פסחים 13b — תלמוד אויף ייִדיש

אמר ליה אביי

לרב יוסף: אין הדבר תלוי כלל במחלוקת, שהרי

ו

כי

לאו איתמר עלה

על משנה זו:

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: לא שנו

חכמים שלא יגע הנפקד בפירות,

אלא

כשהן נחסרין רק

בכדי חסרונן

בשיעור הרגיל להתחסר [כפי שקצוב שם "לחטין ולאורז - תשעה חצאי קבין לכור"].

אבל

אם הם נחסרין

יותר מכדי חסרונן

, אפילו חכמים מודים ש

מוכרן בבית דין

.

וכל שכן הכא,

בחמץ בערב פסח, שודאי מותר לו למוכרם אף לחכמים,

דהא פסידי לגמרי,

שאם לא ימכרם יאסרו בהנאה. .

שנינו במשנה:

ועוד אמר רבי יהודה, שתי

חלות

של תודה פסולות מונחות על גב האיצטבא.

תני תנא קמיה דרב יהודה,

האמורא שהיה רגיל לשנות את המשניות לפני רב יהודה, שנה בלשון הזה, "מונחות

על גב האיצטבא"

. כלומר, שהניחום על הספסל ממש.

אמר ליה

רב יהודה:

וכי להצניען הוא צריך?

והלא הן נתונות שם כדי שכל העם יראו אותן, ומעל גב האיצטבא אין הן נראות?

אלא

תני

בלשון המשנה

"על גג האיצטבא"

, שמעל האיצטבא היה בנוי גג למחסה מפני הגשמים, ושם הניחו את החלות, ומשם הן נראות היטב.

אמר רחבא אמר רבי יהודה

:

הר הבית

-

סטיו

[איצטבא]

כפול היה.

שתי שורות איצטבאות היו מקיפות את הר הבית סביב, זו לפנים מזו.

תניא נמי הכי: הר הבית סטיו כפול היה

.

רבי יהודה אומר: "איסטוונית"

היתה נקראת

אותה איצטבא כפולה. כלומר,

סטיו לפנים מסטיו

.

שנינו במשנה: שתי חלות של תודה

פסולות

.

והוינן בה:

אמאי

נעשו

פסולות?

ומשנינן:

אמר רבי חנינא

: משום שיום לפני ערב פסח, היו מביאים הרבה קרבנות תודה לבית המקדש, מן הטעם שיבואר בסמוך. ו

מתוך שהיו

חלות התודה

מרובות

באותו יום, לא הספיקו לאוכלם בזמן, והיו

נפסלות בלינה

בבוקרו של ערב פסח. שהרי זמן אכילת תודה ולחמה היא יום ולילה, דהיינו, ביום ההקרבה ובלילה שאחריו בלבד.

והטעם שהביאו הרבה תודות ביום שלשה עשר בניסן, הוא כ

דתניא: אין מביאין

קרבן

תודה בחג המצות, מפני

לחמי ה

חמץ שבה

. שהיו מביאים עם התודה ארבעים לחמים. שלשים מהם מצה, ועשרה חמץ.

והוינן בה: מה משמיעה לנו הברייתא, והלא

פשיטא

שאי אפשר להביא חמץ בפסח?

ומשנינן:

אמר רב אדא בר אהבה: הכא בי"ד

בניסן

עסקינן,

כשעדיין אפשר לאכול חמץ. ואף על פי כן אומרת הברייתא שאין מביאין בו קרבן תודה, כי

קסבר

האי תנא:

אין מביאין קדשים לבית הפסול.

אין מביאין קרבן ביום שכזה, שאי אפשר לאכול את הקרבן עד סוף הזמן שקבעה לו התורה. כי על ידי כך הוא עלול להגיע לידי נותר. ולכן, אין מביאין קרבן תודה ביום י"ד בניסן, שהרי לא תהיה אפשרות לאכול את לחם החמץ שבה במשך כל היום, אלא רק עד שש שעות.

ו

מאחר שאי אפשר להביא את התודה בי"ד,

כולי עלמא

, הרי כל עולי הרגל שהיו חייבים בקרבן תודה,

בשלשה עשר מייתי להו

, שהרי לא יוכלו להביאה למחר, וכל שכן בפסח עצמו.

ומתוך שהן מרובות

חלות התודה, לכן לא הספיקו לאוכלן, והיו

נפסלות בלינה

.

