פסחים 13a — תלמוד אויף ייִדיש

ומשנינן:

מהו דתימא

שלעולם

תרוייהו חדא מילתא קאמרי,

לאותו זמן נתכוונו שניהם, שהמעשה היה אמנם מעט קודם הנץ החמה,

והא דקאמר

אחד מהם

"בתוך הנץ החמה"

, משום ד

בגילוייא הוה קאי,

הוא עמד במקום גלוי,

וזהרורי בעלמא הוא דחזא,

הוא ראה את התנוצצות קרני השמש, וסבר שכבר התחיל הנץ החמה. ואין הם מכחישים זה את זה.

קא משמע לן

רב שימי בר אשי שאין אדם טועה בכך, ואמנם עדותן בטילה.

אמר רב נחמן אמר רב: הלכה כרבי יהודה

שאוכלין כל ארבע ותולין כל חמש ושורפין בתחילת שש.

אמר ליה רבא לרב נחמן: ונימא מר: הלכה כרבי מאיר

שאוכלין כל חמש.

ד

הרי

סתם לן תנא כוותיה?

דתנן

בתחילת פרק שני:

כל שעה שמותר לאכול

חמץ, הרי הוא

מאכיל

ו לבהמתו.

ומשמע, משעה שאסור לאכול, אסור גם להאכיל לבהמתו, דהיינו, שהוא אסור אף בהנאה. וזו דעת רבי מאיר שאוכל עד תחילת שש, ומאז הוא אסור אף בהנאה. שאילו לדעת רבי יהודה, הרי יש שעה שאסור לאכול ומותר ליהנות, והיא השעה החמישית.

והרי הלכה כסתם משנה, ואם כן היה לך לפסוק כרבי מאיר?

השיבו רב נחמן:

ההיא

מתניתין ד"כל שעה שמותר לאכול מאכיל",

לאו סתמא

כרבי מאיר

הוא

.

משום ד

אי רבי מאיר היא,

קשיא

הלשון

"מותר"

, שהיה צריך לומר "כל שעה שאוכל, מאכיל", ואילו הלשון "כל שעה שמותר לאכול, מאכיל" משמע שמדובר בשני אנשים, שכל שעה שמותר לזה לאכול, מותר לשני, שכבר אסור לו לאכול, להאכיל לבהמתו.

ובגלל קושיא זו העמידה הגמרא שם את המשנה כרבן גמליאל, הסובר במשנתנו שחמץ של חולין אוכלים כל ארבע שעות בלבד, ואילו חמץ של תרומה אוכלים אף בשעה החמישית.

וזו כונת המשנה, שכל שעה שמותר לכהן לאכול בתרומה של חמץ, מותר אף לישראל להאכיל חמץ של חולין לבהמתו, אבל הישראל עצמו אינו אוכל בשעה החמישית.

ושוב שאלו רבא:

ונימא מר הלכה כרבן גמליאל, ד

הא

הוה ליה

רבן גמליאל

מכריע

בין רבי מאיר לרבי יהודה. שבחולין הוא פוסק כרבי יהודה, ובתרומה כרבי מאיר. וקיימא לן: כל מקום שאתה מוצא שנים חלוקין ואחד מכריע, הלכה כדברי המכריע [שבת לא ב]?

אמר ליה

רב נחמן:

רבן גמליאל, לאו מכריע הוא

, אלא

טעם דנפשיה קאמר

.

כלומר, הוא דיעה שלישית. כי רבי מאיר ורבי יהודה לא הזכירו בדבריהם כלל שיש מקום לחלק בין תרומה לחולין לענין זמן אכילתם. שאילו היה רבי מאיר אומר שבין חולין ובין תרומה אוכלין כל חמש, ורבי יהודה היה אומר שבין חולין ובין תרומה אוכלין כל ארבע בלבד, והיה בא רבן גמליאל ואומר שתולין כל ארבע ותרומה כל חמש, אז הוא היה נחשב למכריע. אבל עתה, שהם לא דיברו כלל מתרומה, נחשב רבן גמליאל לדיעה שלישית, ולא כמכריע.

ואיבעית אימא: רב

פסק כרבי יהודה משום

דאמר כי האי תנא,

שקבע הלכה כן.

דתניא: ארבעה עשר

בניסן

שחל להיות בשבת, מבערין את הכל

[החמץ]

מלפני השבת

.

ושורפין

את ה

תרומות

של חמץ, בין אותן שהן

טמאות

, ובין אותן שהן

תלויות

[ספק טמאות],

ו

בין אותן שהן

טהורות

.

ומשיירין מן

התרומות

הטהורות מזון

של

שתי סעודות

בלבד,

כדי לאכול

מהם

עד ארבע שעות

של יום השבת [שהוא ערב פסח],

דברי רבי אלעזר בן יהודה איש ברתותא, שאמר

כן

משום רבי יהושע

.

אמרו לו

: תרומות

טהורות לא ישרפו

כלל מערב שבת, הואיל ולא הגיע עדיין זמן הביעור, משום שאין להפסיד תרומה בידים כל זמן שאפשר לאכלה. ואף על פי שיש לו לכהן מספיק תרומה לאנשי ביתו לשבת, לא ישרוף את המותר, כי

שמא ימצאו להן אוכלין

, אפשר שיזדמנו לו כהנים אורחים שיאכלו מהם במשך השבת קודם זמן הביעור. ואם בסוף לא ימצא מי שיאכל את התרומה, יאכיל אותה לכלבי כהנים, או יבטל אותה בלבו.

אמר להן

רבי אלעזר:

כבר בקשו

אחר אוכלין

ולא מצאו.

כלומר, בעל התרומה כבר שייר מהתרומה שלו לכל האוכלים האפשריים, שהרי בשבת לא יבאו אורחים חדשים, ואלה שבעיר, יודע הוא מי יתארח אצלו בשבת. ואם כן, מדוע לא ישרוף עתה את העודף.

אמרו לו

: אף על פי כן ימתין ולא ישרוף עדיין את התרומה הטהורה,

שמא חוץ לחומה לנו.

שמא מחר, בשבת, יגיעו כהנים אורחים שהיו בתוך תחום השבת של העיר, ולנו חוץ לחומה, כך שמותר להם ליכנס לעיר בשבת, ויוכל לתת להם מן התרומה הטהורה.

אמר להם

רבי אלעזר:

לדבריכם,

שאתם חוששים ל"שמא",

אף

תרומות

תלויות לא ישרפו

בערב שבת,

שמא יבא אליהו

קודם זמן הביעור,

ויטהרם.

שיאמר לא נגעה בהם טומאה, ויוכלו לאכלם?

אלא ודאי, אין חוששין לחששות רחוקות, והוא הדין שאין לחשוש שמא יגיעו עוד אורחים.

אמרו לו: כבר מובטח להן לישראל שאין אליהו בא

[לבשר על הגאולה]

לא בערב שבת ולא בערבי ימים טובים, מפני הטורח

, שהם עסוקים אז בהכנת סעודות שבת ויום טוב, ואם הוא יבא, יצטרכו לעזוב הכל וללכת להקביל פניו.

ולכן, אין לחשוש שמא יבא אליהו קודם זמן הביעור, שהרי היום ערב שבת, ומחר ערב יום טוב. אבל שמא יגיעו כהנים אורחים שלנו מחוץ לחומה, יש לחשוש.

אמרו: לא זזו משם עד שקבעו הלכה כרבי אלעזר בן יהודה איש ברתותא

במה

שאמר משום רבי יהושע

.

ומסיקה הגמרא את התירוץ דלעיל:

מאי לאו,

קבעו הלכה כמותו בכל דבר, ואפילו במה שאמר אף חמץ של תרומה אין

לאכול

רק עד ארבע שעות בלבד, כמבואר בדבריו, שמשיירין מן הטהורות מזון שתי סעודות כדי לאכול עד ארבע שעות. והיינו כרבי יהודה, ולא כרבן גמליאל שהתיר לאכול בתרומה עד סוף חמש.

ולכן פסק אף רב הלכה כרבי יהודה.

ודוחה הגמרא:

אמר רב פפא משמיה דרבא

: אין ראיה משם שהלכה כרבי יהודה, משום שלא קבעו הלכה כמותו אלא לענין שהוא צריך

לבער

אף התרומות הטהורות מערב שבת, בניגוד לדעת חביריו החולקים עליו וסוברים שתרומות טהורות לא יבערו עד למחר. אבל לענין זמן איסור האכילה של תרומה, אפשר שאין הלכה כמותו.

ואף רבי סבר להא דרב נחמן,

שהלכה כרבי יהודה.

דאמר רבין בר רב אדא: מעשה באדם אחד שהפקיד דיסקיא

[מלה מורכבת, דו - סקיא.

כלומר שני שקי עור]

מלאה חמץ אצל יוחנן חקוקאה

[כך היה כינויו],

ונקבוה עכברים, והיה חמץ מבצבץ ויוצא

ממנה. וערב פסח היה.

ובא

יוחנן

לפני רבי

לשאול, האם למכור מיד את החמץ מפני שהוא הולך ומתחסר, והמפקיד מפסיד מכך, או כיון שהחמץ היום בזול, לא ימכרנו עדיין?

ב

שעה ראשונה

של היום -

אמר לו

רבי:

המתן!

שמא יבא בעל החמץ, ויספיק לאכלו קודם זמן איסורו.

בשעה

שניה

-

אמר לו: המתן!

בשעה

שלישית

-

אמר לו: המתן!

בשעה

רביעית

-

אמר לו: המתן!

בשעה

חמישית

-

אמר לו: צא ומוכרה בשוק!

ודייקינן:

מאי לאו,

רבי אמר לו שימכרנה

לנכרים,

כי בשעה החמישית הוא כבר אסור לישראל באכילה, ולכן אמר לו, שעתה, בשעה החמישית, שאפילו אם הבעלים יגיעו לא יוכלו לאוכלו, ימכרנו לנכרי, בזמן שהוא עוד מותר בהנאה, ומותר לישראל למוכרו. והיינו

כרבי יהודה

.

הרי שרבי פסק כרבי יהודה.

ודחינן:

אמר רב יוסף: לא!

אלא רבי אמר לו שימכרנו

לישראל

, שאפילו לישראל הוא עדיין מותר באכילה,

כרבי מאיר,

המתיר אפילו באכילה כל שעה חמישית. וכונת רבי היתה, שיזדרז למוכרו עכשיו, בעוד שמצויים קונים מישראל שיקנוהו.

אמר ליה אביי

לרבי יוסף:

אי

אמרת

לישראל

אמר לו למוכרו, תיקשי, מדוע היה רבי צריך להטריחו לילך בשוק? הרי כיון שיש לו רשות למוכרו,

נשקליה

יוחנן

לנפשיה,

יקחנו לעצמו ויאכלנו, וישלם אחר כך את דמיו לבעלים?

השיב לו רב יוסף: שאסור לנפקד לקנות לעצמו את הפקדון בלי רשות הבעלים,

משום חשדא

שיחשדוהו שקנה אותו במחיר זול מהשוק, אלא הוא צריך דוקא למוכרו לאחרים.

וכ

דתניא: גבאי צדקה

שיש בידם פרוטות של נחושת,

שאין להם

עתה

עניים לחלק

להם את הפרוטות הללו, והם חוששים שמא במשך הזמן עלולות הפרוטות להחליד וליפסל, הרי הם

פורטין

אותם בסלעים של כסף

ל

אנשים

אחרים

. אבל,

ואין

הם

פורטין

אותם

לעצמם

.

וכן

גבאי תמחוי

[אוכל שאוספים מבני העיר עבור עניים]

שאין להם עניים לחלק

להם את האוכל,

מוכרין

אותו

לאחרים, ואין מוכרין

אותו

לעצמן

.

משום שנאמר

[במדבר לב כב]

"והייתם נקיים מה' ומישראל"

, שלא יחשדו בהם שהם פורטין וקונים לעצמם בזול.

כך גם בפקדון, אין לנפקד לקנות את הפקדון לעצמו, מאותו הטעם.

אמר ליה רב אדא בר מתנה לרב יוסף: בפירוש אמרת לן,

שרבי אמר ליוחנן

"צא ומוכרן לנכרים"

, והיינו

כרבי יהודה

, ולא כמו שדחית עתה שהוא אמר לו למוכרן אף לישראל וכרבי מאיר.

[רב יוסף חלה ושכח את תלמודו, וכשהיה טועה ומשנה את דבריו, היו תלמידיו מזכירים לו: כך לימדתנו בראשונה].

אמר רב יוסף: כמאן אזלא הא שמעתא דרבי,

שהורה ליוחנן למכור את הפקדון כדי שלא ילך לאיבוד ויפסיד המפקיד?

כרבי

שמעון בן גמליאל.

דתנן

בבבא מציעא:

המפקיד פירות אצל חבירו, אפילו הן אבודין

שהולכים ונרקבים, הרי זה

לא יגע בהן

למכרם [לפי שרוצה אדם בקב שלו יותר מתשעה קבין של חבירו. כלומר שאדם מעדיף פירות שלו אפילו הם מועטים, מפירות של חבירו אפילו הם מרובים, גמרא שם].

רבי שמעון בן גמליאל אומר

: הנפקד

מוכרן ב

פני

בית דין, מפני השבת אבידה

, שהוא מציל את פירות חבירו מהפסד.

וגם כאן בחמץ, לפי חכמים, היה אסור ליוחנן למכור את החמץ שהופקד אצלו בלי רשות הבעלים, למרות ההפסד שבדבר. ורק לפי רבי שמעון בן גמליאל היה מותר לו למכור. נמצא שרבי הורה כדעת רבי שמעון בן גמליאל.