טעקסט־ווערסיע פֿון דעם בלאַט: אָריגינאַל און איבערזעצונג
פסחים 22a — תלמוד אויף ייִדיש
פסחים 22a פֿונעם תלמוד בבלי: צורת הדף מיט רש״י און תוספות, אַן איבערזעצונג און נאָטיצן. לייען אָנלײַן, בחינם.
אָריגינעלער טעקסט — פסחים 22a
אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב כל איסורין שבתורה ורבי מאיר אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב חולין שנשחטו בעזרה
...
בהם לאו מפורש, איצטריך קרא ד"אותו" לרבותם לאיסור הנאה.
ומשמע לן לאוסרם מ"אותו", משום דהאי קרא איירי נמי באיסור שבא מחמת מחיצות. דמדכתיב "בשר בשדה טרפה לא תאכלו", מרבינן נמי שאם הוציא העובר את ידו בשעת שחיטה, אין השחיטה מתירתו. ודרשינן דוקא עובר זה שנאסר משום שיצא חוץ למחיצות אמו ונאסר, הרי הוא מותר בהנאה. אבל יש לך בשר אחר שנאסר משום מחיצות [דהיינו חולין שנשחטו בתוך מחיצות העזרה], שהוא אסור אף בהנאה.
ושוב הוינן בה:
ואידך
[רבי יהודה], דלא יליף מנבילה לאסור את כל איסורי התורה בהנאה, אלא מ"אותו" דכתיב גבי טריפה דריש הכי, מנליה לאסור חולין שנשחטו בעזרה?
ומשנינן: לעולם סבר רבי יהודה דאיסור הנאת
חולין שנשחטו בעזרה, לאו דאורייתא היא
.
מתיב רב יצחק נפחא
אדרב אבהו:
והרי גיד
הנשה, דרחמנא אמר
בו,
"על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה"
, ואפילו הכי הרי הוא מותר בהנאה. אלמא, היכא דכתיב "לא יאכלו", אין איסור הנאה במשמע.
ו
כד
תנן: שולח אדם ירך
של בהמה
לנכרי, ו
אף ש
גיד הנשה בתוכו
. ואין מצריכים אותו לטול את הגיד קודם שיתן לנכרי. ולא גזרינן שמא יראה ישראל אחר שנותנה לו, וילך ויקנה אותה מן הנכרי, ויאכלנה כמות שהיא, משום שיסמוך על כך שודאי ניטל הגיד.
מפני שמקומו
של הגיד
ניכר
, ולא יבואו לטעות בכך.
ומדקתני דנותנו לנכרי, שמע מינה דמותר ליהנות מגיד הנשה, וקשיא לרבי אבהו.
ומשנינן:
קסבר רב אבהו
: הרי התירה התורה להנות מן הנבילה, כדכתיב "לגרך אשר בשעריך תתננה ואכלה". ו
כשהותרה נבילה, היא וחלבה וגידה
הותרה. שאף הם נכללים עמה וקרויים נבילה.
וכיון שמצינו שהתירה התורה את גיד הנבילה בהנאה, אף גיד של כשירה הותר בהנאה [שהרי בהכרח, "לא יאכלו" דכתיב בגיד משמעותו אכילה בלבד. שגיד נבילה מותר בהנאה.
מהרש"א
].
ושוב מקשינן: והרי מצינו מחלוקת בגיד הנשה שנתבשל עם בשר, האם הוא אוסרו או לא. חד אמר, יש בגיד טעם כבשר, לפיכך הוא אוסר את הבשר משום שהוא נותן בו טעם, וטעם כעיקר. וחד אמר, אין בגיד משום נותן טעם, ואינו אוסר את הבשר.
הניחא למאן דאמר
"יש בגידין בנותן טעם"
, שפיר יש לומר דהוא בכלל נבילה. ואף הוא בכלל היתר הנאה דנבילה.
אלא למאן דאמר
"אין בגידין בנותן טעם"
\-
מאי איכא למימר?
והרי כיון שאין בו טעם בשר, אלא הוא כעצמות, שהן עץ בעלמא, אין הוא בכלל הנבילה. ומהיכי תיתי שהותר עמה בהנאה? ומשנינן:
מאן שמעת ליה דאמר
"אין בגידין בנותן טעם"?