ורק משום שנפסלו החלות הניחו על גב האיצטבא. אבל אילו היו כשירות, לא היו מניחים אותן שם, שהרי הוא פוסלן בידים על ידי שהן מונחות שם עד זמן הביעור ויוצאות לשריפה.

משום רבי ינאי אמרו

: שתי החלות של תודה

כשירות היו

, שאפילו לא היה בהן פסול גדול כפסול לינה, שכבר הן עומדות לשריפה, אלא שאירע בהם דבר שמונעם מלאוכלם וסופם לישרף, בכל זאת היו מניחים אותן כבר עתה על גב האיצטבא.

ומפרש רבי ינאי:

ואלא אמאי קרי להו

"פסולות"

, כלומר מה אירע בהן שלכן אי אפשר לאוכלן עוד?

שלא נשחט עליהן הזבח

, וכל עוד שלא נשחט קרבן התודה ונזרק דמה על המזבח, אסור לאכול את החלות הבאות עמה. כי מיד כאשר הבעלים מקדישים בפה את החלות ואומרים "הרי אלו לתודתי", נתפסת בהן קדושת דמים, והן נאסרות באכילה. ועל ידי שחיטת הקרבן הן נקדשות בקדושת הגוף [לענין שלא ליפדות, ויפסלו מעתה בלינה]. ועדיין הן אסורות באכילה עד לאחר זריקת הדם של הקרבן, כמו בשר התודה עצמה, שניתר לאכילה רק לאחר זריקת הדם. כי הואיל והלחמים תלויין בה, הרי הן כמותה.

ותמהינן: אם כן,

ונשחוט

עליהם את הזבח וייאכלו החלות, ומדוע נגרום להם שישרפו?

ומשנינן: הכא במאי עסקינן:

שאבד הזבח

שלהן.

ושוב מקשינן:

ונייתי

עליהן

זבח

תודה

אחר, ונשחוט

אותו, כדי שיתיר את החלות הללו לאכילה?

ומשנינן: הכא במאי עסקינן:

דאמר

הבעלים בשעת ההקדש

"זו תודה וזו לחמה"

, ובאופן כזה אין יכול להביא תודה אחרת.

וכדרבה, דאמר רבה

: אם אמר "זו תודה וזו לחמה", הרי אם

אבד הלחם, מביא לחם אחר

תחתיו ומצרפו לתודה זו. אבל אם

אבדה

ה

תודה, אין מביא תודה אחרת

לצרפה ללחם הזה, אלא פודה את הלחם [שהרי עדיין לא נשחט הזבח ואין עליו אלא קדושת דמים] והוא יוצא לחולין [ובדמי הפדיון יקנה תודה אחרת, או לחם עבור תודה אחרת].

ומפרש רבה:

מאי טעמא

יש חילוק בין אבד הלחם לאבדה התודה?

משום שה

לחם

ב

גלל

ה

תודה

הוא בא ונטפל אליו. וכיון שהבעלים אמרו "זו תודה וזו לחמה" נקבע הלחם לתודה זו, והרי הוא פסול לתודה אחרת. ולכן אי אפשר להביא תודה אחרת ולצרפה ללחם זה.

ואין

ה

תודה

באה ב

גלל

ה

לחם

שהרי התודה היא העיקר. הלכך לא נקבעה התודה ללחם זה דוקא, ואם אבד הלחם יכול להביא לחם אחר במקומו, ולצרפו עם התודה הזו.

ועדיין מקשינן:

וניפרקינהו

נפדה את הלחם הזה, שהרי כאמור אין עליו אלא קדושת דמים.

ונפקינהו

[ונוציאו]

לחולין!

וכיון שיש לו תקנה ללחם, למה נפסיד קדשים בידים?

ומשנינן:

אלא, לעולם, שנשחט עליהן הזבח,

ונתקדשו החלות בקדושת הגוף, ושוב אין להם פדיון. אלא

ונשפך הדם

של הזבח, ונשאר הלחם לעולם באיסורו, שהרי אין לו זריקת הדם שיתירו באכילה.

אך עדיין אין הן טעונות שריפה, אלא הן צריכות "עיבור צורה" [כינוי לפסול לינה, כלומר צריך לפסול את הקרבן על ידי שילינו ותעבור ממנו צורת הבשר]. כמו שאמרו: כל שפסולו בגופו ישרף מיד, וכל שפסולו בדם או בבעלים תעובר צורתו, ואחר כך יצא לבית השריפה.

