילה, גם כן
אסור
הוא באכילה.
אין לי אלא
שהוא אסור
באכילה
.
בהנאה מנין
שהוא אסור?
תלמוד לומר: "ובעל השור נקי"
!
ו
מאי משמע
מהאי לישנא שהוא אסור בהנאה?
שמעון בן זומא אומר
: "נקי" משמע שאין לו שום הנאה מהשור.
כאדם שאומר לחבירו: יצא פלוני נקי מנכסיו, ואין לו בהם הנאה של כלום
. וכן הוא בשור הנסקל, שאין לבעליו בו שום אפשרות של הנאה.
ואסקינן לקושיין: טעמא דאסרינן בהנאה, אינו אלא משום דכתב רחמנא "ובעל השור נקי". אבל בלאו הכי היה מותר בהנאה. אלמא,
דאי מ"לא יאכל"
גרידא, רק
איסור אכילה
הוה
משמע.
אבל
איסור הנאה לא
הוה
משמע
. וקשיא לחזקיה דאמר, ד"לא יאכל" משמע אף איסור הנאה. וכל שכן דקשיא לרבי אבהו דאמר, דבין "לא יאכל" ובין "לא תאכל", משמע איסור הנאה.
ומשנינן:
לעולם
"לא יאכל"
, בין
איסור אכילה ו
בין
איסור הנאה משמע
. ומדכתיב כן בשור הנסקל, ודאי שמעינן דבשרו אסור אף בהנאה. והא דאיצטריך למיכתב
"ובעל השור נקי", ל
אסור
הנאת עורו הוא דאתא.
ואיצטריך
קרא לאסור את עורו. משום ד
סלקא דעתך אמינא
"לא יאכל את בשרו"
כתיב. בשרו אין
[אסור בהנאה], אבל
עורו לא
יאסר.
קא משמע לן
קרא, דאף עורו אסור.
והוינן בה:
ולהנך תנאי דמפקי ליה להאי קרא
ד"בעל השור נקי"
לדרשא אחרינא, ל
שור תם שהרג אדם, לפטור את בעליו
מחצי כופר
, או
ל
שור תם שנגח אשה הרה ויצאו ילדיה, שפטור בעליו מחצי
דמי וולדות
[ואין חיוב חצי נזק בתם אלא בשור שנגח שור] - לאסור
הנאת עורו, מנא להו?
והרי קרא ד"לא יאכל" לא כתיב אלא לגבי בשרו.
ומשנינן: הנאת עורו
נפקא להו, מ
דכתיב "לא יאכל
את בשרו"
. דמ"את" מרבינן אף
את הטפל לבשרו
, דהיינו עורו.
ואידך
תנא, דנפקא לאסור את הנאת עורו מ"בעל השור נקי", לא משמע ליה הך דרשה ד"את הטפל לבשרו". משום ד
"את"
לא דריש
.
כדתניא: שמעון העמסוני
-
ואמרי לה נחמיה העמסוני
-
היה דורש כל
"אתים"
שבתורה!
וכל מקום שכתוב בו "את", היה מרבה ממנו דבר כלשהו.
כיון שהגיע ל"את ה' אלקיך תירא"
,
פירש!
משום שאמר: וכי מה אפשר לרבות ולכלול עם יראת ה'?!
אמרו לו תלמידיו: רבי, כל
"אתים"
שדרשת, מה תהא עליהן?!
אמר להם: כשם שקבלתי שכר על הדרישה,
כך
אני מקבל שכר על הפרישה
. וחזר בו מכל הריבויים שריבה מכל "את" שבתורה.
עד שבא רבי עקיבא ודרש: "את ה' אלהיך תירא"
-
לרבות תלמידי חכמים
. ללמד שיהא מורא רבך עליך כמורא שמים.
והאי תנא דלא דריש "את הטפל לבשרו", סבר לה כשמעון העמסוני, דאין לרבות מ"את" שום דבר.
ותו מקשינן:
והרי ערלה, דרחמנא אמר
בה
"ערלים לא יאכל"
, ולא משמע מזה איסור הנאה. אלא איצטריך קרא אחרינא לאוסרה בהנאה.
ו
כד
תניא
: כתיב
"ערלים לא יאכל"
.
אין לי אלא איסור אכילה. מנין ש
אף
לא יהנה ממנו, ושלא יצבע בו
[וכגון בקליפי אגוזים של ערלה, שאף הם אסורים משום ערלה, לפי שהם שומרים לפרי],
ו
ש
לא ידליק בו
[בשמן של ערלה]
את הנר
.
תלמוד לומר: "וערלתם ערלתו
את פריו, שלש שנים יהיה לכם
ערלים, לא יאכל"
. שלכך כתיב שלש פעמים לשון "ערלה",
לרבות את כולם
. את ההנאה, את הצביעה, ואת ההדלקה.
[ואף שצביעה והדלקה בכלל הנאה הן, איצטריך קרא בפני עצמו לאוסרם, וליכא למילף להו משאר הנאות. דסלקא דעתך דצביעה אינה הנאה גמורה. כיון שאינה עשויה אלא לחזותא בעלמא. וכן הוה אמינא דהדלקה מותרת, משום שמצותה בשריפה. והנאת ההדלקה היא אגב ביעורה. תוספות].
ומסקינן לקושיין:
טעמא
דאסרינן ערלה בהנאה, אינו אלא משום
דכתב רחמנא
ג' פעמים,
"וערלתם"
"ערלתו"
"ערלים"
.
הא לאו הכי, הוה אמינא
, הא דכתיב בה "לא יאכל", רק
איסור אכילה
ב
משמע
. אבל
איסור הנאה לא משמע
. וקשיא לחזקיה דאמר, כל "לא יאכל" משמע אף איסור הנאה. וכל שכן דלרבי אבהו קשיא.
ומשנינן:
לעולם
"לא יאכל"
בעלמא,
משמע
בין איסור אכילה
ו
בין איסור הנאה. ושאני התם
בערלה,
דכתיב
"ערלים יהיה
לכם"
. ומשום הכי לא היינו דורשים את ה"לא יאכל" דכתיב בה לאסור בהנאה.
ו
להכי
איצטריך
קרא ד"ערלתם" "ערלתו" "ערלים". ד
סלקא דעתך אמינא, הואיל וכתב
קרא
"לכם"
, משמע ד
שלכם יהא
, ומותר לכם להנות ממנו.
קא משמע לן
קרא, דהערלה אסורה בהנאה.
ושוב מקשינן:
אלא מעתה
, לאחר ד
כתיבי הנך קראי
ד"ערלתם" "ערלתו" "ערלים" -
"לכם"
למה לי?
והרי הערלה אסורה בהנאה, ולא קרינן בה "שלכם יהא".
ומשנינן: מיבעי לה ל"לכם",
לכדתניא: "לכם", לרבות את
האילן
הנטוע לרבים
, כגון אילנות הנטועים באמצע הדרך לצורכי העוברים ושבים, שאף הוא אסור משום ערלה. ומרבינן ליה מ"לכם", דמשמע לשון רבים.
רבי יהודה אומר
: "לכם",
להוציא את
הנטוע
לרבים
. שאין איסור ערלה אלא בנטיעת יחיד. ובסמוך מפרש לה.