הלא
רבי שמעון
הוא דאמר כן.
כ
דתניא: האוכל מגיד הנשה של בהמה טמאה
[האסורה באכילה] -
רבי יהודה מחייב
מלקיות
שתים
, אחת משום בהמה טמאה, ואחת משום גיד הנשה.
ורבי שמעון פוטר
לגמרי.
מאכילת בהמה טמאה הוא פטור, משום דקסבר "אין בגידין בנותן טעם". והרי הוא כעץ בעלמא, ואינו בכלל איסור אכילת טמאה.
ומשום גיד הנשה הוא פטור, דקסבר לא הזהירה התורה על גיד הנשה אלא בבהמה טהורה שבשרה מותר באכילה. דמדכתיב "לא יאכלו את גיד הנשה", משמע הא את הבשר אכול. אבל בבהמה טמאה שאף בשרה אסור, לא הזהירה התורה על גידה.
ו
רבי שמעון, הכי נמי דאסר
גיד
בהנאה
, משום שאינו בכלל היתר הנבילה.
וכ
דתניא: גיד הנשה מותר בהנאה
-
דברי רבי יהודה
. ולשיטתו אזיל, ש"יש בגידין בנותן טעם". הלכך כשהותרה הנבילה, אף הגיד נכלל עמה.
ורבי שמעון אוסר
את הגיד בהנאה. דכל היכא דכתיב "לא יאכלו" אף איסור הנאה במשמע. וכיון ד"אין בגידין בנותן טעם", אין הגיד נכלל בהיתר הנאה דנבילה.
ותו מקשינן:
והרי דם, דרחמנא אמר
ביה
"כל נפש מכם לא תאכל דם"
, ואפילו הכי הוא מותר בהנאה.
ו
כד
תנן: אלו ואלו
[שירי הדם של חטאות הפנימיות ושל חטאות חיצוניות] נשפכים על היסוד הדרומי של המזבח, ויורדים מן היסוד לרצפה דרך שני נקבים קטנים, ו
מתערבין באמת
המים שהיתה עוברת בעזרה,
ויוצאין לנחל קדרון.
ונמכרים
דמים אלו
לגננין
[בעלי גינות] כדי
לזבל
בהם את גינותיהם. מיהו אסור להנות מהדם בלא דמים, מפני שהוא ממון הקדש.
ו
אם נהנו ממנו בלא דמים,
מועלין בו
.
קתני מיהת, כי דם מותר בהנאה. וקשיא לרב אבהו דאמר "כל מקום שנאמר "לא יאכל" "לא תאכל" "לא תאכלו", אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע".
ומשנינן:
שאני דם, דאיתקש למים. דכתיב
ביה
"על הארץ תשפכנו כמים"
.
מה מים מותרין
בהנאה,
אף דם מותר
בהנאה. ושוב מקשינן:
ואימא
שהדם הוא
כמים המתנסכים על גבי המזבח
, שהם אסורים בהנאה לפי שנתקדשו בכלי שרת, וקודש הם. ושוב לא מצית למילף מהאי קרא שהדם מותר בהנאה [
תוספות
].
אמר רבי אבהו
: "תשפכנו
כמים"
כתיב. משמע דאיתקש
לרוב מים
המותרים בהנאה.
ושוב מקשינן:
מידי
"רוב מים" כתיב
בקרא? דלמא במים המתנסכים מישתעי קרא.
אלא אמר רב אשי
: מדכתיב "תשפכנו כמים", משמע דהוא
כמים הנשפכים
. דהיינו מי חולין המותרים בהנאה.
ולא כמים הניסכין
על המזבח.
ותו מקשינן:
ואימא
שדם הוא
כמים הנשפכין לפני עבודה זרה
, שהם אסורים בהנאה, משום תקרובת עבודה זרה.
ומשנינן:
התם
[במים הנשפכין לפני עבודה זרה]
נמי ניסוך איקרי
, ולא שפיכה.
כדכתיב
"ישתו יין נסיכם"
.