ובא רבי ינאי להשמיענו, שאף על פי כן מותר לזלזל בהן ולהניחן על גב האיצטבא, כיון שאין להן תקנה באכילה.

ו

מה שסובר רבי ינאי שעל ידי שחיטת הזבח בלבד נתקדש הלחם בקדושת הגוף שלא יוכל ליפדות עוד,

כמאן

הוא -

כרבי

.

דאמר רבי: שני דברים המתירין

, כגון, שחיטה וזריקה, ששניהן יחד מתירין את הזבח ואת התלוי בו לאכילה, אף על פי כן,

מעלין זה בלא זה.

שדי באחד מהם כדי להעלותו לקדושת הגוף, למרות שהוא אינו מתירו עד שיבא השני.

ומצינו שאומר רבי כן לגבי שתי הלחם הבאים עם שני כבשי העצרת, שאף הם תלויין בשני הכבשים, שעל ידי הכבשים מתקדש הלחם בקדושת הגוף:

דתניא, כבשי עצרת אין מקדשין את הלחם אלא בשחיטה

של הכבשים בלבד, ולא על ידי התנופה מחיים של הכבשים ביחד עם הלחם.

כיצד?

שחטן

לשני הכבשים הבאים עם הלחם,

לשמן, וזרק דמן לשמן, קידש הלחם

לגמרי, שירדה עליו קדושת הגוף ואינו נפדה עוד, והוא ניתר באכילה.

אבל אם

שחטן

לשני הכבשים

שלא לשמן, וזרק דמן שלא לשמן,

לא קידש הלחם

כלל, אלא הוא נשאר בקדושת דמים. כי היות והשחיטה היתה שלא כהוגן, אין היא מקדשת את הלחם.

ואם

שחטן לשמן, וזרק

את

דמן שלא לשמן,

אזי ה

לחם קדוש ואינו קדוש

, שהוא נתקדש בקדושת הגוף על ידי השחיטה [שהיתה לשמה] לבדה, אך אינו ניתר באכילה, כיון שלא היתה זריקת הדם לשמה,

דברי רבי

.

רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: לעולם אינו קדוש הלחם

בקדושת הגוף

עד שישחוט

את הכבשים

לשמן, ויזרוק

את

דמן לשמן!

הרי שלפי רבי אלעזר ברבי שמעון, אין הלחם מתקדש בקדושת הגוף אלא על ידי שני המתירים של הזבח, השחיטה והזריקה. ורק לרבי די במתיר אחד לקדשו בקדושת הגוף. ואם כן, אף דברי רבי ינאי לגבי לחמי תודה, תלויים במחלוקת זו, האם השחיטה בלבד מקדשת את לחמי התודה בקדושת הגוף, או לא.

ודחינן:

אפילו תימא

רבי ינאי סובר כ

רבי אלעזר ברבי שמעון

, בעניננו הוא מודה שחלות התודה מתקדשות אף ללא הזריקה. כי

הכא במאי עסקינן, כגון, שנתקבל הדם

של התודה

בכוס, ו

רק לאחר מכן

נשפך

.

ורבי אלעזר ברבי שמעון סבר ליה כ

רבי שמעון

אבוה, דאמר: כל העומד לזרוק כזרוק דמי!

ואף כאן, הואיל ועמד הדם ליזרק, אף שלא נזרק בסוף, כבר חלה על הלחם קדושת הגוף, כאילו נזרק עליו הדם בפועל.

אך לענין שיהא הלחם ניתר באכילה, אין זה מועיל, עד שיזרק הדם בפועל. ולכן הניחו את הלחם הזה על גב האיצטבא, הואיל ואינו ראוי לאכילה, וגם אי אפשר לפדותו.

תנא: משום רבי אלעזר אמרו

: שתי חלות התודה,

כשירות היו

.

כל זמן ש

שתיהן

מונחות, כל העם אוכלין

חמץ.

ניטלה אחת מהן

בתחילת חמש, היה זה סימן שמעתה

תולין

את החמץ, דהיינו, ש

לא אוכלין ולא שורפין

אותו, כי הוא עדיין מותר בהנאה.

ניטלו שתיהן

בתחילת שש,

התחילו כולן שורפין

את חמצם.

תניא: אבא שאול אומר

: סימן אחר היה שם, שבערב פסח: